(שם) ת"ר לא יאחז אדם תפילין בידו וס"ת בזרועו ויתפלל ולא ישתין בהן מים. ולא יישן בהן לא שינת קבע ולא שינת עראי. אבל כשהן בראשו מותר להשתין בהן בבית הכסא עראי. וגם מותר לישן בהן שינת עראי כדאמרינן בסוכה הנכנס לישן ביום רצה חולץ רצה מניח אבל כשהן בידו אפילו לישן בהם שינת עראי אסור שמא יפלו מידו וא"ת והיאך שינת עראי מותר והלא אסור להסיח דעתו מהן ובשעה שמתנמנם נמצא שהסיח דעתו מהן. והיה אומר ה"ר יונה ז"ל דמתוך דברי הרמב"ם ז"ל (פ"ר מהל' תפילין) מצאנו תירוץ לדבר זה דלא הוי היסח הדעת אלא כשעומד בקלות ראש ובשחוק. אבל כשעומד ביראה ומתעסק בצרכיו אע"פ שעוסק במלאכתו ובאומנתו ואין דעתו עליהם ממש אין זה נקרא היסח הדעת. דאי לא תימא הכי היאך יכול אדם להניח תפילין כל היום וכן נמי כשמתנמנם אין כאן היסח הדעת כי הוא שוכח הבלי העולם ואין כאן קלות ראש. והא דשרינן בבית הכסא קבוע לאוחזן בבגדו ובידו לעשות צרכיו והכא אסרינן בבית הכסא עראי להשתין בהן מים כשהן בידו היינו טעמא משום דבית הכסא קבוע ליכא ניצוצות ושרי אבל בבית הכסא עראי איכא ניצוצות ואסור. וא"ת היאך אפשר לבה"כ בלא ניצוצות והלא א"א לגדולים בלא קטנים. וי"ל דבבית הכסא קבוע עושה צרכיו מיושב וכלין מי רגלים וליכא ניצוצות. אבל כשמשתין מעומד אינן כלין ואיכא ניצוצות. ומצוה לשפשף שלא יהא נראה ככרות שפכה ויוציא לעז על בניו: