לה יטמא מצוה. זבחים ק. לא רצה ליטמא מטמאין אותו בעל כרחו. ומעשה ביוסף הכהן שמתה אשתו בע"פ ולא רצה ליטמא לה ודחפוהו חכמים וטמאוהו בע"כ. לה יטמא על הודאי מטמא ולא מטמא על הספק כגון נתערב ולדה בולד חבירתה או ספק בן ט' לראשון ובן ז' לאחרון או אשתו שגרשה בספק גירושין. וכן נמי בספק בן ט' לראשון ובן ז' לאחרון היו שניהם כהנים הוא אונן עליהם והם אוננין עליו הוא אין מטמא להם והם אין מטמאין לו. לה יטמא ואין מטמא לאחרים עמה שלא יאמר הואיל וטמאתי לאבא אלקט עצמות פלוני. גרסינן בנזיר כהן שהיה עומד בבית הקברות והושיטו לו מתו ומת אחר ונגע בו יכול יהא חייב ת"ל להחלו ופריך עלה ממתני' דתנן היה מטמא למתים כל היום אין חייב אלא אחת. א"ל אל תטמא אל תטמא והוא מטמא חייב על כל אחת ואחת. ואמאי והא מיטמא וקאי. וכן אמר רב הונא נזיר שהיה עומד בבית הקברות והושיטו לו מתו ומת אחר חייב ולא אמרינן הא מיטמא וקאי. ומשני הא דאמרן דפטור בחבורי אדם במת בעודו מחובר במת פטור דאין כאן תוספת טומאה. אבל פירש ממתו ונגע במת אחר חייב לפי שמוסיף טומאה על טומאתו. דלאחר שפירש הנוגע בו טמא טומאת ערב וכשחזר ונגע במת (ס"א ונוגע במת הנוגע בו טמא) טמא טומאת ז' כאילו נגע במת עצמו דיקרב בדיקרב מסאב. ולא תימא הא דקתני יכול יהא חייב ת"ל להחלו חיובא הוא דליכא הא איסורא איכא דתניא באבל רבתי (פ"ד הלכה ט"ו) היה עומד לקבור את מתו עד שהוא עומד בתוך הקבר מקבל מאחרים וקובר פירש ה"ז לא יטמא. נטמא בו ביום ר"ט מחייב ור"ע פוטר. נטמא לאחר אותו היום הכל מודים שהוא חייב מפני שהוא סותר יום אחד. וסוגיא דנזיר דלא כר"ע דלא מחייב ר"ע אלא במוסיף ימי טומאה על עצמו אבל מה שמוסיף טומאה לאדם הנוגע לא מיקרי תוספת טומאה. ופסק הרמב"ם ז"ל כר"ט כסתם מתני' דתנן אמרו לו אל תטמא אל תטמא והוא מטמא חייב על כל אחת ואחת וכל הסוגיא דנזיר כוותיה וגם רב הונא סבר כוותיה. ואף ר"ע מודה דאסור דקתני ברישא פירש ה"ז לא יטמא. ולא פליג אלא בחיובא דפטור בו ביום ובמס' נזיר ירושל' פ"ג ה"ה שנו מחלוקתם להפך. יצא ונכנס ר"ט פוטר ור"ע מחייב א"ל ר"ט (פוטר) וכי מה מוסיף זה חלול על חילולו א"ל ר"ע בשעה שהיה שם טמא טומאת ז' פירש טמא טומאת ערב חזר ונכנס טמא טומאת ז'. פירוש הנוגע בו. א"ל ר"ט עקיבא כל הפורש ממך כפורש מחייו. והלכה כר"ע מחברו. וגם נראה שחזר ר"ט והודה לדבריו. הלכך אין לכהנים ליכנס לבית הקברות לקבור מתיהם. דאע"פ שבשעה שהיה מכניס מתו מותר לטמא לאחרים מ"מ לאחר קבורה נמצא מטמא לאחרים ומוסיף טומאה. וכ"כ הרמב"ם ז"ל (פ"ב מהלכות אבל) אבל ר"ת כתב שהלכה כר"ע כההיא דאבל רבתי דנטמא בו ביום פטור ומותר הכהן להכניס מתו לבית הקברות ולקברו. ואפי' היה ר"ע אוסר טומאה בו ביום מדבריהם. גדול כבוד מתו שדוחה ל"ת דדבריהם. והביא ראיה מפ' דם הנדה דתנן הכותיים נאמנין לומר קברנו שם את הנפלים או לא קברנו. וקאמר עלה והא לית לה ולפני עור לא תתן מכשול. א"ר יוחנן כהן כותי עומד שם ודילמא כהן טמא הוא דנקט תרומה בידיה ואכיל מיניה אלמא דשרי לכהן טמא לעמוד במקום הקבר ולאו ראיה הוא כי התוספות הקשו במס' נדה ומה בכך (ס"א אפילו) אם הוא טמא אסור לו ליכנס לבית הקברות דבנזיר מיבעיא לן (כהן ונזיר) צ"ל נזיר והוא בבית הקברות אי בעי שהייה למלקות ואומר נמי בפ' ג' מינין אמר רב הונא נזיר שהיה עומד בבית הקברות והושיטו לו מתו ומת אחר חייב. ותירצו דכותאי לית להו הא דר"ה אלא סברי כשהוא טמא אינו מוזהר עוד מלהוסיף טומאה: