והיכא דמחית מיתא תותי טללא אסיר ליה לכהן למיעל תותי אילן המיסך על הארץ ואפילו אבנים היוצאים מן הגדר כדתנן פ' יש מביאין את הטומאה הזיזין והגזריות והשובכות והשקיפין והסלעים הגדרים והשננים והסככות והפרעות שהן יכולין לקבל מעזיבה רבם דברי ר"מ וחכמים אומרים מעזיבה בינונית ואלו הן הסככות אילן המיסך על הארץ. הפרעות אבנים היוצאים מן הגדר. והיכא דמחית מיתא בביתא ופתיחא כוותא מן ההוא ביתא לביתא אחרינא וכן עד כמה בתי והוו בכל חד מינייהו כוי טפח על טפח איתסרי הני בתי כולהו לכהנא למיעל לגווייהו וכן עיליתא דעל גבי ביתא אי איכא ארובה בין עיליתא לביתא כפותח טפח והוי מיתא בחד מינייהו איתסר ליה לכהנא למיעל לתרויהון. וזמנין דמחית מיתא בביתא ושרי ליה לכהנא למיעל לביתא ואסור למיעל בעיליתא. ומשכחת ליה בכזית מן המת הנתון תחת ארובה שאין בה פותח טפח דטומאה בוקעת ועולה ונכנסת לעלייה כיון שהיא מונחת תחת הארובה ואף על פי שאין בארובה פותח טפח אבל אינה חוזרת ויורדת לבית כיון שאין בארובה פותח טפח. ודבר זה מפורש בפרק י' דאהלות במתניתא דאין בארובות פותח טפח וכן לפעמים בשני בתים זה לפנים מזה וטומאה בפנימי ואין טומאה בחיצון ומותר כהן לעמוד בפנימי אצל הטומאה ואסור ליכנס לחיצון. כגון ב' חדרים פנימים הפתוחים לבית ובכל אחד מהן כחצי זית מן המת ודלתות מן החדרים נעולות (בהן) וכהן באחד מהן טהור כיון דאין בו אלא חצי זית אבל לבית אסור לכהן ליכנס שם דסוף טומאה לצאת. ורואה אני כאילו ב' החצאי זיתים מונחים בבית ואין הטומאה נכנס בחדרים כיון שדלתותיהן נעולות ודבר זה מפורש במשנה אחרונה בפ"ח דאהלות. ואי סכר להו לכוותא בעצים או באבנים או בכל דבר שאין מקבל טומאה איפסיק ליה לטומאה ושרי ליה לכהנא למיעל לההוא ביתא דאית ביה מיתא: הרב ז"ל קצר וסתם דבריו וצריכין ביאור דבפ"ב דבבא בתרא מוכח שאין הדבר המונח בחלון מונע מלעבור שם הטומאה עד שיבטלנו שם ביטול עול' שאין בדעתו עוד ליטלו משם דגרסינן התם אמר רב טובי בר קיסנא אמר שמואל רקיק (ס"א פי' עיסה רכה) אין ממעט בחלון והוינן בה מאי איריא רקיק אפי' עבה נמי לא מבעיא קאמר לא מבעיא עבה כיון דחזא ליה לא מבטל ליה אבל רקיק דמאיס אימא בטולי בטליה קמ"ל. מיתיבי קופה מליאה תבן וחבית מליאה גרוגרות שמונחים בחלון רואין כל שאילו ינטלו ויכולין תבן וגרוגרות לעמוד בפני עצמן חוצצין ואם לאו אין חוצצין. תבן הא חזיא לבהמתו. בתבנא סריא. חזי לטינא. דאית בה קוצי. חזי להסקה. במתונא. חזי להיסק גדול היסק גדול לא שכיח. גרוגרות הא קחזי ליה. אמר שמואל כשהתריפו פי' כשהתליעו. אלמא כל מידי דחזי ולא מבטלי ליה לא ממעט בחלון. ומיהו בההוא שמעתתא גופיה משמע דממעט ואע"ג דלא בטליה. דפריך האי חבית ה"ד אי דפומיה לבר היא גופיה תיחוץ. אלמא דחבית חייצא אף ע"ג דלא בטיל ליה. ונדחק הרמב"ם ז"ל לתרץ כיון דהתליעו הגרוגרות נתקלקל גם החבית ומבטל ליה. מיהו אכתי קשה מההיא דשילהי שבת ופקקו את המאור בטפיח וכי פקקו מאי הוי הא לא מבטיל ליה ולא חייצא. וליכא למימר דבטלו את הטפיח. דאם כן ה"ל בונה בשבת ואמר בפ' בתרא דמגילה ההוא בי כנישתא דרומאי דהוה פתיחא לאנדרונא דהוה מחית ביה מיתא והוו בעו כהני למיעל לצלויי התם אתו אמ"ל לרבא א"ל זילו (דלא) דלו תיבותא ואותבוה להתם. והתיבה אינה מקבלת טומאה דכלי עץ העשוי לנחת הוא ולכך חוצצת ואי בעי ביטול מאי מהני התם כיון דעשויה להניח ס"ת בתוכה לא מצי מבטל לה התם. ופר"י ז"ל דכל היכא דאין סותם כל הנקב אלא ממעטו מטפח התם בעי ביטול ואי לא בטליה לא ממעטי אבל היכא דסותם כל החלון לא בעי ביטול. כי ההיא דמאור (ודתיבותא) ותבן וגרוגרות אין סותמות כל החלון ולהכי בעי ביטול: אבל החבית והתיבה סותמות כל החלון ולהכי בעי ביטול צ"ל ולהכי לא בעי ביטול וכן דעת הרי"ף ולכך כתב סכר לה לכוותא דמשמע שסתם הכל. והיכא דאיכא דרתא דמוקפת זיזין א"נ מוקפת אכסדרה והוה מיתא בחדא ביתא מהנך בתי דבההוא דרתא איתסר ליה לכהנא למיעל תותי הני כולהו זיזי דמארבע רוחי דרתא או הני אכסדראות. אבל ודאי אי הוי מיתא תותי הני זיזי או גו אכסדרה שרי ליה לכהנא למיעל לגו ביתא שדרך טומאה לצאת ואין דרך טומאה ליכנס. כדתנן (אהלות פי"ד) זיז שהוא סובב את כל הבית ואוכל בפתח ג' אצבעות טומאה בבית כלים שתחתיו טמאים: טומאה תחתיו ר' אליעזר מטמא את הבית. ורבי יהושע מטהר. ולדברי רב אלפס מיירי שדלת הבית נעול. וכה"ג אמרי' בכל דוכתי באהלות סוף טומאה לצאת ולא מהני נעילה כיון דאין מקום לטומאה לצאת אלא דרך שם חזינן לטומאה כאלו היה כבר שם ואילו היה הדלת פתוח היתה הטומאה נכנסת מן האכסדרה לבית. כדתנן פ"ו דאהלות קוברי המת שהיו עוברים באכסדרה והגיף אחד מהם את הדלת וסמכו במפתח אם יכולה הדלת לעמוד בפני עצמה טהור ואם לאו טמא ותימה למה הביא זו המשנה על סוף טומאה לצאת כמה משניות היה יכול להביא שהן פשוטות יותר מזו. ההיא (פ"ז דאהלות) דמת בבית ולו פתחים הרבה כולן טמאים ועוד ג' משניות בפ"ד דאהלות שכולן מפורש בהן שדרך טומאה לצאת ואין דרך טומאה ליכנס. וגם בכל המשניות כתוב טומאה בבית כלים שתחתיו טהורים. ופירש רבינו ז"ל לפי שאינו אוכל בפותח טפח אין מביא את הטומאה תחתיו והא דמטמא ר' אליעזר את הבית כשהטומאה תחתיו אע"ג דלית ביה פותח טפח. ר' אליעזר לטעמיה דמטמא בבית מודבק לאיסקופה בפי"ב דאהלות דבקל מביא את הטומאה לבית. ומסקנא דמלתא הכי אם כל דלתות הבית נעולות והחלונו' נעולים טומאה יוצא' מן הבית לתחת הזיזין ואכסדראות ואם נפתח דלת לצד אחר או חלון שיש בו ד' על ד' והדלת של חצר נעול אין הטומאה יוצאה לתחת הזיזין והאכסדראות (ס"א ואם דלת החצר פתוח טומאה יוצאה מן הבית לתחת הזיזין והאכסדראות) ונכנסת מתחת לבית: וכן גגין הבולטין למעלה לחוץ על פני בתים הרבה וטומאה באחת מהבתים כל הבתים אשר דלתותיהן פתוחים טמאים. כי הטומאה מתפשטת תחת בליטת כל הבתים ונכנסת לבתים דרך הפתח והיכא דנפל אינש ושבר מפרקתו ונחתך עמו רוב בשר אף על גב דלא נפקא נשמתיה מית הוא ומטמא באהל דאמר רב יהודה אמר שמואל (חולין דף כא.) נשברה מפרקת ורוב בשר עמה מטמא באהל דה"ל כמאן דהותז כוליה רישיה ותנן (אהלות פ"ח) הותזו ראשיהן אע"פ שהן מפרכסין טמאים כזנב הלטאה שהיא מפרכסת. וא"ת מפרקת דעלי דמפרקת ולא רוב בשר הוה. זקנה שאני דכתיב כי זקן האיש וגו'. וא"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן קרעו כדג מטמא באהל אמר רב שמואל בר רב יצחק מגבו אבל גוסס אין מטמא באהל עד שתצא נפשו. דתנן אדם אין מטמא באהל עד שתצא נפשו. ואע"ג דגוסס אין מטמא באהל פליגי ביה תנאי בנזיר אי שרי לכהן למיעל לביתא דאית ביה גוסס אי לא. דגרסי' התם להחלו עד שעה שימות. רבי אומר במותם יטמא עד שימות. מאי בינייהו. א"ר יוחנן משמעות דורשין איכא בינייהו. ר"ש בן לקיש אומר גוסס איכא בינייהו למ"ד מלהחלו אפי' גוסס. ולמ"ד במותם יטמא עד שימות אין גוסס לא. מיתיבי אדם אין מטמא עד שתצא נפשו. ואפי' מגוייד ואפי' גוסס ולמ"ד מלהחלו הא קתני דאינו מטמא. לעניין טמויי עד דנפיק נשמתיה לענין אתחולי הא איתחיל ולפי גירסא זו הכתובה בספרים שלנו כהן אין מוזהר על הגוסס דקי"ל כרבי יוחנן לגבי דר"ש בן לקיש דאמר משמעות דורשין א"ב (ס"א ובין לרבי ובין לרבנן אינו מוזהר עליו עד שימות) אבל בה"ג גורס אביי במקום ר' יוחנן רבא במקום ר"ל ולפי זה הלכה כרבא לגבי אביי. ולרבא פליגי רבי ורבנן בגוסס ואין הלכה כרבי מחבריו נמצא כהן מוזהר על הגוסס: והיכא דשחט בו שנים או רוב שנים אין מטמא באהל עד שתצא נפשו. דאמר רב יהודה אמר שמואל (גיטין ע:) שחט בו שנים או רוב שנים ורמז ואמר כתבו גט ותנו לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו ואסור ליה לכהן למיעל לבית הקברות דקבר מטמא כמת דכתיב כל אשר יגע על פני השדה וגו' או בקבר. אפי' לבית הפרס נמי אסור למיעל. ומאי הוא בית הפרס שדה שנחרש בו קבר דתנן (אהלות פי"ז) החורש את הקבר הרי זה בית הפרס. עד כמה הוא עושה. מלא מענה מאה אמה בית ד' סאין דהוי מאה על מאה. ואי אזיל לדבר מצוה כגון לינסב איתתא וללמוד תורה וליכא אורחא אחריתי שרי ליה למיזל לבית הפרס. דת"ר (מס' ע"ז דף יג.) הולכין ליריד של עובדי כוכבים ולוקחין מהן בהמה עבדים ושפחות בתים ושדות וכרמים וכותב ומעלה בערכאות שלהן מפני שהוא כמציל מידן ואם כהן הוא מטמא (לו) לדון ולערער עמהם בחו"ל וכשם שמטמא בחו"ל כן מטמא בביה"ק. ביה"ק ס"ד. אלא אימא בית הפרס דרבנן. ומטמא ללמוד תורה ולישא אשה. א"ר יהודה אימתי בזמן שאין מוצא ללמוד. אבל מוצא ללמוד אין מטמא. ר' יוסי אומר אפילו מוצא ללמוד יטמא לפי שאין מן הכל אדם זוכה ללמוד א"ר יותנן הלכה כר' יוסי: סליק הלכות טומאה