מתני' (חלה פ"ג) אוכלים עראי מן העיסה עד שתתגלגל בחטים ותטמטם בשעורי' גלגלה בחטי' וטמטמה בשעורי' האוכל ממנה חייב מיתה. כיון שהיא נותנת את המים מגבהת חלתה ובלבד שיהו שם חמשת רבעים קמח:
גמ' לפי שאין עיסת השעורים נדבקת יפה לפיכך נקראת לישתה טימטום. והא דקתני שמגבהת חלתה מיד כשהיא נותנת את המים. לא שיהא זה עיקר המצוה וטוב יותר שתמתין עד אחר גמר הלישה ותעשה כולה גודש אחד. אלא תקנת חכמים הוא בעיסה טהורה למהר להפריש חלתה בטהרה שמא תטמא העיסה והא דקתני בירושלמי כיון שהיא נותנת את המים זו היא ראשית עריסותיכם. ה"ק מנתינת המים קרינן ביה שפיר ראשית עריסותיכם. ולא שתהא עיקר המצוה בכה"ג. ובלבד שתהא שם חמשת רבעים קמח שנתערבו במים דבפחות מכן לא הגיעו עדיין לכלל חיוב. וברוב ספרים כתוב ובלבד שלא יהו שם חמשת רבעים קמח. פי' שלא נתערבו במים דאם נשארו חמשת רבעים לא נפטרו בחלה שהפרישו קודם שנתגלגלה. והכי איתא בירושלמי למה לי ובלבד שלא יהא שם חמשת רבעים קמח. אמר רב מתנא מתני' עד שלא למדו הכהנות. ומה למדו את הכהנות. הרי זו חלה על העיסה הזאת ועל השאור המתערב בה ועל הקמח שנתערב בה ועל הקרץ שניתן תחתיה לכשתעשה גוש אחד תוקדש זו שבידי לשם חלה. אלמא אחר שלמדו להתנות אין חושש אם נשתייר שם חמש רבעים קמח. אבל קודם לכן לא. וצריך ללמוד תנאי זה לנשים שלנו המפרישות חלה מיד אחר הגלגול קודם עריכת הלחם דבעיסה גדולה פעמים שעורכים קמח הרבה בכל ככר וככר ואע"פ שאין בככר אחד חמש רבעים מ"מ התנור מצרפן. והוה מצינו למימר דקמח הנתון בכל ככר וככר בטל ברוב הככר ושוב אין התנור מצרפן. אבל בתוספתא משמע דמצרף דתניא כהן ששייר קמח לעיסתו וכן האשה ששיירה קמח לעיסתה והקרץ והשאור מצטרפין לחמש רבעים לאסור את העיסה. וע"כ מיירי בקמח שעורך בו הככרות דקמח לאו בר חיוב חלה הוא. אלמא אע"פ שנתבטל חוזר ומצטרף לחמש רבעים לאסור. ואע"ג דחלה זו לא הויא מוקף לקמח המתערבת בעיסה אחר כך מ"מ כיון דהוה מוקף עיקר העיסה סגי בהכי. וצריך שלא תשרף החלה עד אחר גמר גיבול והערבבה: