מתני' רבן גמליאל אומר ג' ארצות לחלה מא"י עד כזיב חלה אחת מכזיב עד הנהר ועד אמנה ב' חלות אחת לאור ואחת לכהן. של אור יש לה שיעור ושל כהן אין לה שיעור. ומן הנהר ועד (אמנון) אמנה ולפנים ב' חלות אחת לאור ואחת לכהן של אור אין לה שיעור ושל כהן יש לה שיעור וטבול יום אוכלה. רבי יוסי אומר אין צריך טבילה ואסורה לזבין ולזבות ולנדות וליולדות ונאכלות עם הזר על השולחן וניתנת לכל כהן:
גמ' פירוש שלש ארצות חלוקות בדין חלה. מא"י ועד כזיב פירוש כל א"י עד כזיב שהיא רצועה היוצאה מעכו לצד הצפון והוא א"י ממש וכבשוהו עולי בבל כדמפרש בפרק ששי דשביעית מפרישין חלה אחת ונאכלת בטהרה מכזיב עד הנהר לצד מזרח ומכזיב ועד אמנון לצד מערב ואין א"י ממש כי כבשוהו עולי מצרים ולא כבשוהו עולי בבל וקדושה ראשונה בטלה כשחרב הבית מפרישין ב' חלות. הראשונה נשרפת והב' נאכלת. ומפרש בירושלמי שאם לא היו מפרישין אלא חלה אחת אם היתה נאכלת יאמרו תרומה טמאה נאכלת כי זו הארץ טמאה היא כארץ העובדי כוכבים כיון שלא כבשוה עולי בבל. ואם היתה נשרפת יאמרו תרומה טהורה נשרפת כי רואין את בני הארץ נשמרים בטהרה. הילכך תיקנו להפריש ב' חלות ודבר תימה הוא בעיני הרואה ונותן אל לבו להבין טעם הדבר ואם אינו יודע להבין ישאל ויגיד לו. של אור יש לה שיעור מפורש בירושלמי מפני שהיא מן התורה ולאו דוקא מן התורה אלא נראית כשל תורה הואיל והיתה קדושה מתחילה הילכך יפריש כשיעור עיסה טמאה אחד ממ"ח: מן הנהר ועד אמנון ולפנים פירוש מתחילת הנהר ולפנים הימנו וכן מתחלת אמנון ולפנים הימנו הוא חוצה לארץ ממש הלכך מרבים בנאכלת וטבול יום אוכלו פירוש טבול יום דבעל קרי אף על פי שטומאה יוצאה עליו מגופו כיון דטביל שרי ביה. אבל טמא מת וטמא שרץ מותר לאוכלה דאין תרומת חו"לאסורה אלא למי שטומאה יוצאה עליו מגופו וכ"ש חלה זו השניה שאינה אלא להיכירא בעלמא: ר' יוסי אומר אין צריך טבילה כיון דאינה אלא להיכירא בעלמא אין לה דין תרומת חו"ל ומותרת אפי' למי שטומאה יוצאה עליו מגופו: ואסורה לזבים וכו'. וקאמר עלה בירושלמי לר' יהודה נצרכה וטעות סופר הוא וה"ג לרבי יוסי נצרכה ואע"ג דשרי ליה לבעל קרי בלא טבילה אסר לה להני בלא טבילה וע"כ בלא טבילה איירי דאי כשטבלו איירי לרבנן נמי נצרכה אלא ודאי ה"נ שרו כשטבלו כי היכי דשרו טבול יום דבעל קרי אע"פ שטומאה יוצא מגופו דאין לחלק אחר שטבל בין טומאה חמורה לטומאה קלה כי היכי דמפליג רבי יוסי קודם שטבלו. ונאכלת עם הזר על השולחן ולא גזרינן העלאה אטו אכילה: גרסינן בבכורות פרק עד כמה אמר שמואל חלת חו"ל מבטלה ברוב רבה מבטל ברוב ואכיל לה בימי טומאה ופירש ר"י הא דקאמר שמואל מבטלה ברוב לאוכלה כהן בימי טומאה קאמר כדהוה עביד רבה. ועובדא דרבה פירוש הוא למילתא דשמואל למימרא דאיהו ס"ל כשמואל והוה עביד בה עובדא אבל למיכלה זר לא מבטלא בהכי. וי"מ הא דשמואל אפילו לאוכלה זר נמי בטלה בהכי דסתמא איתמר ולבטול לגמרי משמע ורבה כהן הוה והיה סמיך עליו לאוכלה בימי טומאה ומאי דהוה עביד מפרש בגמרא והוא הדין לאכול זר ומביאין ראיה מן הירושלמי דגרסינן הורה רבי בבצרא שהיא צריכה רוב א"ר יונה מלמד שהיא עולה בפחות ממאה. אמר ר' זעירא מתני' אמרה כן ואפילו אחד באחד דתנינן ונאכלת עם הזר על השולחן. ומשמע שר"ל שהכהן והזר מערבין פתן ואוכלין ביחד כן כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ה מהלכות ביכורים) ור"י ז"ל אמר דגמרא דידן לא סבירא הכי דתרומת חו"ל אע"ג דאינה טובלת כדאמר שמואל בפרק עד כמה (שם) תרומת ח"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש מדמעת. כדמוכח במנחות פרק ר' ישמעאל דקאמר תרומת העובד כוכבים בחו"ל אינה מדמעת משמע הא דישראל מדמעת: והרמב"ן ז"ל כ' (מהא) דהא דקאמר תרומת עובד כוכבים בחו"ל אינה מדמעת היינו במחצה על מחצה. והא דקתני אינה מדמעת ולא קתני אינה אוסרת למידק מינה הא תרומת עובד כוכבים בא"י מדמעת אפילו עד מאה כשל ישראל: וניתנת לכל כהן מפרש בירושלמי בין לכהן חבר בין לכהן עם הארץ וכתב הרב רבי' שמשון ז"ל דליתא דבפרק הזרוע אמר דזרוע לחיים וקיבה אינם ניתנין לכהן עם הארץ דאין נותנין מנת אלא למחזיקים בתורת ה'. אלא הכא בחבר שאינו אוכל חולין בטהרה כי ההיא דרבי מאיר בשילהי הניזקין ולי נראה דחלה ב' דמתני' עלה קאמר בירושלמי דניתנת לכהן עם הארץ דהקלו בה שאינה אלא להיכירא בעלמא וגם הקילו בה להתירה לישראל ע"י ביטול ברוב. ולא קשה הא דקאמר תרומת עובד כוכבים בחו"ל אינה מדמעת הא דישראל מדמעת. הרי פירשתי דין שלש חלות השנויות במשנתינו: וחלה דידן שאנו מפרישין עכשיו יש לה עוד דין אחר דגרסי' בבכורות בפרק עד כמה (שם) אמר רבינא הלכתא נדה קוצה לה חלה ואכיל לה כהן קטן ואי ליכא כהן קטן שקלא ליה בריש מסא ושדיא לה בתנורא והדר מפרשת חלה אחריתי כי היכי דלא לישתכח תורת חלה ואכיל לה אפי' כהן גדול: נמצא דהיכא דאיכא כהן קטן שאוכל החלה אין להפריש חלה אחרת. ובחלה שלישית דמתני' אף ע"פ שגם היא בחו"ל צריך לעולם להפריש ב' חלות ואותה של אור אינה נאכלת כלל. דומיא דחלה ב' דמכזיב ועד הנהר ועד אמנון לפי שהיו סמוכין אצל ארץ ישראל ומתחזיא חלה דידהו כחלת א"י טמאה גזרו עליה שלא לאוכלה אפילו כהן טהור גמור בשביל שהיא טמאה. וההיא דבכורות איירי במקומות הרחוקים מא"י כגון מקום האמוראים ולא מתחזיא חלה דידהו כחלת א"י ולא גזרו עליה איסור מחמת טומאה עצמה ואמרו שהיא נאכלת לכהן קטן שלא יצא טומאה מגופו ולא יפריש אחרת כיון דזו נאכלת ונראה דה"ה נמי דשריא לכהן גדול שטבל לקריו אע"פ שלא העריב שמשו דמסתבר שאין להחמיר בה יותר מבחלת כהן שמפרישין הסמוכין לא"י. וכ"כ בעל ה"ג ז"ל אמר רבינא הלכך נדה קוצה לה חלה ואכיל לה כהן קטן או מאן דטבל לקריו. ואי תקשי לך אמאי נקט כהן קטן כיון דשריא אפילו לגדול שטובל לקריו. ואי משום טורח טבילה. והלא בלאו הכי צריכין לטבול לאכול בתרומה. וי"ל לפי שאין שיעור לחלת חו"ל ולפי שדבר מועט הוא נותנה לכהן קטן. והכי משמע לישנא שקלי לה בריש מסא ושדיא לה לתנורא אלמא דבר מועט הוא וכמו שהקילו בחלת בבל כשיש כהן קטן ולא הצריכו לשורפה ולהפריש אחרת לכהן כמו לאותם הסמוכים לא"י כך הקילו בשניה להתירה לזבין ולזבות לנדות וליולדות. דלא מפליג התם בין כהן גדול המותר בחלה ב' בשום טומאה ואף ע"ג דהחמירו בחלה שניה של סמוכים לא"י לאוסרה לזבין ולזבות שהרי החמירו גם בחלת האור יותר. ועוד שהרי הב' קבועה בסמוכים להפריש לעולם וברחוקים אין צריך להפרישה כשיש כהן קטן או גדול שטבל לקריו. לכך הקילו בה טפי ולא אסרוה אלא לזרים. ותמהתי על כי ראיתי ברוב מקומות באשכנז שאין מפרישין חלה שניה אף כששורפין הראשונה. ויש ליתן טעם לדבר משום דבימי אמוראים היו אוכלים תרומה טהורה בא"י כי היה להם אפר פרה כדאמרי' (נדה דף ו.) חבריא מדכו בגלילא ולכך הצריכו להפריש גם בחו"ל חלת כהן שלא תשתכח תורת חלה. אבל האידנא שבטל אפר פרה ואין חלה נאכלת בארץ ישראל אף בחו"ל אין צריך להפריש חלת כהן. וכ"כ בה"ג. וחלה בא"י אין מפרישין אלא אחת ושורפין אותה ומנהג טוב להפרישה כי הסברא נוטה להיפך כיון דאין חלה נאכלת בשום מקום כל שכן שתשתכח תורת חלה ולמחר יבנה בית המקדש וסבורים יהיו שאין דין שתאכל חלה: