תנו רבנן עד אימתי אוכל ושותה עד שיעלה עמוד השחר דברי ר' ר' %לפנינו הג' ר' אליעזר בר שמעון אלעזר אומר עד קרות הגבר וקיימא לן כרבי אמר רבא לא שנו אלא שלא גמר אבל גמר אסור לאכול. איתיביה אביי ישן ועמד הרי זה אוכל. התם שלא סילק. איכא דאמרי אמר רבא לא שנו אלא שלא ישן אבל ישן אינו אוכל. פירש הראב"ד ז"ל שלא ישן אבל ישן אפי' בתוך הסעודה אסור דהוה ליה כמי שגמר סעודתו וסילק משום דאסח דעתיה למיכליה וטעון ברכה למפרע וברכה לכתחלה. והיינו דגרסינן בפסחים (דף קכ:) אביי הוה קאי קמי דרבה בסעודתא הוה קמנמנם אמר ליה אביי מינם קא ניים מר אמר ליה נמנומי קמנמנמא. דתנן אם נתנמנמו יאכלו ולהפסיק סעודה אמר ליה דגבי פסח הוי כשתי חבורות. איתיביה ישן ועמד הרי זה אוכל ושותה התם במתנמנם. וקיימא לן כלישנא בתרא לחומרא אפי' ישן בתוך סעודתו קודם שסילק אסור וכל שכן גמר ובירך ע"כ דברי הראב"ד ז"ל וחומרא גדולה היא זו ולישנא דברייתא לא משמע הכי כפירושו דקתני עד מתי אוכל ושותה משמע בסתם אדם שאוכל בתחילת הלילה ושואל אם רוצה לאכול פעם אחרת עד מתי יכול לאכול עד שיעלה עמוד השחר. ועלה קאמר רבא לא שנו אלא שלא ישן אחר אכילה הראשונה. ואע"ג דללישנא קמא דרבא צריך לפרש דבאכילה אחת קאמר דאם סילק אסור לאכול ללישנא בתרא לא משמע לפרש הכי. וגם ישן ועמד משמע על מטתו דאי ישן על שולחנו מאי ועמד שייך ביה. ועוד תימה למה פסק בשל סופרים הלכה כאיכא דאמרי לחומרא ושמא לא חשיב ליה דברי סופרים דקיום נדרו הוי דאורייתא. וגם מה שכתב דשינה הוי הפסק להצריך ברכה למפרע וברכה לכתחלה לא סבירא לי דשינת עראי דאדם ישן בתוך סעודתו לא הויא היסח הדעת. ולא דמי להא דתניא בתוספתא דברכות פ"ד בעל הבית שהיה מיסב ואוכל קראו חבירו לדבר עמו אין צריך ברכה למפרע וכו' הפליג צריך ברכה למפרע וכשהוא חוזר צריך ברכה לכתחלה. דהתם פליג בדברי העוסקים ואיכא היסח הדעת אבל בשינת עראי שאדם ישן לאונסו ליכא היסח הדעת. ועוד דקיימא לן כרב חסדא בפ' ערבי פסחים (פסחים דף קא:) דדברים הטעונים ברכה לאחריהם במקומם דלקיבעא קמא הדר ואין צריך ברכה למפרע ולכתחלה ואפי' עקר רגלו לצאת לקראת חתן ולקראת כלה כל שכן שינת אונס שנשאר בקביעותו אין צריך ברכה למפרע ולכתחלה. וההיא דערבי פסחים לאו בהפסק סעודה איירי אלא כמו שפי' רשב"ם חזייה לרבה דקא מנמנם אחר שהתחיל לאכול מצה של מצוה שהיא במקום אכילת פסח ואמר ליה מינם קא ניים מר לא תאכל יותר ממצה של מצוה שהיא במקום אכילת הפסח. כדתנן ישנו לא יאכלו וכן נהגו כל העולם דשינה בתוך הסעודה לא הוי הפסק. הלכך ליתא פירושא דידיה. וה"ר אלפס ז"ל כתב האי מלתא לא איפסיקא בההלכתא בהדיאאלא מיהו מדחזינן לגמרא דקא טרחא לפרושי מתנמנם שמעינן הלכה כלישנא בתרא. ועוד דאיסורא דרבנן היא ולקולא עבדינן ובין סילק ובין לא סילק אם לא ישן אוכל והולך עד שיעלה עמוד השחר והיינו דלא כפי' הראב"ד ז"ל דהא קרי ללישנא בתרא קולא. ועוד שהרי פסק דסילק מותר לאכול וכ"ש ישן לאונסו בתוך סעודתו דמותר לאכול. ור"ח ז"ל הביא הירושלמי (הלכה ד) ישן ועמד אסור לא שנו אלא שלא התנה אבל התנה מותר. ולענין תענית שפוסק בו מבעוד יום חזינן לגאון דקאמר הכי אע"פ שפוסק חוזר ואוכל ואנן מסתברא לן למימר דה"מ דלא קבליה עליה לתעניתא אבל היכא דקבליה עליה לתעניתא איתסר ליה למיכל ולמשתה דהא בהדיא אמרינן (עירובין דף מ:) לענין זמן על הכוס ביום הכפורים היכי נעביד מברך עליה ושתי ליה כיון דאמר זמן קבליה עליה ואיתסר עליה למישתי. ולענין מישתי מיא היכא דאית ליה למיכל אית ליה למישתי והיכא דלית ליה למיכל לית ליה למישתי מיא. והכי נמי כתב גאון. אבל אי לא קבליה לתעניתא עליה אפילו גמר סעודתיה והפסיק לא הוי קבלה וחוזר ואוכל ושותה. כדאיתא באיכה רבתי ר' יהודה בן בתירה אזל לנציבין בערבא דצומא רבה אמר ריש כנישתא לזמוניה א"ל כבר אכלתי ופסקתי לי א"ל אשגח עילואי דלא לימא אינשי ההוא ר' לא אשגח עילויה אזל עמיה. ומסיק התם דאכל מכל עיגול חד פתית ומכל תבשיל חד פת ומכל חבית חד כוס. וכן משמע בפ' בכל מערבין (שם ) דקאמר כיון דאמר זמן קבליה עילויה משמע דוקא הזכרת זמן הוא דהוי קבלת תענית אבל קודם לכן לא ואפי' הפסיק סעודתו: