פרשת האזינו ושבת תשובה בס"ד
שוחר טוב, כי עמך הסליחה א"ר אבא הסליחה מופקדת היא אצלך מראש השנה וכל כך למה ליתן אימתך על בריותיך ביום הכפורים:
לגבר אשר דרכו נסתר"ה חריב ביתיה ירד אל ירכתי יעשה בנפשו שקר היא מוצאת מרשות היחיד ורשות הגבוה וגם נשף מדוכתיה שלף ויצא מגוה. תחילת קלקולו לפי אוכלו ספו ליה מאליה דאכלי אליתא ברבורים אבוסים עיזא כרכוז ועגלא תלתא זריז קדים לפתח חביתא ושתי"ה היתה נקרא למען ספות הרוה. לבש בטומאה צבע רקמתים ויבן כמו דמים ביתא דמיתבא הבונה כמה יבנה אקרקתא ואצטווא. ממסד עד הטפחות מלא ביתו בוצע בצ"ע אמרתו עשי"ק לגביה אכל קליפת"ו ושוליו מלאים אלילי כספו וזהבו זהב שחוט שנטוה כחוט ויש תקו"ה. אדהכי והכי נפק פגום יוצא פתח בשחרית מפר ברית מלי' כריסיה זנ"י מראשית אחרית כעין נואף עשות קידה צרבת המכוה. יהיה סרוח מסיח לפי טומאתו ונבל"ה עמו כי לא טהור מבית ומחוץ כמו דו"ה. הא גברא פרישא פתחה בחכ"ה נתנה נבוא"ה הכמות נבל די לעלמין תתחבל מסרינהו לשעיר בעת ההיא יובל מחוי להו בסילוא. ואולם הלא אב אחד אלהינו מרחם הוד והדר ישוה אכן סר מר ושב ורפא לו הפעם ילוה דעתיה אמלו"ה. מכי אהדרינהו לאפיה כלפי הקדש זיזיה ישתנון מראהו בלבנון אלקפתא נקטיה ריחא אתי ליה בריח ניחח מזבח טוב קרבן דמתקבל ברעוא.
כאשר חכמים הגידו במדרש ויקרא רבה פרשה ז', זבדי בן לוי ור' יוסי חד אמר אמר דוד לפני הקב"ה אני כבשתי את יצרי ועשיתי תשובה לפניך אם אתה מקבלני בתשובה הריני יודע ששלמה בני עומד ובונה בית המקדש ובונה את המזבח ומקטיר עליו את הקרבנות שבתורה מן הדין קריא זבחי אלהים רוח נשברה, וחרנא אמר מנין למי שעושה תשובה שמעלין עליו כאילו עלה לירושלים ובנה בית המקדש ובנה את המזבח ומקריב עליו כל הקרבנות שבתורה מן הדין קריא זבחי אלקים רוח נשברה, עכ"ל.
ואיכא למידק במ"ש אני כבשתי את יצרי ועשיתי תשובה, דמלבד שהוא יתר ותיסגי במ"ש אם אתה מקבלני בתשובה וכו'. ותו דמאי רבותיה דדוד הע"ה כל השב בתשובה נמי כובש יצרו. ותו במאי פליגי הני אמוראי. ותו למאן דדריש ליה בדוד הע"ה יש להבין מ"ש אם אתה מקבלני בתשובה אני יודע וכו', מנא ידע. והן קדם אציגה נא עמך מאמרם ז"ל בסנהדרין דף ע', דברי למואל מלך משא אשר יסרתו אמו א"ר יוחנן משום רשב"י מלמד שכפאתו אמו על העמוד ואמרה לו מה ברי הכל יודעים שאביך ירא שמים היה עכשיו יאמרו אמו גרמה לו ומה בר בטני כל הנשים של אביך כיון שמתעברות אינן רואות פני אביך ואני דחקתי ונכנסתי כדי שיהא לי בן מלובן ומזורז ומה בר גדרי כל הנשים של בית אביך היו נודרות שיהא להן בן הגון למלכות ואני נדרתי שיהא לי בן הגון לנביאות מלובן ומזורז וממולא בתורה, עכ"ל. ויש להרגיש הא דקאמר הכל יודעין שאביך ירא שמים הי' דהכל יודעין יתר, ולימא בקצרה אביך ירא שמים היה. ותו עכשיו יאמרו, משמע דעד עתה היה להם סברא אחרת ועכשיו יאמרו אמו גרמי' לו. ותו אומרו בר בטני וכו', צריך ביאור. ותו דממאי דאמרה מה בר נדרי דכו' נראה דבת שבע לא אכפת לה שיהא בנה מלך, ואיפכא שמעינן דהשתדלה בכל עז למלך שלמה, ובפרט לפי מ"ש רוב המפרשים אקרא והיה כשכב אדוני עם אבותיו והייתי אני ובני שלמה חטאים, דכינתה וכיונה לומר דיהיה דוד הע"ה והיא חטאים דיקא באותו מעשה, וכמשז"ל והביאו הרב מהר"ם אלשיך שם שאמר דוד לפני ה' במה יודע אחרי מותי שמחלת לי עון ב"ש אם לא במלוך בן ב"ש תחתי.
ולבא אל הישוב נקדים מ"ש בשבת דף נ"ה דאוריה מורד במלכות היה, ופירש רש"י דאמר ואדוני יואב, והתוס' פירשו דעבר על מצות המלך שציוהו לרדת לביתו וכו', וכתב הרב זרע ברך בראשון סדר היום דלדעת התוס' דוד הע"ה לא חטא, אך אפשר דבת שבע חטא חטאה שהיה לה לומר לבעלה אוריה פרשת העבו"ר ואז לא היה מורד במלכות, דהבחנה מדאורייתא ודרשינן אכין ורקין כמ"ש פ' נגמר הדין עש"ב, ובזה אפשר לפרש הכתוב הנז' שלא כדעת המפרשים שפירשו דמ"ש והייתי אני ובני שלמה חטאים מפני הכבוד לא כללה לדוד הע"ה וכינתה אלא יש לפרש דבאו דבריה בדקדוק, וז"ש והיה כשכב אדוני המלך עם אבותיו דוקא כלם צדיקים ואביו ישי מת בעטיו של נחש גם אדוני כמוך כמוהם נקי מחטא דפנויה הייתי בגט ששלח לי אוריה ואיהו מורד במלכות, אבל יאמרו שאני חטאתי ואני גרמתי שיהרג אוריה דהמרד היה שלא ירד וכו' ואלו הגדתי לו לא היה מורד, ונמשך ששלמה שיצא ממני לא ימלוך וזהו אני ובני שלמה חטאים, אך כמלוך שלמה יתאמת שגם אני לא חטאתי והמרד היה שאמר אדוני יואב וכפירש"י וע"ש בזרע ברך.
ואשכחנא פתרי להציל לבת שבע, אף אם המרד הי' כפירוש התוס' שלא ירד ואין בה חטא שלא הגידה לאוריה והוא לשיטת הזהר דאוריה לא שמש בה לעלמין ולא קרב זה אל זה, ונקדים מ"ש בסוף מדרש משלי, מרבדים עשתה לה זו בת שבע שיצא ממנה שלמה שהיה מרוקם בשש וארגמן וכו' ע"ש. ועל פי זה שמעתי מהרב המובהק מר קשישא כמהר"ר אליעזר נחום זלה"ה שזהו כונת הכתוב נודע בשערים בעלה, כלומר דהכתוב השבח השביח לבת שבע מרבדים עשתה לה וכו', ושמא תאמר כי ח"ו יש חטא בענין דוד הע"ה עמה, לזה בא הכתוב לאפוקי מחשד ואמר נודע בשערים בעלה, כלומר כשדבקו שערים זה בזה ולא נענה אלא בזכות דוד הע"ה כמ"ש בשבת דף ל' דבאותה שעה נהפכו פני שונאי דוד וכו', ושפיר אני משבח לבת שבע כי השערים הן הן עדיו של דוד הע"ה וזהו בעצם נודע בשערי' בעלה, עד כאן דברי הרב ז"ל ונאים הדברים למי שאמרן.
ומתוך הדברים נבא לפרש הכתובים מזמור קי"ח, יסר יסרני יה ולמות לא נתנני פתחו לי שערי צדק אבא בם אודה יה זה השער לה' צדיקים יבואו בו אודך כי עניתני ותהי לי לישועה אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה, ולא נאריך בדקדוקים רק אביע אומר אשר שמעתי מהרב המופלא ה"ק מהר"ח בן עטר זלה"ה שהקשה במה שאמר לו הקב"ה בחייך איני מודיע בחיי בנך אני מודיע כמ"ש שם בשבת (דף ל') דהרי ארבע חלוקי כפרה שהיה ר' ישמעאל דורש דתשובה ויה"כ ויסורין ומיתה מכפרין אף על חילול ה', וא"כ מה ראיה היא זו שלא חטא דוד הע"ה אשר נהפכו פני שונאי דוד כשולי קדרה, ואימא דח"ו חטא אבל כבר עשה תשובה וקבל יסורין וכמה יה"כ עברו ובסוף מת ובכי הא נתכפר הכל, ומה מופת יש בפתיחת שערים. וניחא ליה להרב ז"ל דאם האמת אתם של שונאיו שחטא ואח"ך עשה תשובה, נהי דעל ידי תשובה ויסורין ויה"כ ומיתה נתכפר לו הכל, מ"מ לא אפשר למי שפגם באות ברית אף שנמחל לו שתכה בזה שיפתחו שערים בזכותו ויכנס ס"ת בהיכל שהוא זיווג עליון צדק ושלום הכולל בבית המקדש דאין קטיגור נעשה סניגור, ועתה אשר עין בעין נראה שבזכותו נפתחו השערים ונכנס ס"ת בהיכל שהוא רמז לזיווג עליון כולל, מוכח דלא היה בו עון אשר חטא כלל כי זה לא יתכן לאשר חטא ונמחל והוא אות מוכרע ולזה נהפכו פני שונאיו, עד כאן דברי הרב ז"ל ושפתים ישק, ואמרו בשמות רבה פ"ח א"ר ברכיה בשם ר' חלבו באותה שעה חיה דוד שכן דוד אומר העלית משאול נפשי חיתני מיורדי בור וכו' ורוח הקדש אומרת ושבח אני את המתים שכבר מתו, וכתב הרב מהר"ש יפה שזה שאמר שכבר מתו לפי שאז היה חי דוד הע"ה גם
ויתקרב לזה כונת הכתובים במזמור ג', רבים אומרים לנפשי וכו' קולי אל ה' אקרא ויענני מהר קדשו סלה אני שכבתי ואישנה הקיצותי כי ה' יסמכני, ופשטן וקשרן של דברים צריכים ביאר, ורז"ל דרשו רבים אומרים לנפשי שהיו אומרים שבה את הכשבה והרג הרועה וכו' ועל זה אמר ואתה ה' מגן בעדי וכו', ואחר זה שאול שאל להודיע שלא חטא והוא אומרו קולי אל ה' אקרא שיודיע שמחל לי ואני במדרגתי אהוב ונחמד לפניו, ויענני מהר קדשו סלה שאמר לו שיודיע בחיי שלמה בבנין הבית כמ"ש בשבת והוא אומרו ויענני מהר קדשו כשיבנה בה"מ, אני שכבתי ואישנה כמ"ש בזהר חדש שלא הניחוהו המלאכים אחר פטירתו ליכנס לירושלים של מעלה עד שבנה שלמה בה"מ וכו' ע"ש, וז"ש אני שכבתי ואישנה נרדם וישן מבלתי יכולתי ליכנס למקומי, ואח"ך בשעה שדבקו שערים הקצותי ממש כמו שאמרו חיה דוד כי ה' יסמכני להודיע שאין בי עון.
אתאן למקראי קדש הנז', ופירש"י יסר יסרני על מעשה בת שבע, ולמות לא נתנני לא עזבני מת אלא שאחרי מותי פתחו לי שערי צדק הן שערי ההיכל שדבקו ובעבורו נפתחו וז"ש פתחו לי שערי צדק חיתה נפשי, וזהו אבא בם דוקא שהביאו ארונו וחיה, והיינו דקאמר אודה יה כי לא המתים יהללו יה, וכי תימא מאן מוכח שלא חטא ואימא דחטא תשובה ויסורין ויה"כ ומיתה כיפרו כקושית הרב מהר"ח הנז"ל לז"א זה השער לה' צדיקים יבואו בו והוא תירוץ הרב הנז', וז"ש זה השער שהוא מלכות לזווגה לה' לא אפשר על ידי מי שחטא ופגם היסוד דאין קטיגור וכו' אלא צדיקים שומרים הברית הנקראים צדיקים יבואו בו, וכיון שנעשה על ידי זו הוראה דלא היה עון בידי מעיקרא, אודך כי עניתני שלא רצית להודיע בחיי שלא חטאתי, ותהי לי לישועה שעל ידי זה היתי חי עתה אחרי מותי והוא פלא, אבן מאסו הבונים בת שבע דרבנן בנאי עילם משתעו בה על עיקרו של דבר ועל שלא הגידה לאוריה שהיא מעוברת היתה לשעבר מששת ימי בראשית כמשז"ל לראש פינה שתשאר מלכה תמיד, וזה מורה דלא היתה אשת אוריה ולא שמש בה, דאלו היתה אשת אוריה ושמש בה היתה אסורה לי דכלי הדיוט אסור למלך וכמ"ש בירושלמי והביאו גאון עוזנו הרב פרשת דרכים דרוש י"ב וע"ש דף כ"ח, והיותה לראש פנה המלכה על כל הנשים שמעת מינה דראויה לי ולא שמש בה אוריה לעלמין.
ויתבאר בזה כונת הכתובים מזמור קל"ב, בעבור דוד עבדך אל תשב פני משיחך נשבע ה' לדוד אמת אם לא ישוב ממנה מפרי בטנך אשית לכסא לך, דהאי בעבור דוד וכו' אמרו שלמה הע"ה כשהביא ארונו של דוד כמשז"ל בשבת פ' במה מדליקין, וזהו נשבע ה' להודיע דבת שבע ראויה לו והאמת אתו, וז"ש לדוד אמת ולא חטא ונודע זה כשדבקו שערים, ואמר שלמה הע"ה בעבור דוד וכו' והעד על זה לא ישוב ממנה שלא אסורה כמ"ש פ"ק דכתובות, והטעם דאוריה לא שמש בה לעלמין ואינו כלי הדיוט לכן לא ישוב ממנה, והיינו טעמא כי מפרי בטנך אשית לכסא לך ויצא זה מבת שבע, וכל מי ששומר אות ברית זוכה למלכות כמ"ש זהר ובתנחומא, וזה לך האות שלא היה חטא בבת שבע שאלו היה בה חטא לא יצא ממנה מלכות בית דוד.
אשובה אראה מאמר מרבדים הנז' ואוסיף נפך על דברי הרב מהר"א נחום הנז', דהנה רז"ל והביאו רד"ק שמואל ב' סי' י"ב אמרו דאחרי מות הילד לא היתה בת שבע רוצה להזקק לדוד הע"ה עד שנשבע לה הבן הראשון שיהיה לי ממך ימלוך אחרי והיינו דאמרה ליה אתה נשבעת לאמתך בה' כי שלמה ימלוך וכו', ואפשר שז"ש מרבדים עשתה לה זו ב"ש, כלומר עשתה לה ולא לו דעשתה לה לבדה שלא רצתה ליזקק לדוד הע"ה עד שנשבע לה שימלוך בנה, וזה גרם שש וארגמן לבושה שיצא ממנה שלמה שלבוש שש וארגמן, ואם נפשך לומר דהיה לדוד הע"ה חטא בזה אלא דהפליא לעשות תשובה עילאה וקבל יסורין וכו', לז"א נודע בשערי"ם בעל"ה, דמענין השערים נודע שהוא בעלה ולא היה שום חטא מדנפתחו השערים ונכנס ס"ת להיכל על ידו כמש"ל ואז חיה דוד זהו בשבתו עם זקני ארץ שחיה והיה בו בפרק עם זקני ארץ חי, והוא מופת חותך שלא חטא ובעלה קרינן ביה.
ומהר"ר חזן זלה"ה פירש במ"ש בזהר אוריה לא שמש בה לעלמין וזה סיבה דלא חטא דוד, ועיקר הדבר היתה בת שבע שהיתה מתרחקת מאוריה, דאלו ב"ש ארצויי מרצה קמיה דאוריה תפתה וגם תוכל ואוריה היה נזקק לה, וז"ש על ידי דמרבדים עשתה לה לעצמה בת שבע ולא רצתה ליזקק לאוריה שש וארגמן לבושה שיצא ממנה שלמה וכו', אלו דבריו ז"ל. וארחיב הדיבר ונבין דהכתוב אומר שש וארגמן לבושה ורז"ל אמרו שיצא שלמה וכו', אמנם יובן במש"ל דכלי הדיוט אסור למלך ואלו שמש בה אוריה לא זכתה להיות מלכה ובודאי לא יצא ממנה שלמה, וז"ש מרבדים עשתה לה לעצמה כשהיתה אצל אוריה ולא שמש בה ועל ידי זה שש וארגמן לבושה דנעשית מלכה, דאי לאו הכי אסורה לדוד הע"ה, ועל ידי זה יצא ממנה שלמה שהיה לבוש שש וארגמן ודא ודא חדא היא.
ומהשתא עת הזמיר הגיע הלוך ודבר במאמר מה ברי וכו' שהבאתי לעיל, ונקדים מ"ש הרב מהר"ש פרימו ז"ל ברמזיו פ' תשא בכונת ברייתא דר' פנחס תורה מביאה לידי זהירות וכו' ענוה מביאה לידי יראת חטא וכו', והוא תימא דאחר כל המדות ומעלות יתרות לא היה בו יראת חטא. ופירש דיראת חטא דהכא הוא דבר גדול שמתירא אולי חטא באיזה גדר לפי גודל חסידותו אף דמדינא ריח חטא לא עדת ביה, כי אף אם יחטא לפי החסידות הוא במותר לו ובעיניו יחשב חטא לפי הגדרים והסייגים אשר הגדיל בחסידותו וכו', עכ"ל. וז"ש מה ברי הכל יודעים, הכל דיקא אף שונאיו יודעים על ידי שדבקו שערים ונפתחו בעבורו וחיה שאביך ירא שמים היה, כלומר במדרגת ירא חטא דר' פנחס הנז', שהרי מכל השער הגדול שנפתח ידעו דלא היה סרך חטא באביך וכל התשובה שעשה הוא שהיה ירא שמים שבעיניו יחשב חטא לפי גודל חסידותו, ועד עתה היו סבורים דגם אני כמוהו צדקת גמורה, אבל עתה כי הרעות מעשיך ח"ו יסברו דאוריה מרד על שלא ירד לביתו וכו' ואני גרמתי מיתתו שלא הגדתי לו, ולכן אתה הוכרחת להיות מלך כי כך רצה אביך ותגזור אומר ויקם כי הוא בסדר המדרגה העליונה של יראת שמים וזכה לרוח הקדש, אמנם במה שאני חטאתי שהייתי גורמת מיתת אוריה יצאת אתה מקולקל וזה נולד עכשיו דעד היום הזה סברוה שאני כאביך וז"ש עכשיו יאמרו אמו גרמה לו, וכי תימא מי מפיס שאין האמת כן שאת גורמת הריגת אוריה ולהכי הרעתי מעשי ואבי לא חטא, לז"א ומה בר בטני, כלומר דלשיטת הזהר דאוריה לא שמש בה לעלמין אין מקום לזה דכיון דלא נהג מנהג אישות אף שירד לביתו אין פחד דיפגעו בהבחנה דפרושי הוו ואין צורך שתגיד אליו בת שבע, וז"ש ומה בר בטני איך אתה בר בטני ובן דוד אם נשתמש בי אוריה והלא כלי הדיוט אסור למלך, אלא דלא שמש וא"כ אין בי חטא שלא הגדתי לאוריה ואני היא הגורמת שלא שימש בי אוריה, שאלו הייתי רוצה ונזקקת לו על דרך שעשיתי לאביך שכל הנשים שנתעברו אינן רואות פני המלך, ואני היה בי כח והכנה ודחקתי ונכנסתי כדי שיהיה לי בן מלובן ומזורז, ואלו כה עשיתי לאוריה ודאי היה נזקק לי, ומאחר שכן לפי האמת אין בי חטא אלא דעכשיו יאמרו העולם מה שאין בי, וכי תאמר בלבבך אכן נודע הדבר דין גרמ"א מה שכיונת שהיה מלובן ומזורז זאת היתה לי לעשות המעשים האלה שחשב בעניני העה"ז, לז"א ומה בר נדרי כל הנשים נודרות שיהא להם בן הגון למלכות ואני נדרתי שיהא לי בן מלובן ומזורז ממולא בתורה והגון לנביאות, ואמרו פ"ק דתעניות חכמה מפוארה בכלי מכוער והאיכא שפירי דגמירי אי הוו סנו גמירי טפי ופירשו התוס' אם היו שונאים היופי, וז"ש כל הנשים וכו' ואני היתי צריכה יותר מכלן לידור שיהא לי בן הגון למלכות להודיע לבני אדם שלא חטאתי עם אביך וזהו אות שבני מלך ששומר ברית זוכה למלכות, ועם כל זה נדרתי שיהא לי בן מלובן ומזורז וממולא בתורה, והיכי משכחת לה שפיר נאה וגמיר ממולא בתורה, אלא ודאי כונתי שתשנא היופי ותהיה חי ומלא בתורה והגון לנביאות, ונמצא כי כל עילה לא השתכחת בי.
חוזרנו על הראשונות מאמר ויקרא רבה שהבאתי תחילת דיבר, ונקדים מ"ש בשבת דף נ"ו א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן כל האומר דוד חטא וכו' אלא מה אני מקיים מדוע בזית את דבר ה' לעשות הרע בעיניו שבקש לעשות ולא עשה, ופירש"י שבקש לשכב עמה קודם שקבלה גט וכו', וכתב הרב זב"ח סדר היום דתרי זימני שלח אחר בת שבע בראשונה א"ל שעדין לא קבלה גט וביני ביני בא לה גט ואחר קבלתה גט שלח והביאה ואסמכיה אקרא ע"ש, והרב מהר"י חזן פ' משפטים במאמרם ז"ל ריש ברכות לא חסיד אני שכל מלכי וכו' ואני חצות לילה אקום וכו' ואני ידי מלוכלכות בדם שפיר ושליא לטהר אשה לבעלה, פירש דאחד הרואה דוד הע"ה קם בחצות ומטהר אשה לבעלה כה יאמר דודאי ח"ו דוד הע"ה נכשל באשת איש, וכלפי ספות הרוה דודים עד הבקר קם בחצות, וכלפי דאסר אשה עם בעלה ידיו מלוכלכות לטהר אשה לבעלה, והיה ראוי שדוד הע"ה לא יעשה כזאת כי בזה מקיים ומאשר דברי שונאיו האומרים לו שבא על אשת איש, אמנם מר ניהו לא שבקיה לחסידותיה ולא חש על דברת בני אדם והיינו רבותיה, זהו תורף דברי הרב ז"ל. ועוד נקדים מ"ש סוף פ' אין עומדין א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן כל הנביאים לא נתנבאו אלא לבעלי תשובה אבל צדיקים גמורים עין לא ראתה ופליגא דר' אבהו דאמר במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד, והרא"ם בתשובה ח"א סי' פ"ו תפס כר' אבהו דבמקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד וכתב דאע"ג דפליג עליה ר' יוחנן כבר פסק הרמב"ם פ"ז דתשובה כר' אבהו, ונתן טעם לדבריו מפני שטעם טעם החטא ופירש ממנו וכבש, יצרו ואף ר' יוחנן לא פליג עליה דר' אבוהו אלא בעדיפותא דר' יוחנן סבר דמי שלא טעם טעם חטא עדיף ממי שחטא וטעם וחזר בו ור' אבהו סבר איפכא, אבל לענין צדיק ורשע כולי עלמא מודו דבעלי תשובה צדיקים גמורים נינהו ובני העה"ב הוי עכ"ל, ומ"ש דהרמב"ם נתן טעם לדבריו וכו' כונתו דאף דר' אבהו תלמיד ר' יוחנן והו"ל לפסוק כר' יוחנן פסק כר' אבהו דמסתבר טעמיה, ובר מן דין אפשר לומר דטעם הרמב"ם מאחר דלא נפקא מינה לענין דינה ובכי האי גונא לא נאמרו כללי ההלכות בידוע, ומ"ש הרא"ם דלכולי עלמא בעלי תשובה צדיקים גמורים הוו דבריו פשוטים ובהדיא תניא בקדושין דף מ"ט על מנת שאני צדיק אפילו רשע גמור מקודשת שמא הרהר תשובה בדעתו הרי דבהרהר תשובה ברייתא מפורשת היא דהוי צדיק גמור.
וחזיתיה להרדב"ז בתשובה סי' תתל"ב שכתב וז"ל, שאלת על שני מאמרים אם הם חלוקים או מוסכמים (ברכות ל"ד ע"ב) א"ר יוחנן כל הנביאים לא נתנבאו אלא לבעלי תשובה וכו' א"ר אבהו מקום שבעלי תשובה עומדים וכו' תשובה וכו', איירי בסתם בעלו תשובה שהיו רשעים ושבו בתשובה ועליהם נתנבאו כל הנביאים אבל צדיקים גמורים עין לא ראתה, אבל ר' אבהו איירי בצדיקים גמורים אשר לבם נכון עם אל כי ישרים בתחילה ושגו באחת מכל מצות או נזדמנה להם עבירה וגבר עליהם היצר, ומיד שבו בתשובה ושבו לצדקתם ונכפלה צדקתם שטעמו טעם החטא ועזבוהו ואלה מעלתם גדולה מצדיקים גמורים וכו', ותלמודא לא ניחא ליה לפרושי במילתיה דר' יוחנן דלא מסתבר לומר דכל הנביאים לא נתנבאו אלא לאותם שהי' רשעים ושבו אלא בכל בעלי תשובה איירי ר' יוחנן ומשום הכי אמר ופליגי דר' אבהו, אבל ר' אבהו אמר לך אנא לא פליגנא עליה דר' יוחנן עכ"ל. ולפום ריהטא ק"ק דמה זו שאלה אי שני המאמרים חלוקים או מוסכמים, הרי הש"ס פ' אין עומדין ופ' חלק (דף צ"ט.) קאמר ופליגא דרבי אבהו, ומאחר דהש"ס קאמר ופליגא היש בזה שאלה אי פליגי, וכבר הרמב"ם פסק כר' אבהו ונמשך הרא"ם אחריו, הן אמת דהרב בני חיי כתב שקבל דכל דוכתא דקאמר הש"ס ופליגא הוה ס"ד דלא פליגי ואשמועינן דפליגי, אבל בתר דהש"ס קאמר דפליגי ליכא ספיקא והשואל על זה לא ידענו מה היה לו, ובתשובת הרב יש להעיר קצת דכיון דכתב דלא מסתבר דכולי נחמתא צופים אמרום ברשעים ששבו א"כ מעיקרא מאי סבר דקרא איירי בהכי, ואם כונת הרב דר' אבהו יפרש דקראי דר' יוחנן איירו בהכי ברשעים ששבו ק"ק מאחר דהש"ס לא מסתבר ליה לאוקמי קראי בהכי וקאמר דר' יוחנן פליגי מנא לן לומר דר' אבהו סבר מילתא דלא מסתבר להש"ס ומי דחקנו בכך, דהגם דר' אבהו תלמיד ר' יוחנן אין זה חדש דמתניתין ומתניתא שמעתא ואגדתא זימנין טובא מתנו כמה תלמידי' חולקים על רבם ובנים על אבות ומה גם במידי דלא נפקא לענין דינא כידוע.
וממוצא דבר אפשר לפרש פסוקי מזמור מ"ה, אהבת צדק ותשנא רשע על כן משחך אלהים אלהיך שמן ששון מחביריך מר ואהלות קציעות כל בגדותיך וכו', ואמרו בירושלמי פ"ק דפאה סי' כ"ד הרי שהיה אדם רשע כל ימיו ובסוף עשה תשובה וכו' אמר ר' יוחנן ולא עוד אלא כל העבירות שעשה נחשבין עליו כזכיות מאי טעמא מר ואהלות קציעות כל בגדותיך כל בגידות שבגדת בי הרי הן כמור ואהלות וקציעות עכ"ל. וכתב הרב דת ודין סדר היום דלמ"ד דבעלי תשובה עדיפי מצדיקי היינו טעמא דצדיקי לא מצו לקיים אלא רמ"ח מצות עשה, אבל בעלי תשובה יש להם מצות עשה נוספות שכל אותם העבירות נעשות כזכיות ומצות עשה יתרות על רמ"ח מצות עשה דאורייתא עכ"ד. ואפשר דהיינו פירושא דקרא אהבת צדק, דהיינו תשובה כמ"ש במדרש רבה פ' ואתחנן דדריש נוראות בצדק על התשובה, ותשנא רשע שטעמת טעם החטא ונתרחקת, על כן משחך שהוא לשון גדולה כמו שפירש"י, מחביריך יותר מחבריך הצדיקים גמורים כמ"ש הרמב"ם דטעם דבעל תשובה עדיפי דטעם החטא ופירש ממנו, והיינו דקאמר אהבת צדק לשוב ותשנא מה שאהבת שטעמת ופירשת על כן מטעם זה משחך אלהים יותר מחבריך, ותו אשמועינן טעם הרב דת ודין דבעלי תשובה יש להם מצות יתירות חדשות דליתנהו בצדיקי, והוא אומרו מר ואהלות קציעות שנוסף לך שלש מדרגות מצות עשה על חביריך כנגד מה שעבר על עשה ועל לא תעשה וכריתות שהם כל בגדותיך כמו שדרשו בירושלמי, כל דיקא תחת שלש אלה נהפכו לשלשה מדרגות מצות עשה מר אהלות קציעות ובהם נתעלית יותר על חבריך הצדיקים במצות יתירות שאין להם, והרי תרי טעמי לגדולת בעלי תשובה על הצדיקים גמורים.
ומהרש"א באגדתיה כתב דר' אבהו דאמר מקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד היינו במי שחטא במחשבה ושב בתשובה, ודייק מדאר"י שהיה קרוב לדבר עבירה דלא איירי בחטא ועבר עבירה בפועל אלא הכונה שהיה קרוב לפי מחשבתו לעבור עבירה וגבר על יצרו ולא עבר, והיינו בעל תשובה ממחשבתו שחשב לעבור עבירה דודאי זה שגבר על יצרו ולא עבר עבירה סבר ר' אבהו דיש לו מעלה יתירה על הצדיקים גמורים, ור' יוחנן סבר דאף על פי כן צדיקים גמורים יש להם מעלה יתירה שלא חטאו כלל במחשבה עכ"ד. ולפי דעת הרמב"ם דיהיב טעמא דבעלי תשובה עדיפי שטעמו טעם חטא ופירשו ממנו, נראה דמי שעבר בפועל גדול ממי שחשב לעבור עבירה ולא עשאה, כי העובר בפועל טעם טעמא דאיסורא ופירש משא"כ אם חשב לעבור ולא עבר.
ולעומת זה אפשר לפרש אותה שאמרו פ' חלק דף ק"ב, שתפסו הקב"ה לירבעם בבגדו וא"ל חזור בך ואנו ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן א"ל מי בראש א"ל בן ישי בראש אמר אי הכי לא בעינא. וצריך ביאור במה היה ויכוח הקב"ה וירבעם ומאי ביניהו, ואפשר דפליגי בפלוגתא דהרמב"ם ומהרש"א הלזו, דכבר הקדמנו לעיל דדוד הע"ה פטיר ועטיר מכל ערורי רק שחשב לשכב עם בת שבע קודם שהי' לה גט מאוריה ולא עשה כמ"ש רש"י והרב זרע ברך כמש"ל, וכבר כתבנו דהלכה כר' אבהו כמ"ש הרמב"ם והרא"ם דבעלי תשובה עדיפי מצדיקים, אמנם אי ירבעם יחזור בתשובה לדעת הרמב"ם מעלתו גדולה מדוד הע"ה דירבעם טעם ונשתרש בחטא ופירש, לא כן דוד הע"ה דחשב לעשות ולא עשה והוי בסוג צדיקים גמורים לא בסוג בעלי תשובה, ולדעת הרב חידושי אגדות לכולי עלמא ירבעם מדרגתו למטה מצדיקים גמורים וכן דעת הרדב"ז בזה בתשובה הנז' דלא מסתבר דקראי מיירו ברשעים ששבו, אמנם דוד הע"ה לדעת מהרש"א גדול יתר מאד מירבעם ומצדיקים גמורים דלא חטא אלא במחשבה, והא הקב"ה הפותח יד בתשובה סבר דהעיקר כדעת מהרש"א אבל להחזיר לירבעם מטה כלפי חסד, וא"ל לירבעם נטייל אני ואתה ובן ישי ועבידנא לך טיבותא דלקושטא דוד עליון על כל צדיקים גמורים ובעלי תשובה ואחר דוד הע"ה מדרגת צדיקים גמורים וירבעם מטה מטה בהדי בעלי תשובה מעבירות שעשו כדעת מהרש"א, וירבעם נסתפק אי טיבותא היא לגביה דהקב"ה סבר כמהרש"א ומטוביה אוטיב ליה כמדובר, או דילמא הקב"ה סבר כהרמב"ם וירבעם ודכוותיה ששבו מרשעם אחר שנהנין ומועלין וכבשו יצרם ראשונה יסעו ואחריהם דוד הע"ה שחשב לעבור עבירה ושב כיון דהיה קרוב לדבר עבירה ופירש עדיף מצדיק גמור וגרע מבעל תשובה, והיינו דאסמכינהו רחמנא אתה ובן ישי, דתרוייהו החלו עולין במעלות על הצדיקים גמורים ולברר ספק זה לשאו"ל הגיע מי בראש, ואם כה יאמר אתה בראש ודאי סבר כהרמב"ם דגדול הנהנה מן החטא ופורש ולכן ירבעם יעלה ברא"ש ואחריו דוד הע"ה שחטא במחשבה לבד ושלישית יסעו הצדיקים גמורים, אבל אם כה יאמר בן ישי בראש שמע מינה דסבר קודשא בריך הוא כמהרש"א, ונמצא דירבעם לתליתא שכיחא שכן נהנה ועמו כל בעלי תשובה שעברו עבירות ושבו כי דוד הע"ה שלא חטא אלא במחשבה ושב זה יצא ראשונה ובתריה צדיקים גמורים שניים יסעו, ויאמר ה' בן ישי בראש דהעיקר כמהרש"א ומדרגתך פחותה, והפך עורף אי הכי לא בעינא.
אמור מעתה על פי דברי מהרש"א ויתר הקדמות הנתנין למעלה הבה נא אבא על פי הבא"ר מאמר ויקרא רבה שהתחלנו בו, ואפשר דהני אמוראי פליגי בפלוגתא דר' יוחנן ור' אבהו דמאן דדריש קרא בדוד הע"ה סבר כר' אבהו דבמקום בעלי תשובה אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד, והיינו במי שהיה קרוב לדבר עבירה וחשב ולא עשה דזה מעלתו יותר מצדיק גמור וכפירוש מהרש"א, אמטו להכי מוקי קרא בדוד הע"ה ודריש הכי אמר דוד אני כבשתי את יצרי, כלומר שבקשתי לעשות קודם שיבא לה גט כמש"ל וכבשתי את יצרי, והיינו רבותיה דכבש יצרו מלחטוא שחשב לחטוא ולא חטא ועשיתי תשובה לקום בחצות ולטהר אשה לבעלה כאלו נאף אשת איש ח"ו, הגם שהיה מתבייש ששונאיו מקיימים ומאשרים שבא על אשת איש לא נמנע, והיינו רבותא טובא שלא חטא רק שחשב לחטוא ועשה תשובה כאלו עשה בפועל, ויען דאפי' בבעלי תשובה שחטאו בפועל ואלו עוברי"ן בפשע כששבו אמרו ביומא דאם תשובתם מאהבה זדונות נעשה להם כזכיות, א"כ בענין זה שלא חטאתי במעשה והוא הגדר העולה למעלה מן הצדיקים גמורים ודאי שיועיל למלך שלמה בן בת שבע ויבנה בה"מ ויקריב קרבנות ויהיה זכות תדורי ועצמיי, ולכך אמר שלמה בנך, כלומר דבת שבע לא חטאה כלל הפך והייתי אני ובני שלמה שיתכנה אליה כמ"ש הרב כלי יקר, וז"ש הריני יודע ששלמה בני עומד ובונה וכו', דיוסף הצדיק אף שחשב ויבא הבית לעשות מלאכתו ותשב באיתן קשתו זכה למלכות, וא"כ אם תקבלני בתשובה הריני יודע ששלמה בני וכו' בני מתיחס אחרי עומד ובונה בה"מ וכו', כל קבל שלא חטאתי ועשיתי תשובה חמורה בקבלת יסורין ולקום בחצות ולטהר וכו' כאלו חטאתי במעשה ואני וב"ש נקיים, ומיהו להיותו לפני ה' מלך הכבוד אמר אם תקבלני בתשובה אף שיודע שהוא מקובל ותכה לכל הכבוד הזה והוא ראשון וקודם לצדיקים גמורים וכשיטת מהרש"א ז"ל, ואידך סבר כר' יוחנן דצדיקים גמורים עדיפי וכל בעלי תשובה בחדא מחתא גריעי מצדיקים גמורי, להכי מוקי קרא בסתם בעלי תשובה דכיון דשב מאהבה זדונות נעשות לו כזכיות, ומתנאי הבעל תשובה השפלות וההכנעה ובסתם מי שדעתו שפלה עליו אמר ריב"ל דהוי כאלו הקריב כל הקרבנות, ועל אחת כמה וכמה עתה יגדל נא כח בעל תשובה המשפיל עצמו שזדונות נעשות לו כזכיות, שפיר מעלה עליו הכתוב כאלו עלה לירושלים וכו' ויש בידו חבילות של זכיות.
ואי בעית אימא קרוב לדרך הזה שכתבנו בעניותנו, והוא דהני תרי אמוראי דויקרא רבה כלהו סברי כר' אבהו דבמקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד, אך פליגי בפלוגתא זו דהרמב"ם ומהרש"א, דקמא סבר כשיטת מהרש"א דבעל תשובה דעדיף מצדיק גמור היינו שלא חטא במעשה ולהכי מוקי קרא בדוד הע"ה ככל אשר דברנו בסמוך, דלא ניחא ליה לאוקומי קרא ברשע שעשה תשובה דודאי הן נגרע ובציר טובא ממדרגת צדיק גמור, ובא רעהו דסבר כדעת הרמב"ם דבעל תשובה שטעם חטא ופורש הוא גדול מאד וק"ו למי שנשתרש בחטא ופורש מאהבה דגדול מצדיק גמור, ומשום הכי דריש לקרא בכל בעלי תשובה אשר מלי כריסייהו מכל האיסורין ושבו אל ה' בכל לבם מאהבה ופירשו מכל חטא, דודאי מקום נתבש"ר להם דוכתא דלא זכו צדיקים גמורים וכדעת הרמב"ם.
ואחשבה לדעת הני אמוראי ועוד מילתא בפומאי בהקדים מאמרם ז"ל פ"ק דע"ז, לא היה דוד ראוי לאותו מעשה וכו' והקשה הרב מהר"ש פרימו ברמזיו פ' תשא דהלא מצות התשובה מפורשת בכתוב ונתעצם בקושיא זו, ותירץ הרב ז"ל במה שפירש בברייתא דר' פנחס ולעיל הבאתיו דיראת חטא דהתם היינו שמתיירא אולי חטא ונכ"ה לא ינכ"ה מהגדרים וסייגים אשר הוא עושה, ומדינא לא חטא כי אף אם יחטא לפי החסידות הוא במותר לו ובעיניו נחשב חטא לפי הגדרים והסייגים אשר הגדיל בחסידותו, תרתי איתנהו, חדא שמעולם לא חטא, ואף אם יחטא אין זה חטא בעיקרן של מצות, ואפילו הכי כל ימיו ביראה זו ובכל יום על הספק מחזיק בתשובה אולי חטא, ובזה זוכה להיות שניהם בידו צדיק גמור ובעל תשובה, דאיכא פלוגתא מי גדול משניהם וזה זכה לתרוייהו שהגיע ליראת חטא, ודוד הע"ה הגיע למדרגת יראת חטא ויותר לידי רוח הקדש ואם כן למה לא הצילו ה' מחטא, אם נאמר כדי להגיע לגדר מעלת בעל תשובה כסברת מ"ד דגדול מצדיק גמור הא דוד הע"ה תרתי איתנהו ביה, אלא שאם חטא יחיד ויבוש ויאמר אוי לי כי חטאתי ואבד ממני מדרגת צדיק גמור, ילמד מדוד הע"ה שאם בעל תשובה גרוע למה לא הצילו ה' מחטא כיון דלבו חלל בקרבו, אלא כדי שיגיע למדרגת בעל תשובה שהיא גדולה וכן לענין הרבים וכו', עיין שם באורך וברוחב.
ולפום ריהטא יש להעיר דמימרא זו דפ"ק דע"ז דלא היה דוד ראוי לאותו מעשה וכו' ר' יוחנן משום ר' שמעון בר יוחאי אמרה, ולפי דרך הרב ז"ל עיקר מימרא זו בנויה בסברת ר' אבוהו דבעלי תשובה עדיפי מצדיקים גמורים, ור' יוחנן בעל המימרא מר ניהו פליגי על רבי אבהו וסבר דכל הנביאים לא נתנבאו אלא לבעלי תשובה אבל צדיקים גמורים עין לא ראתה, אם לא שנאמר הא דידיה הא דרביה, וכפי דרך זה ממילא הלכה רווחת כר' אבהו דר' שמעון בר יוחאי קאי כותיה לפי תירוץ הרב הנז'. ועוד ראיתי להרב ז"ל שם שרמז תירוץ אחר, כי מתחילה היינו סבורים דתולה לבד עד בא היסורין הממרקין ועתה למדנו מישראל דתכף כתוב סלחתי במקצת וכן דוד הע"ה נאמר בו גם ה' העביר חטאתך עכ"ל, וכן ראיתי להרב פרי חדש במים חיים בהגהות הרמב"ם ה' תשובה שכתב בדעת הרמב"ם דתשובה תולה היינו שמתחיל להתכפר, והוציאו מהירושלמי פ' בתרא דיומא דקתני תשובה ויה"כ מכפרין מחצה והיסורין מכפרין מחצה ע"ש, ואפשר שזהו הירושלמי שהזכיר הר' מהר"ש פרימו ז"ל שם ברמזיו קודם לזה.
ואפשר דבהני תרי שינויי דהר' מהר"ש פרימו פליגי הני אמוראי, דקמא דדריש קרא בדוד הע"ה יודע אני ששלמה בני וכו' סבר כתירוץ ראשון דלא חטא דוד הע"ה אלא להורות דבעלי תשובה גדולים, וא"כ אף שידענו זה בכח מדלא היה דוד ראוי לאותו מעשה מכל מקום בפועל לא ידענו גדולת דוד הע"ה בעבור היותו בעל תשובה, ומשום הכי דריש להאי קרא דכתיב מזמור בבא אליו נתן הנביא כאשר בא אל בת שבע להודיע גדולת דוד הע"ה בשביל התשובה דבר שצדיק גמור אינו זוכה, דבן בת שבע יבנה הבית והמזבח כלי כפרה לישראל וזכות הרבים יום יום בכמה דורות תלוי בו, והיינו להורות יקר תפארת גדולת הבעל תשובה דהחטא עצמו נעשה זכיות גדולות תדיריות כעל גמולות כעל ישלם בדבר מפורסם כזה. ואידך סבר לה כשינויא אחריתי דהא דדוד הע"ה אצטריך לאשמועינן דתכף תשובה מכפרת עד אשר לא נגמר הכפרה ביסורין וכיוצא, וזה בדוד הע"ה ידענוהו דכתיב ביה גם ה' העביר חטאתך לא תמות, וכיון דלא היה ראוי אלא לאשמועינן זה לכך דריש קרא בסתם בעל תשובה, ודייק בלישניה ואמר מנין לעוש"ה תשובה, עושה דיקא כי אכתי עסיק בתשובתו ולא נגמרה כפרתו דאצטריך ליה יוה"כ ויסורין או מיתה, ואפילו הכי כיון שהתחיל בתשובה לא תימא דתשובה תולה ולא עביד מידי אלא תכף מתחיל להתכפר ומעלה עליו הכתוב כאלו בנה בית המקדש וכו', ודייק ליה שפיר מקרא דבתחילת תשובתו אשר נכנע ונשבר לבו תכף מעלה עליו הכתוב כאלו בנה וכו' דכתיב זבחי אלהים רוח נשברה, אלמא כשהיה לו רוח נשברה לבד תכף כתיב זבחי אלהים וכו' אף דעדין צריך יום הכפורים ויסורין או מיתה, מ"מ כאשר נכנע ב"א שבר ברוח לבד מעלה עליו הכתוב כאלו בנה וכו'.
ויתבאר בזה כונת הכתוב בישעיה סי' א', רחצו הזכו הסירו רוע מעללכם מנגד עיני חדלו הרע, ולכאורה הגיעני כפו"ל ומכופל מקרא קדש הזה, ואפשר דהא אשמועינן דתכף כשיתחרטו וישובו אף דעדין חסרות שאר הכפרות וגם דלהיות תשובה שלימה אצטריך באותו פרק באותה אשה וכו' עם כל זה התשובה היא מועלת לשעתה, וז"ש רחצו ותכף הזכו והתשובה מועלת לשעתה אף דאכתי פשו שאר כפרות, דהיינו הסירו רוע וכו', על ידי שאר כפרות וגם חדלו הרע באותו פרק עם כל זה תכף שתרחצו יש תועלת בתשובה וזהו הזכו.
ויתכן לפרש עוד ונקדים מאמרם ז"ל ויקרא רבה פ' כ"א, ר' נתן ור' אחא בשם ר' סימון אמר כי בתחבולות תעשה לך מלחמה אם עשית חבילות חבילות של עבירות עשה כנגדן חבילות של מצות עינים רמות והיו לטוטפות לשון שקר וכו', ופירש הרב כבוד חכמים דהאבר שחטא בו נתמלא סטרא אחרא ואין לו תקנה רק לעשות בו מצוה שבורא מלאך אחד ונלחם עם הסטרא אחרא ויגרשהו וילך עכ"ד. ובס' פני יצחק דף קנ"א פירש במ"ש פ' החליל אר"י יצרו של אדם מתחדש עליו בכל יום וריש לקיש אמר מתגבר עליו בכל יום, והכונה דר"י איירי ברשע אשר טבע במצולות העבירות ושומע עצת יצרו ועבר כמה עבירות ושנה בהם, ולאיש כזה אין צריך לפתותו בעבירות שכבר עשה דמעצמו אויל משריש בחטא מתהלך באשמיו, לזה יצרו מתחדש עליו בעבירות חדשות מעתה, וריש לקיש מיירי בצדיק אשר לא ישמע בקולו ולזה הוא מתגבר עליו כארי, וז"ש אם עשית חבילות עבירות ונשתרשת בחטא ויצר הרע מתחדש חדשים לבקרים בעברות חדשות, לזה צריך תחבולה רבה דבעברות שכבר הורגל והיצר אין לו צורך לפתותו בהן, לו בכח יגבר איש לעשות כנגדן חבילות מצות ולא סגי שאינו חוטא כדרכו אלא שעושה מצות בהן, ובזה היצר הרע ירתע לאחוריו ישא ביום ההוא ק"ו מעצמו אם במה שכבר הורגל ונעשה לו כהיתר שב מדרכו ונתקדש, על אחת כמה וכמה שלא יוסיף לחטוא בחדשות עכ"ד. ואפשר שזה כונת הכתוב רחצו, שובו בתשובה ולא די בעזיבת החטא רק הזכו במה שרחצתם שתעשו חבילות מצות, ועל ידי זה הסירו רוע מעללכם, שתסירו סט"א מהאברים על ידי המלאכים הנעשים מהמצות, ומעללכם דיקא כי אתם בלי יצה"ר נעשה לכם כהיתר, ותרויחו בזה חדלו הרע שלא תוסיף עוד לחטוא בדבר חדש, כי היצר דן ק"ו בעצמו אם במה שנעשה לו כהיתר לא חטא ונתקדש כל שכן לעבירה חדשה, וזהו חדלו הרע וככל אשר דברו המפרשים הנז'.
ובאופן אחר קרוב לזה יש לפרש כי הנה לכאורה יש מקום לחקור בזה שאמרו רז"ל דבאותו אבר אשר עשה עבירות יעשה בו מצות דהא קי"ל אין קטיגור נעשה סניגור, ואע"ג דבפ"ג דראש השנה מסיק דהיינו דוקא בעבודת פנים אבל בחוץ שרי, כבר כתבנו במקום אחר דזהו דוקא כי אינו בקטיגור עצמו אלא במינו כגון זהב שממינו נעשה העגל אז הוא דמפלגינן בין פנים לחוץ אבל בדבר עצמו שנעשה בו העבירה בכל דוכתא קטיגור הוא, וכן כתבו התוס' ביבמות דף ז' דכהן שהרג אינו נושא את כפיו דכיון דבידו הרגו אין קטיגור נעשה סניגור, והכי אמרו בירושלמי ובמדרש רבה דלולב הגזול נעשה סניגורו קטיגורו, וא"כ הכא האברים עצמן של הרשע הן הם אשר עשו העבירה ואיך יעשה בהם מצות, הנמצא כזה כלים מגואלים הן הם יהיו כלי שרת לשרת בקדש נכח פני ה'. ויש לישב כמ"ש הרב גור אריה פ' שמיני דמקשים עמ"ש קח לך עגל בן בקר לכפר על מעשה העגל דאין קטיגור נעשה סניגור, ותירץ הרב ז"ל דכשהוא לתקן על החטא עצמו להחוטא גופיה לא אמרינן בזה אין קטיגור נעשה סניגור עש"ב, ואף אנו נאמר דהחוטא באבריו ובא לתקנם בעשות מצות בהם לא אתמר אין קטיגור כי הוא בא לתקן חטא זה עצמו, ומה גם לפימ"ש הרב כבוד חכמים שהאבר מלא מזוהמא לסטרון, ועל ידי המצות עושה באבר ההוא נברא מלאך מתיחס למצוה ולאבר והוא נלחם בסט"א משום אפרושי ומשום קדושי ואין כאן אין קטיגור כיון דזה הוא בא לתקן, וז"ש רחצו היינו עזיבת החטא והסכמת התשובה הזכו שם במקום שרחצתם במצות ומעשים טובים, וכי תאמרו אין קטיגור נעשה סניגור ואיך אני אומר הזכו באותן האברים עצמם, לז"א הסירו רוע מעללכם מנגד עיני דבזה מתקן החטא עצמו ומגרש הסט"א, ואחר זה חדלו הרע נגד סור מרע, למדו היטב וכו' נגד ועשה טוב ולפי מ"ש הרב כבוד חכמים ריש פכ"ב דהעונות כצואה וכשם שצריך להרחיק הלומד מריח רע כך צריך מהעונות וכו' עש"ב, ניחא דברישא אמרו רחצו כמד"א אם רחץ ה' את צואת בנות ציון הזכו לזכך גופכם וכו', ואחר זה למדו היטב כי בעוד העונות בכם עד לא תרחצו לא נכון נלמוד תורה מפני ריח רע של העונות כי אין אדם יכול לעמוד מפני ריחם.
ודרך חיי"ם תוכחות מוסר אמרתי לרמוז בפסוק זה קצת מוסר כי מצות היום להתעורר בתשובה במימר קדישין ובמוסר"ם יחתום, והן קדם אביע אומר דרך רמז במשנה ריש קמא ארבע אבות נזיקין השור והבור והמבעה וההבער לא הרי השור כהרי המבעה ולא הרי המבעה כהרי השור ולא זה וזה שיש בהן רוח חיים כהרי האש שאין בו רוח חיים ולא זה וזה שדרכן לילך ולהזיק כהרי הבור שדרכו לילך ולהזיק הצד השוה שבהן שדרכן להזיק ושמירתן עליך וכשהזיק חב המזיק לשלם תשלומי נזק במיטב הארץ. ואפשר לרמוז במשנה זו הני כללי דכייל לן הרב הקדוש מהר"ר חיים ויטאל זצ"ל בס' שערי קדושה, כי מארבע יסודות נמשכות כל המדות רעות ואסורות אבות ותולדות והן הנה שרשי חטאות הצבור והיחיד, והרב ז"ל האריך לבאר פרטיהן ומוצאיהן ואנחנו בשם ה' אלהינו נזכיר בקצרה עיקרן של דברים, יסוד המים ממנו נמשך רעה חולה תאוה באה תאות התענוג, וכמה גופי עבירות תלויין בה מאכלות אסורות מדהרות דהרות וגזל ועריות אינהו ואביזריהו תלי תלים איסורים קלים וחמורים.
ואשר בעפר יסוד"ו ממנו ימשך מד"ה בחב"ל העצלות והעצבות , ואף כי לפום ריהטא לא אגלאי בהחיה זו רעה חולה לעבוד עבודה לתורה ולתעודה בעצלות ועצבות ואין גורם מניעת הדבקות כעצבות. ומיסוד הרוח נמשך הדיבור אסור לשון הרע וחנופה וליצנות ושקר ארבע מראות נגעים כתות שאינן מקבלות פני שכינה, ובפרט לשון הרע השקול כחמורות ע"ז גלוי עריות שפיכות דמים, וכל העבירות אין עושים פירות כי אם הללו ארבעה, וישתומם האדם ומאד יתמרמר כי כמו רגע בדיבור אחד מגדיל עונות חמורות מאד. ומיסוד האש נמשכת הגאוה אש היא עד אבדון תאכל, והכעס שהוא כעע"ז ומחליף נפשו בנפש מסט"א, וכל אשר טרח כל ימיו בלימוד ומצות נדדו הלכו ונפשו עליו תאבל הן, ותולדותיהן מהאש יצאו אשא דגרמי בוער באש עד ל"ב.
ואפשר דזה רמז משנתנו ארבע נזיקין, הן ארבע ראשי טומאה הנמשכות מארבע יסודות, השור רמז לתאות התענוגים כי כן אמרו אוכל כשור ונפשו ירע"ה לו תמיד כשדות לרוח היום, וכן האדם נפשו אותה לאכול כמה מאכלות ומהתרא קספי איסורא, והלב חומד הלילה משמר משומר ובא מן המזיקין בטרטיראות ובקרקסיא ומיני שחוק, ומרעה אל רעה יצאו לבטל ק"ש בעונתה ותפלה בצבור והיום יושבי קרונות וילכו לרעות זהו סדר התמיד, ומעט פנאי שיש לו ירדוף להתעשר כי צרכיו מרובים ויציאותיו רבו, ואם דל הוא נגש אבב בזיוני שאוג ישאג כי אין הקומץ משביע והיציאה יתירה, גם אם יעלה על לבו ללמוד איזה מזמורים יאמר כי אין לו פנאי ומתי יעשה לביתו אשר הוכה בסנורים, כי הוא המוציא ימיו ושנותיו להבל וריק ולא מצא שעת הכושר לצפצף קצת בתורה אף כצפצופי עופות באין מבין.
והבור רמז ליסוד העפר, כי ממנו ימשך העצבות לאדם ונמשל עם יורדי בור, ולא יעצור כח להתפלל כהוגן ולא ללמוד קטרי חרציה משתריין, וראשו ואבריו כבדים. והמבעה פירושו דיבור כמו אביעה חידות יביע אומר כמ"ש רד"ק בשרש נבע כי הדיבור נובע מהפה כמו מבועי מים, והוא רמז ליסוד הרוח אשר ממנו נמשך הדיבור ולרוח ממללא ומשם יפרד כל דיבור אסור. והן אלו ארבע אבות הטומאות הנמשכות מארבעה יסודות, והדר קתני לא הרי השור כהרי המבעה, כלומר דבתאות התענוגים איכא טיבותא דיש לו מתירין לכבוד שבת ויום טוב וסעודת מצוה וכל שהוא לרפואתו אבל נבלות הפה וכיוצא אין לו מתירין כלל, וז"ש לא הרי השור שהוא הנמשך מיסוד המים כהרי המבעה הדיבור הנמשך מיסוד הרוח, דהרי השור אותו דבר עצמו שהוא אסור יהיה לו היתר לפי מקומו ושעתו אך הרי המבעה נבלות וכיוצא הוא תדיר באיסורו, ולא הרי המבעה כהרי השור, כלומר דמצד אחר איכא טיבותא בדיבור דהחלק המותר דהיינו ללמוד בתורה ולהתפלל יכול להרבות בו יום ולילה לא ישבות, לא כן בתאות התענוג כי אף אם יעשה לכבוד שבת ולרפואה הריבוי אסור כי יבא לידי שכרות וביטול תורה ותפלה ואכילה גסה, ולכן אף במותר לו צריך לכלכל דבריו במשפט פן ירבה ויגרום רעה לעצמו כמו חלאי"ם וביטל תורה ועבודה, וכן בכל דברים המותרים בתאוה הריבוי אסור ומסוכן לנפש ולגוף, וז"ש ולא הרי המבעה כהרי השור כמדובר.
ואמר עוד ולא זה וזה שיש בהם רוח חיים כהרי האש שאין בו רוח חיים, הכונה כי כל אלו אם יחטא איש ברובן נענש בעונשין קשים אבל בסוף קם בתחיית המתים ויש בהם רוח חיים שבאו לכלל הקם בתחיית המתים, ולא דמו להרי האש כי המתגאה הנמשך מיסוד האש אמרו רז"ל שאין עפרו ננער ואינו קם בתחיית המתים, וז"ש כהרי האש שאין בו רוח חיים, ועוד אמר ולא זה וזה שדרכן לילך ולהזיק כהרי הבור שאין דרכו לילך ולהזיק, כלומר כי כל אלו עין רואה שהם עבירות חמורות ואדם מרגיש בהן ונזקן אם לא כלו מקצתו, אבל הרי הבור רמז ליסוד עפר שנמשך משם העצבות אין דרכו לילך ולהזיק ולא ניכר הרע הנמשך ממנו ויסבור האדם שאין בו חטא וכמ"ש מהרח"ו זצ"ל, והיא רבת הנזק שיתעצל האדם לעבוד את ה', ואם ילמוד בעצבות אין תורתו של דוא"ג אלא מן השפה ולחוץ ולבו לא נכון לירד לעומק הלכה היש משכיל בבא דוא"ג וכן כשיתפלל האידי"ם תהיה בו בראשונה וכאבו לעכר ראשו עליו ככרמל ותפלתו תהיה לחטאה, ובצד אחד זה יותר חמור כי ספק עבירה יותר חמור מעבירה ודאי כמ"ש מור"ם סוף הלכות ראש השנה ע"ש.
וקתני סיפא הצד השוה שבהן שדרכן להזיק ושמירתן עליך, ירמוז לאפוקי סברת האומר דאנו בשמירת המצות עם ה' יש לנו דין שמירה בבעלים ואנו פטורים מן העונש כמו שכתבנו בעניותנו לעיל פ' נצבים וזה הבל דמזיק בבעלים חייב, וז"ש הצד השוה שבהן שדרכן להזיק כלם, ואף הרי הבור הרומז ליסוד העפר שממנו בא העצבות והעצלות מזיק מיקרי, וכיון שדין מזיק יש לו לאדם בכלן כי פורץ גדר הקדושה ומשחית נפשו חלק אלוה ממעל, ולכן ושמירתן עליך ואין פוטר מטעם שמירה בבעלים דהוי מזיק, וכשהזיק חב המזיק לתשלומי נזק אף שיש בידו תורה ומצות, וזהו במיטב הארץ, אף כי כל הון יקר ומיטב הארץ החיים יש אתך עליך לשלם שאין ה' לוקח שוחד ח"ו.
ונסמיך זה בקראין וכלפי מ"ש מהרח"ו ז"ל דקנין המדות טובות והרחקת המדות הרעות קודם לתורה ולמצוות, לזה הקדים הנביא רמז לארבע אבות נזיקין, רחצו רמז לרחוץ מהגאוה המטנפת כל גופו מכף רגל ועד ראש, ומצינו לשון רחיצה גבי גאוה כמש"ה אם רחץ ה' צואת בנות ציון דכתיב בהו יען כי גבהו בנות ציון ותלכנה נטויות גרון, ואמר הזכו רמז להרחקת תאות התענוגים כמ"ש הרמב"ן ז"ל על פסוק קדושים תהיו שהוא כולל לקדש עצמו במותר לו ולא יהיה נבל ברשות התורה ע"ש באורך, וזהו הזכו שיזדככו ויתקדשו במותר להם ולמעט תאות התענוגים הנמשכת מיסוד המים, הסירו רוע מעללכם מנגד עיני רמז לדיבור אסור הנמשך מיסוד הרוח, כי כאשר ידבר לשון הרע שקול כע"ז גלוי עריות שפיכות דמים, וזהו הסירו רוע, רעה חולה שהוא מעללכם, כלומר רעה א' השקולה לעבירות הרבה וזהו מעללכם, ואמרו רז"ל שנותן כח לסט"א לעלות אל הקדש פנימה וזהו הסירו רוע מעללכם מנגד עיני דיקא, חדלו הרע כנגד עצבות הנשרש מיסוד העפר וסובר האדם כי אין בו רע, לז"א חדלו הרע, מה שאתם סוברים שאינו רע אני מודיע שהוא רעה חולה וחדלו הרע, ואחר אשר זכיתם להתרחק מארבע אבות הטומאות ותולדותיהן אז למדו הטב וכו'.
ונוסף עוד אפשר לרמוז בכתוב הזה דיש לחקור דאמרו רז"ל (אבות ד' ב') מצוה גוררת מצוה, וזימנין דמשכחת כי האדם בצאתו מבית הכנסת וכיוצא בו בפרק אשר כמו רגע קיים כמה מצות יזדמן לידו עון כמו כעס או שקר או הזכרת שם שמים לבטלה או העלמת עין מזעקת דל וכיוצא, וזה נגד היסוד שאמרו רז"ל מצוה גוררת מצוה, והתשובה לזה פשוטה דאם היינו מקיימין המצות כתקונן ודאי אחריה רעותיה מובאות, האמנם הן בעון מי יודע כמה עבירות עושה אדם בבית הכנסת הן להיות תפלתו חטופה וקטופה הן שמדבר באמצע פרק וכיוצא שבע תועבות, ופשיטא דבצאתו מבית הכנסת גורם כמה חטאות ואשמות, אמנם אם ישים אליו לבו לקיים המצות כתקונן ודאי מצוה גוררת מצוה, והנה אמרו רז"ל (סוטה כ"א.) עבירה מכבה מצות והסכים הרב בית דוד בא"ח סימן ת"כ דאין המצוה נפסדת אלא בשובו בתשובה המצוה מאיר עינים, וז"ש רחצו, אחר שתרחצו מעבירות הזכו, כי המצות אשר חשבו כעבירות עתה יאירו ויזהירו ולא יכבו אותם העבירות, וכי תאמרו אנו רואים דאנו מקיימים מצות ובאנו לידי חטא הפך מצוה גוררת מצוה, לז"א הסירו רוע מעללכם, דהמעללים טובים הם ומצות, אבל אפיקו הרוע המעורב בהם כגון לדבר בבית הכנסת או להתפלל בלא כונה וכיוצא ועשו המעללים בלי רוע, וז"ש הסירו רוע מעללכם כלומר תסירו רוע שבמעללכם ואז יהיו המעללים מצות כתקונן ולא תבואו לידי חטא, וזהו חדלו הרע, פירוש בזה לא תעברו עבירה אחר מצוה כי אין מצוה גוררת עבירה ח"ו.
אמנם אכתי יש לחקור בהא דמצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה, התינח דהקב"ה משלם מצות הנגררות ככל צדקותיו ורב חסדיו, אבל אנן מה נענה לעבירות הנגררות דיש פתחון פה דלא יעניש על העבירות הנגררות. ויש להשיב קצת דהבא ליטהר מסייעין אותו אבל ליטמא פותחין ולא מסייעין ח"ו כמ"ש ז"ל, ומורי הרב תירץ דתחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב כמ"ש בח"מ סי' רצ"א ולפ"ז חייב גם על העבירות הנגררות, עד כאן דבריו זלה"ה. ואכתי יש לחקור דלמ"ד דהאדם בתחילה פושע ואח"כ שוגג ניחא, אמנם למ"ד דבתחילה אדם חוטא בשוגג ומזה יבא למזיד א"כ המזיד פטור דאין תחילתו בפשיעה, וכבר יש סברא שלישית דלא תלי כלל ומשכחת לה דלפעמים מזיד קודם ואח"כ שוגג ולפעמים איפכא, וטבע העבירה גורם ליגרר אחריה אבל בידו לשוב תכף, וכפי זה הכל לפי הענין וכמו שכתבנו בעניותנו לעיל באורך פ' בהעלותך בס"ד, ואבא היום לפרש בזה פסוקי יחזקאל סי' י"ח, ואמרו בית ישראל לא יתכן דרך אדני הדרכים לא יתכנו בית ישראל הלא דרככם לא יתכן לכן איש כדרכיו אשפוט אתכם בית ישראל נאם ה' אלהי שובו והשיבו מכל פשעכם ולא יהיה לכם למכשול עון השליכו מעליכם את כל פשעכם אשר פשעתם בם ועשו לכם לב חדש ורוח חדשה ולמה תמותו בית ישראל וכו' והשיבו וחיו, ורבו הדקדוקים במקראי קדש הללו זה יצא ראשונה להבין טענת ישראל באומרם לא יתכן וכו', ומימרא דרחמנא הדרכים לא יתכנו וכפל הדברים.
אמנם אפשר דישראל היו סוברים דאי אפשר לאדם לחטוא במזיד אם לא קדמו חטא בשוגג, ושמיע להו את כל תוקף פורענותן של רשעים ואיש בעונו לפורענות מוכן לשלם נזק שלם, על כן היו תמהים דלפום דינא תחילתו באונס וסופו בפשיעה פטור ואם כן דל מהכא לכל עונות ישראל, ותו דאיברא דמחסד עליון בפרו"ע פרעו"ת בישראל כל המצות הנגררות, ואולם כל קבל דנא כי פרע"ו לרשע כל העבירות הנגררות פליאה נשגבה, וז"ש ואמרו בית ישראל לא יתכן דרך אדני דיקא, דינא דמלכותא מדת הדין לשלם לרשעים לא אתנו יודע דרך משפטו, ויען ה' הדרכים לא יתכנו דרכים תרתי משמע, אי מה שאני משלם עבירות הנגררות ואי תשלומי מזיד מאחר שבא על ידי שוגג, הלא דרככם לא יתכן כי טועים אתם והעיקר כסברא האחרת דאין זה תלוי בזה ומשכחת לה שוגג ואח"כ מזיד ומשכחת לה מזיד ואח"ך שוגג, לכן איש כדרכיו אשפוט, כל אחד כפי מעשיו אדון אי מזיד קודם ואח"ך שוגג חייב ואם להפך יקל עונשו, ועוד שובו והשיבו מכ"ל פשעכם אף אם היה שוגג קודם דהבא ליטמא פותחין ולא מסייעין ח"ו ואינו מוכרח גמור שיפשע ולא דמי לתחילתו באונס וסופו בפשיעה, ולא יהיה לכם למכשול עון, כלומר לא יהיה לכם טענה כי בעבור המכשול בא העון כי הן לו יהי' צריכים אתם לכפרה, ועוד השליכו מעליכם את כל פשעכם אשר פשעתם בם דייקא ולא נמשכו משוגג ועשו לכם וכו'.
ודר"ך אחר אלכה נא בפסוקים אלו ונקדים אשר כתב הרב אש דת פ' ואתחנן, דמבואר בח"מ סי' קע"ו דאיכא פלוגתא בין הרמב"ם והמרדכי היכא שביטל תנאי השותפות, דהרמב"ם סבר דיתקן אשר עיותו והשותפות קיים כדקאי קאי, אמנם המרדכי סבר דאם אחד מהשותפין ביטל תנאי השותפות הרשות ביד שותפות לבטל השותפות, ואמרו רז"ל (נדה ל"א ע"א) שלשה שותפין באדם אביו ואמו והקב"ה, ואמרו בנדה דף ל"ו כי לך תכרע כל ברך זה יום המיתה תשבע כל לשון זה יום הלידה ומה היא השבועה שמשביעין אותו תהיה צדיק וכו' והוי יודע שהקב"ה טהור ומשרתיו טהורים ונשמה שנתן בך טהורה אם אתה משמרה בטהרה מוטב ואם לאו הוא נוטלה ממך עכ"ל. נמצא דעל תנאי כן נברא לקיים התורה וכשחטא ביטל התנאי, לפי סברת המרדכי הרי נתבטל השותפות וימות, ולדעת הרמב"ם מצי לתקן אשר עות כי לכל עון יש תשובה נגדו לכלא הפשע והשותפות קיים, והרב הנז' האריך בזה ופירש כמה ענינים הלא בספרתו פרי דת"ו ונפלאות מתורתו.
ויתבארו בזה פסוקי תורה הנאמרים על הסד"ר, צור ילדך תשי ותשכח אל מחוללך וירא ה' וינאץ מכעס בניו ובנותיו ויאמר אסתירה פני מהם אראה מה אחריתם כי דור תהפוכות המה בני לא אמון בם, וחוץ מדרכנו יראה במשז"ל פ' חלק שהיו פורקי עון אלהותו יתברך והיו אומרים ליחזקאל הנביא ע"ה עבד שמכרו רבו ואשה שגרשה בעלה אין להם זה על זה כלום ומן השמים יוכיח"ו והעולה על רוח וכו', וכבר כתבנו במקום אחר שגאון עזנו הרב מהר"י רוזאניס בפרשת"ו של מלך כאן שנה רבי דלפי האמת הבל יפצה פיהם, דאנחנו בנים בכל אופן כסברת ר' מאיר פ"ק דקדושין ואי אפשר לבן שלא יהיה בן מעולם, ואנו בעיותנו הזכרנו דברי הרשב"א בתשובה דבהא קי"ל כר' מאיר נגד ר' יהודה דקראי דייקי כר' מאיר, וידוע משז"ל דישראל יש להם תשובה שהם בנים ואב שמחל על כבודו כבודו מחול כמו שכתבנו בעניותנו במקום אחר משם המפרשים, וז"ש צור ילדך תשי מלשון שכחה כמו שתרגם אונקלוס, וזהו בטענת עבד שמכרו רבו יש לו זה על זה כלום, וכמה שגית ברואה דהרי ותשכח אל מחוללך כמו שדרז"ל והביאו הרב שפתי כהן אל שמוחל לך כל עונותיך, וכיון שמוחל לך מוכרח שאתם בנים ואב שמחל על כבודו כבודו מחול ואין הפה יכולה לדבר עבד שמכרו רבו כי דין בנים יש לכם ואי אפשר לבן שלא יהיה בן, ובכן וירא ה' דברי נרגן הללו ומעשכם הרעים בטענת שקר שאתם עבדים וינאץ תקיף רוגזיה מכעס בניו ובנותיו שאינם מודים שהם בנים, וזה כעס גדול לאב.
ורוח על פני יחלוף ברוח משפט וברוח בא"ר הני קראי, והוא דיש לחקור דהרי כתב הריב"ש בתשובה בס' ר"ך דהא דאמרו האב שמחל על כבודו כבודו מחול היינו דוקא כבודו אבל בזיונו אינו מחול, וכן הרב דכבודו מחול על בזיונו אינו יכול למחול, ומטי בה משם הראב"ד ע"ש ואם כן היכא שפשעו עד גדר שזלזלו בכבודו יתברך כגון שעבדו ע"ז והטיח דברים ח"ו כפי זה אינו מן הדין שתועיל תשובה. ותו דאם גבי אב שמחל על כבודו כבודו מחול כתב בס' החסידים סי' תקע"ג דבדיני שמים חייב, וא"כ כשפשעו נגד ה' אף שלא היה זלזול איך אפשר שתקובל תשובתם בשמים ממעל מאחר שאב שמחל על כבודו חייב הבן בדיני שמים. ולכן נראה כטעם אחר שכתבו ז"ל דאף דמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול שאני קודשא בריך הוא דכולי עלמא דיליה והוא שליט בעולמו לעשות כרצונו, דטעם דמלך אין כבודו מחל משום שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך וזה לא שייך כלפי מעלה דמי לא יראנו, וזה אפשר שהוא כונת הכתוב במזמור כ"ב יזכרו וישובו אל ה' כל אפסי ארץ וישתחוו לפניך כל משפחות גוים כי לה' המלוכה ומושל בגוים, הכונה יזכרו וישובו בתשובה אל ה' כ"ל אפסי ארץ, כל דייקא, אף מי שזלזל בכבודו ח"ו כלם ישובו בתשובה וישתחוו כל משפחות גויים, וכי תימא איך אפשר שישובו הכל והלא איכא ביניהו מי שזלזל וחירף וגידף ח"ו, לז"א כי לה' המלוכה ומושל בגוים דכ"ע דיליה והוא מושל, דלא שייך שתהא אימתו עליך כי אל הוא ומושל בכל והוא ברחמיו מוחל לכל.
והאר"ש תענה לכוין בזה פ' מזמור צ', בטרם הרים יולדו ותחולל ארץ ותבל ומעולם ועד עולם אתה אל תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם, וזאת לפני פירשנו בעניותנו דכונת הכתוב הכי, תשב אנוש עד דכא, עד דכדוכה של נפש וזהו לבני אדם ולא לאדם עצמו שלא הועילה תשובתו לינצל מגזרת מות ולבא בגדר שהיה קודם החטא, והטעם מפני שאכל סם המות והוא החטא עצמו שנתקלקלו כל העולמות לפי גודל נשמתו וחליף שעתא, וכי תימא גם אדם נתקבלה תשובתו אם מת ביום אכלו ויחי אדם קרוב לאלף שנים, לזה אמר כי אלף שנים בעיניך כיום, וביום אכלך דקאמר הקב"ה היינו יומו ונמצא דלא הועילה התשובה לאדם עצמו ושפיר קאמינא שובו בני אדם, כך נראה לפי פשטו.
ולפי מדרשו אפשר במ"ש ביומא דף פ"ו בקצת נסחאות, א"ר לוי גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד שנאמר שובה ישראל עד ה' אלהיך ר' יוחנן אמר עד ולא עד בכלל ומי אמר ר' יוחנן הכי והא אמר ר' יוחנן גדולה תשובה שדוחה לא תעשה שבתורה וכו' לא קשיא הא ביחיד הא בצבור. ופירש הרב פנים מאירות בספרו כתנות אור פ' וילך במ"ש הגאון מהר"ר נפתלי כ"ץ בסמיכת חכמים דף כ"ח פלוגתא אי תשובה מהני בע"ז או לא, ופליגי בהאי קרא דכתיב תשב אנוש עד דכ"א דורשי רשומות אמרו דם כפירה אשת איש, ולמ"ד עד ועד בכלל מהני תשובה אף בהנך, אבל אי אמרינן עד ולא עד בכלל לא מהני תשובה בהני תלתא דחמירי, ולפי זה פריך שפיר איך א"ר יוחנן עד ולא עד בכלל והא"ר יוחנן גדולה תשובה שדוחה ל"ת דכתיב וכו' ואת זנית וכו' אלמא אף בע"ז מהני תשובה, ומשני הא ביחיד הא בצבור דביחיד לא מהני תשובה בע"ז אבל בצבור מהני, עד כאן דברי הרב הנז'. ולפי זה לדעת ר' יוחנן דעד ולא עד בכלל א"ש קרא תשב אנוש שהוא יחיד מהניא ליה תשובה עד דכ"א שהם דם כפירה אשת איש ולא עד בכלל וזהו ביחיד דוקא ותאמר שובו בני אדם רבים אפילו בהני דצבור מהניא תשובתם גם לשלש אלה.
ויתכן לקרב מחלוקת זה במה שפירשו הראשונים בכונת הבת קול שאמר שובו בנים שובבים חוץ מאחר שידע כבודי ומרד בי, במ"ש פ"ב דחגיגה דף י"ד דהכונה דלכלם אני קורא שובו בנים שובבים חוץ מאחר שאיני קורא אותם, אך אם יבא בעצמו מבלי קריאה אקבלנו עכ"ד. ולפי זה אפשר לקרב הסברות ולומר דגם למ"ד דהני תלתא דחמירי אין להם תשובה היינו כשאר פושעים דהקב"ה קורא להם שובו בנים שובבים ואלו עוברין בשלשה אלא נפלאו אין קורין אותם, אבל אם מעצמם יחזרו בתשובה יקובלו ברצון, ולפי זה הכי פירושא דקרא תשב אנוש, כלומר התשובה מועיל עד דכ"א דם כפירה אשה ולא עד בכלל, ולא תימא דאין להם תשובה כלל, אלא ותאמר שובו בני אדם דההפרש הוא כך דבשאר עבירות כרוזא קרי ויהיו נקראים לפני המלך וז"ש ותאמר שובו בני אדם, אבל בהני תלתא אין קורין אותם אבל אם ישובו הם מעצמם גם הם יקובלו בתשובה.
אמנם על פי הקדמתנו יתבאר כך, בטרם הרים וכו' ומעולם ועד עולם אתה אל, ומטעם זה כי הוא אל הבורא ויוצר וכולי עלמא דיליה תשב אנוש עד דכ"א דם כפירה אשה, שהם ח"ו בזיון כפירה היא ע"ז אין לך בזיון גדול מזה, ורציחה מבזה דיוקן המלך וממעיט הדמות צלם אלהים, אשת איש מזלזל בו יתברך ח"ו לצור צורת ממזרים, והוה אמינא דאם לדון לחוטאים הללו כעבדים מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול ואם כבנים האב אינו יכול למחול בזיונו, לזה הקדים אתה אל, דכיון דהוא רבונא דעלמא כולי מצי מחיל ושאני מלך בשר ודם, וא"כ תשב אנוש עד דכ"א עד ועד בכלל, ותאמר שובו בני אדם, גם את הכל אף במי שחטא בתלתא דחמירי והם בני אדם שעשו כמעשהו ממנו שגם הוא חטא בהני תלת לדעת חכמי המדע, כמו שכתבנו בעניותנו לעיל פ' בראשית בס"ד.
ומשם באר"ה פסוקי הסדר, שחת לו לא בניו מומם דור עקש ופתלתל הלה' תגמלו זאת עם נבל ולא חכם הלא הוא אביך קניך הוא עשך ויכונניך זכור ימות עולם וכו', הכונה שחת, כאשר ישראל השחיתו בע"ז וח"ו זלזלו בכבוד אבינו שבשמים היו אומרים לו לא, כלומר עוד אין אנו יכולים לשוב ואין לנו תקנה, וזהו ל"ו אליו יתברך ל"א יתכן לשוב, והטעם בניו מומם שזלזלו בו וזהו מומם מום קבוע שאינו עובר, שלא יתכן לו שימחול ויקבלנו בתשובה דאב שמחל על זלזולו אינו מחול, דור עקש ופתלתל העוה נלאו חטאו ופשעו ואינם רוצים לשוב ומראים שהדין עמם, הלה' רבון העולמים תגמלו זאת, וכמ"ש בפסיקתא וז"ל, הלה' תגמלו זאת אי עניים למי אתם גומלים זאת למי שאמר והיה העולם למי שעשה עמכם נסים עכ"ל. ומה דמות תערכו דין אב דעלמא דאינו יכול למחול על זלזולו לגבי הקב"ה שהוא רבון העולמים והכל שלו, עם נבל ולא חכם כלפי שהם מורים בעצמם שיודעים דת ודין, לז"א עם נבל ולא חכם הלא הוא אביך קנ"יך, כלומר אינו אב פשוט אלא אב שבראך והוא שליט למחול, וז"ש אביך קניך הוא עשך ויכוננך זכר ימות עולם וכו', דביציאת מצרים הייתם עובדי ע"ז ומחל לכם והרבה מופתיו כי הוא רבון כל העולמים ויכול למחול דכולי עלמא דיליה.
ודר"ך זו אלך בפסוקים שאחר זה הנתנין למעלה דאתאן עליהו, ויטוש אלוה עשהו וינבל צור ישועתו ח"ו יקניאוהו בזרים וכו' יזבחו לשדים וכו', שכל זה הם זלזולים גדולים וכשבאו למדה זו סברו שאין עוד תקומה דאב שמחל על בזיונו אינו מחול וכל התשובה היא מכח שאנו בנים ואב שמחל על כבודו מחול, ועתה כי הרעו אשר עשו בזלזולים סברו שאין להם תקנה והפכו עורף, וז"ש צור ילדך תשי, שכחת אביך מטעם כל אשר הרבית לזלזל, אמנם ותשכח א"ל מחוללך, שכחת שמצד שהוא אל הוא מוחל לך וכיון שכן מצי מחיל על הכל, וירא ה' וינאץ מכעס בניו ובנותיו, שאינם רוצים לשוב בטענות בלות ומטולאות, ויאמר אסתירה פני מהם וכו', כי דור תהפוכות המה פעם אומרים שהם עבדים ועבד שמכרו רבו אין להם כלום זה על זה, ופעם אומרים שבנים שזלזלו אין להם תקנה והם בנים לא אמון בם אין גדולי נכרים בהם כמו שפירש"י.
עתה אקום לפרשם על פי הקדמת הרב אש דת שהבאתי לעיל ונמשך לזה נפרש מאמרם ז"ל שהבאתי לעיל כי לך תכרע וכו', והוא דהאדם בעה"ז אפשר דדין פועל יש לו וכמ"ש פ' הפועלים יצא אדם לפעלו יצאו צדיקים לקבל שכר, ומבואר בח"מ סי' של"ג דפועל יכול לחזור בחצי היום, ובקנין איכא פלוגתא דרבוואת' כמבואר שם בשפתי כהן וכנסת הגדולה, וכלפי כי הן האדם יסבור דדינו כפועל ויאמר דיכול לחזור בו ולפרוק מעליו עול מצות לכן משביעין אותו בצאתו לאויר העולם, ובנשבע לכ"ע אינו יכול לחזור דאריא דשבועתא רביע עילויה, וזהו כונת המאמר כי לך תכרע כל ברך זה יום המיתה דעד יום המיתה צריך לקיים המצות ולא מצי לחזור כדין פועל דהא תשבע כל לשון ויש שם שבועה, וזהו לרווחא דמילתא כי טעמא דפועל דלאו בר מהדר הוא משום כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים והכא לא שייך, אבל השי"ת יכול לחזור דמדמינן לה לשותפות ואם ביטל תנאי השותפות יכול לבטל לדעת המרדכי, וז"ש אם אתה משמרה בטהרה מוטב ואם לאו הוא נוטלה ממך, ועוד יראה דלא פליג הרמב"ם על המרדכי אלא בתנאי השותפות והסחורות דאז סבר הרמב"ם דאם ביטל התנאי והוא תקן אשר עיותו השותפות קיים, אמנם אם בפירוש אמרו כשנשתתפו דאם יבטל התנאי יתבטל השותפות ואח"ך ביטל התנאי גם להרמב"ם מצי לבטל השותפות, והכא בפירושא אתמר בצאתו מרחם אם אתה משמרה בטהרה מוטב ואם לאו הוא נוטלה ממך ועל זה נשבע, וא"כ גם לדעת הרמב"ם מן הדין יכול לבטל השותפות, והשתא ניחא דאומרים לו בפירוש הכי, ואי כדעת המרדכי לא היו צריכים לזה דכן הוא הדין דאם ביטל התנאי מתבטל השותפות, אבל לדעת הרמב"ם ניחא דאי לא היו אומרים לו כן בפירוש אם חטא ועשה תשובה היה מן הדין שיחיה, אבל עתה דמתנין בפירוש שאם יעבור ולא ישמור נשמתו בטהרה יטלנה ממנו מדינא אף שתיקן מה שעיות יכול לבטל השותפות, וה' ברחמיו מקבלו ומחיהו.
והשתא נבא לפסוקי הסדר, דהכתוב ברישא מזכיר את כל התועבות אשר עשו ויטוש וכו' יקניאוהו וכו', דאין לך עוברים על התנאי ועל המנהג כזה באין מבין, דהקב"ה ואביו ואמו שותפין והתנאי היה לשמור התורה ומבטל התנאי ואינו רוצה לתקן אשר עיות בטל השותפות, והכא נמי דינא הוא דחייבין מיתה ולבטל השותפות, וז"ש צור ילדך תשי, שכחת הקב"ה שיש לו שותפות בך ואתה עובר תנאי השותפות ואינך חושב לתקן לפחות, דאפילו במתקן שעיות יש סברא דנתבטל השותפות, ועוד ותשכח אל מחולליך מוציאך מרחם, כמו שפירשתי כלומר דבצאתו מרחם ביום הלידה משביעין אותו כדמוכח פ' המפלת ע"ש ובפירש"י ובעת ההיא מתנין בפירוש שאם יעבור התנאי שיטול נשמתו, וכשמתנין בפירוש בתחילת השותפות שיתבטל השותפות לכולי עלמא גם להרמב"ם אף שיתקן אשר עיות השותפות בטל, וזה רמז ותשכח אל מחוללך מוציאך מרחם ששכח כל העובר ביום הולדת דאחת דתו להמית, וירא ה' וינאץ וכו' ויאמר אסתירה פני מהם, כלומר ברוגז רחם יזכור, דהגם דנתבטל השותפות לכ"ע ולפום דינא לכל הדברות חייבין מיתה, מ"מ ויאמר אמירה רכה כרב רחמיו אסתירה פני פנים של זעם מהם אראה מה אחריתם, עוד אמתין דאפשר שישובו ויתקנו ויעשה לפנים משורת הדין לקיים השותפות כי אל רחום ה'.
ובכן נחזור לבאר קראי דיחזקאל דאתאן עליהו, ואמרו בית ישראל לא יתכן דרך אדני מדת הדין, דאף דהרמב"ם סבר דאם תיקן אשר עיות השותפות קיים כתבו הפוסקים דטעמו לפי שהשותפין משועבדין זה לזה כמבואר בשו"ת מהריק"ו ושאר אחרונים ולא שייך כלפי מעלה ח"ו, וא"כ אף צדיק גמור לו חפץ להמיתו על פי הדין מצי מבטל השותפות וק"ו להחוטא שאחת דתו להמית, חדא דאיכא סברא ביטל התנאי בטל השותפות כדעת המרדכי, ואף לדעת הרמב"ם היינו משום שהשותפין משועבדים זה לזה ולא שייך ביה, ויאמר ה' הדרכים לא יתכנו, הלא דרככם לא יתכן שאתם נשארים בעונותיכם ואין לכם לב לפחות לתקן אשר הרעותם ומיומא דנן יתהלך למשרים השותפות, לכן איש כדרכיו אשפוט, כלומר כדין שיהא קיום לעולם, איש כדרכיו כדיני איש לרעהו שותפין דעלמא אשפוט וכשהוא צדיק לא ימות תוך זמנו כדין בני אדם דהשותפין משועבדים וכשמתקיימין התנאים השותפות קיים נאם ה' אלהים רחום בדין, וכי תאמרו אף בין אדם לחבירו אם נתבטל התנאי חוזר ומבטל השותפות כדעת המרדכי, לז"א שובו והשיבו מכל פשעכם לתקן הכל ולא יתבטל השותפות דדינא הוא כדעת הר"מ וא"כ לא יש צד שתמותו בתוך זמנכם, וז"ש ולמה תמותו בית ישראל בלשון תימא דעל פי הדין אין בכם משפט מות, וכי תימא דגם לדעת הר"מ כשהוברר בתחילה דאם יעבור על התנאי יתבטל השותפות מודה הרמב"ם וכמש"ל וכן התנו מיום הולדו, לזה סיים הכתוב כי לא אחפוץ במות המת, דהגם דהדין כן רצוני לרחם כי לא אחפוץ במות המת נאם ה' אלהים רחום בדין והשיבו וחיו.
נמשך לזה נסעה ונלכה להבין מאמר הפסיקתא הובא בילקוט יחזקאל סי' י"ח, שאלו לחכמה חוטא מה עונשו א"ל חטאים תרדף רעה, שאלו לנבואה חוטא מה ענשו אמר להם הנפש החוטאת היא תמות, שאלו לתורה חוטא מה עונשו א"ל יביא קרבן ויתכפר לו, שאלו להקב"ה חוטא מה עונשו אמר להם יעשה תשובה ויתכפר לו, הדא הוא דכתיב טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך עכ"ל. ודשו ביה רבים למען דעת הסברות האלו על מה אדניהם הטבעו וזאת לפנים פירשנו בעניותנו בפלוגת' דפליגי ר"ש ור' יהודה בפ' המצניע דף צ"ג ע"א כששנים עשו מלאכה בשבת וזה אינו יכול לבדו וזה אינו יכול לבדו ועשאוה שנים ר' יהודה מחייב ור' שמעון פוטר, ואמרו פ' חלק דף צ"א אמר ליה אנטונינוס לרבי גוף ונשמה יכולין לפטור עצמן מן הדין כיצד גוף אומר נשמה חטאה שמיום שפירשה ממני הריני מוטל כאבן דומם בקבר ונשמה אומרת גוף חטא שמיום שפירשתי ממנו הריני פורחת באויר כצפור א"ל אמשול לך למה"ד למלך בשר ודם שהיה לו פרדס וכו', אף הקב"ה מביא הנשמה וזרקה בגוף ודן אותם שנאמר יקרא אל השמים מעל זו הנשמה ואל הארץ לדין עמו זה הגוף עכ"ל. ואפשר דהיינו מה דשאלו לחכמה חוטא מה עונשו, שנסתפקו דהכא הנשמה והגוף חוטאים והו"ל כזה אינו יכול וזה אינו יכול, דבמלאכת שבת יש מחלוקת במלאכה שעשאוה שנים זה אינו יכול וזה אינו יכול אם חייבים אז פטורים, והכא הגוף אינו יכול והנשמה אינה יכולה ולכך יש מקום שאלה מה עונשו של חטא דאעיקרא יש להסתפק אם נענש, והשיבה החכמה חטאים תרדף רעה, חטאי"ם תרתי משמע, תרדף רעה אחת שעשאוה בין שניהם דסבר כר' יהודה דזה אינו יכול וזה אינו יכול חייב בשבת והוא הדין הכא, והנבואה סוברת כסברת ר' שמעון דבמלאכת שבת זה אינו יכול וזה אינו יכול פטור והכי נמי גוף ונשמה טהורים פטורים מעונש גדול, אך הנפש הבהמית המתאוה היא לבדה חייבת דפועלת בגוף כגרזן ביד החוצב בו, לאפוקי הנפש הטהורה והמשכלת שיש בכל אדם שהיא פטורה כגוף, וז"ש הנבואה הנפש החוטאת שהיא נפש המתאוה הי"א דוקא תמות, היא לאפוקי הנפש המשכלת והגוף כדאמרן, והתורה אמרה יקריב קרבן, וטעם סברא זו דר' שמעון דפטר היינו משום דאתא מיעוטא להכי, ואי לאו למעוטא הוה חייב כמבואר שם פ' המצניע, ומהמיעוט עצמו אנו רואין שהתורה מחייבת להחוטא שיביא קרבן ולא פטרה תורה אלא לשני בני אדם דוקא, אבל לגוף ונפש והוא באחד חייב קרבן, וה' ברוב רחמיו ימינו פשוטה לקבל שבים ולכן בתשובה לבד מלך מוחל וסולח, על דרך שכתב הרב תרומת הדשן סי' קצ"ח שנשאל במי שחזר לדת אם צריך סיגופים גדולים או לא, וכתב יראה דאין להרבות ולהוסיף עליו יותר מדי מפני שסורו רע וכו' ע"ש, ומטעם זה שלא יחזור לסורו אחר שטעם טעם איסור, ריחם ה' עליו דיעשה תשובה ויתכפר שנאמר טוב וישר ה', טוב שעושה לפנים משורת הדין, וישר שהוא יושר כדי שלא יחזור לסורו על כן יורה חטאים בדרך תשובה.
ואולם אני אדרוש על פי הקדמתנו דהוינן בה, כי הנה כתבנו דאף לדעת הרמב"ם דעובר על תנאי השותפות לא נתבטל השותפות, רק שיתקן אשר עיות במתנה מתחילה שאם יעבור תנאי מהתנאים יתבטל השותפות דין הוא שאף דיש בידו לתקן הרשות ביד השותף לבטל השותפות מאחר דנתברר הדבר מתחילה, והנה כי כן הכא דבצאתו מרחם מתנין אם אתה שומרה בטהרה וכו' גם הרמב"ם מודה דעל פי דין התורה יתבטל השותפות ויומת, וזו היתה שיטת החכמה כי להיות כמה ספיקות בענין הדבר זה נשאל ומי בראש יתרון דעת החכמה והיתה לבאר חטאים תרדף רעה, כלומר בשותפות דעלמא הדין הוא דיתקן מה שקלקל והשותפות קיים כדעת הרמב"ם, אבל הכא מצד התנאי שהתנו אם אתה משמרה בטהרה וכו' נתבטל השותפות, וז"ש חטאי"ם תרתי תרדף רעה, דהיינו זה שעבר על תנאי השותפות דהוא לקיים המצות וגם עבר התנאי אחר שפירשו אם אתה משמרה חייב וזהו חטאים תרתי תרדף רעה, והנבואה סוברת כמרדכי דכל עובר תנאי השותפות לחוד נתבטל השותפות וז"ש הנפש החוטאת היא תמות, כלומר אף אם לא היה אלא חטא אחד תמות דנתבטל התנאי בטל השותפות, והתורה אמרה יביא קרבן, כי הנה השאלה היתה חוטא מה עונש דהיינו בשוגג וכן הדינים והסברות הללו הם לעובר מזיד ונדון שלנו בשוגג, וסוברת התורה דבשוגג לכ"ע השותפות קיים ויתקן קלקלתו רק יביא קרבן כאשר מפורש בתורה סדר קרבנות, ואלהי עולם ה' אמר יעשה תשובה וכו' ויאמר ה' לא העמקתם בדין ולא סלקא לכו שמעתא אליבא דהלכתא, דקושטא דאין הלכה כמרדכי ולא כיונה הנבואה להלכה אלא הלכה כהרמב"ם דהשותפות קיים, ומה דחילקה החכמה דהכא מודה רמב"ם לא כיונה יפה, דאיברא כי כן משביעין לאדם מלידה ומבטן, אך הוא יתברך ראה התשובה קודם שנברא העולם, ומזה מוכח דתניא זה בעל הלידה הוא להגזים עליו דכבר גלה צדקתו הקב"ה לברוא התשובה כי חפץ חסד הוא ורוצה לקיים השותפות ולא אזלינן בתר התנאי אם אתה משמרה בטהרה וכו', וכה אמר ה' יעשה תשובה ויתכפר לו אחד שוגג ואחד מזיד כי רצוני לקיים השותפות וחיה יחיה, ודמייתי קרא טוב וישר ה' שהוא טוב דעושה לפנים משורת הדין לברוא התשובה מעיקרא, וישר דעתה שנבראת התשובה זהו יושר דלא אזלינן בתר התנאי של יום הלידה, וז"ש על כן להיות טוב וישר יורה חטאים בדרך תשובה, כי בזה גילה שהוא רוצה בתקנת השבים ומקיים השותפות.
עוד זאת אדרוש בפסוקי יחזקאל הנז' ובמאמר הפסיקתא הלזה, והוא במאי דאתשיל הרב שער אפרים סי' כ"ח על שמעון אשר פשע ולא מכר חמצו של ראובן לגוי בערב פסח והלך לטמיון סך עצום מסחורת חמץ, ושאול שאל האיש ראובן לשמעון בפרוע פרעות כל הממון כי פושע הוא ומזיק ממונו, ושמעון משיב כי לא במרד ולא במעל רק ששכח ולא בא לדעתו כלל איידי דטריד בעסקיו, והרב בנו הביא ראיה דשכחה פשיעה הוי מאותה שאמרו בביצה דף ט"ז גבי ההוא סמיא דא"ל שמואל פושע את משמע דהשוכח נקרא פושע, והקשה עליו מורי הרב זלה"ה בסי' נחפה בכסף ח"מ סי' כ"ג דף קכ"ו דאיך פסיקא ליה והרי הר"ן פירש דכיון דעציב גילה דעתו דלא בעי למסמך אאחריני ואמר ליה שמואל גם אני אין דעתי על הפושעים שאינם רוצים לסמוך עלי, ולפי זה צ"ל דבשנה ראשונה היה אפשר לומר דעציב כי לא ידע כי נאמן שמואל מערי"ב ערבים אכלא כרכא, גם הרז"ה פירש דהסומא לא הוה מנהרדעא, ולפירושם ליכא ראיה עש"ב. ולפי זה גם מה שדחה בשער אפרים דשאני התם דהוו תרי זימני לפירוש הרז"ה והר"ן ליכא ראיה כלל דבתרי זימני הוי השכחה פשיעה, ומה שהביא ראיה עוד מקמא דף כ"ו הכיר בה ושכח לענין ד' דברים פטור אלמא דשכחה שגגה ודחאה כבר מורי הרב זלה"ה עמד על דבריו.
ויש להרגיש על הרב שבות יעקב ח"ב סי' קמ"ח דחלק עליו והביא ראיה זו דקמא ולא זכר שהוא הביאה ודחאה, ולכלם אשתמיט מיניהו דמהר"ם מינץ בתשובה סי' כ"ח פסק דשכחה הוי שוגג והביא ראיה מהך דקמא, עוד הביא ראיה הרב הנז' ממ"ש פ' המפקיד דף מ"ב ההיא גברא דאפקיד זוזי גבי חבריה א"ל לא ידענא היכא אותבינהו אתא לקמיה דרבא א"ל כל לא ידענא פשיעותא, נמצא דשכחה הוי פשיעה, והרב שבות יעקב כתב דדבריו תמוהים מאד דאיך יחשוב לשכחה פשיעה, ושכח כל פ' כלל גדול אמרו בשבת כל השוכח עיקר שבת דחשיב שוגג, ומה שהביא ראיה מההיא דכל לא ידענא פשיעותא, שאני התם שהפקידו אצלו וראוי להזהר בפקדונו כאשר הזהירו חכמים להניח אצל אוצרו ותכשיטיו בענין שיהא מופקד יפה ולכתביה אפנקסיה, וזה דלא עשה כן פשע, מה שאין כן בשאר דברים שכחה הוי אונס או שוגג, ואפילו תימא כדעת השער אפרים ז"ל דלימים ראשונים שכחה הוי פשיעה אנן בדידן בזמנינו לא הוי פשיעה, דאף בזמן האמוראים אמרו ואנן כאצבעתא בבירא לשכחה ופשיטא דלא הוי שכחה פשיעה, זהו תורף דברי הרב שבות יעקב.
ומורי הרב זלה"ה כתב דדבר זה נאחז בסבך סלע המחלוקות, דלדעת מהרש"ך ח"ב סי' ר' ומקור ברוך סי' נ"ב שכחה הוי אונס, ולדעת הרב משפט צדק בראשון סי' ל"ג והרב פני משה בראשון סי' נ"ט שכחה הוי פשיעה, ולדעתם בהא חמירא ממונא מאיסורא משום דמשעת שקבל הפקדון אדעתא דהכי קבל למידק דלא ליתי לאנשויי דבר הגורם היזק עש"ב, ובסי' פתח האהל ערך פקדון כתב בשם טעמי מצות, דכל המצות הם אצלנו כפקדון מן השמים ואם נגנבו או נאבדו דהיינו שנתעצלנו לשומרם ולא למדנו חייבין בתשלומין עכ"ל, איכו השתא לדעת הרב משפט צדק והרב פני משה והרב שער אפרים דשכחה הוי פשיעה, א"כ חוטא בשוגג חייב אף דשכח וכמ"ש כל לא ידענא פשיעותא, וכל לא ידענא כולל כל מיני שוגג, ואף הרב שבות יעקב סבר וקביל דבפקדון מיהא חייב, ולדעת מהרש"ך והרב מקור ברוך שכחה הוי אונס אף בפקדון, ולפי זה השוכח עיקר שבת וכיוצא בשאר מצות פטור אף דהמצות הם פקדון, וזו מבוכה גדולה וצריכה רבה להכריע כסברות אלו, על כן שאול ישאלו לחכמה חוטא מה עונשו, והחכמה השיבה חטאים תרדף רעה, חטאים תרתי משמע, וסוברת כמו שהוכיח הרב שער אפרים מההוא סמיא דתרי זימני הוי פשיעה, אבל בפעם אחת לא הוי פשיעה וכדאמר שמואל לההוא סמיא בפעם ראשונה סמיך אדידי, וז"ש חטאים ששנה בחטא אחד תרי זמני תרדף רעה ופושע הוי.
אבל הנבואה סוברת דראית ההיא סמיא נטולה הוא לדעת הר"ן והרז"ה וכמש"ל וליכא למגמר מינה דבעינן תרי זימני, והעיקר הוא אף פעם ראשונה דכל לא ידענא פשיעותא, וא"כ המצות שהם אצלנו פקדון שוכח וכל שוגג פושע הוא וכדעת הרב שער אפרים וסיעתו דבפקדון דינא הכי, ומשום הכי אמרה הנבואה הנפש החוטאת היא תמות, היא דיקא, דגבי פקדון דוקא אמרינן דשכחה הוי פשיעה ולא בשאר מילי, ולהיות המצוות פקדון הנפש החוטאת הי"א תמות. והתורה אמרה יביא קרבן, על דרך מ"ש הרב שבות יעקב על הרב שער אפרים שבת פ' כלל גדול, כלומר כל אלו הסברות אך למותר, דהן לו יהיה דמדינא גם במצות כל לא ידענא פשיעותא, מכל מקום הרי כתוב בתורה דהשוגג מביא קרבן וזה מחסד עליון, וז"ש יביא קרבן ויתכפר, ל"ו דיקא, לאפוקי נפקד דעלמא דהוי פשיעה, אלא דגבי מצות רצה הקב"ה להקל להיותם תרי"ג מצות וענפיהם וסעיפיהם כפלים לתושיה, ולרבוים ופרטיהם יש להקל בשכחה וכל שוגג. ואלהינו מרחם אמר יעשה תשובה, דתכלית קרבן בזמן הבית הוא להכניע היצר שהיו ישראל בעושר וכבוד, ועתה בתשובה גרידתא בלא קרבן מתכפר כמ"ש הרמב"ם, וכמ"ש מורינו הרב מהרי"ך זלה"ה בבית המדרש דף ג', וכמ"ש הרב שבות יעקב דאפילו תימא כמ"ש שער אפרים דבזמן הראשונים שכחה פשיעה, בזמנינו לא הוי פשיעה, וזה טוב טעם למה שהתשובה לבדה מספקת לדעת הרמב"ם בזמן הזה, דבזמן הבית היה לנו לב שמח ומיושב והדין היה נותן דכל שוגג יהיה כפשיעה דהמצות פקדון וכל לא ידענא פשיעותא, אלא שלהיות המצות רבו ותולדותיהן וסעיפיהן רבו מארבה ריחם ה' דתיסגי לן קרבן, אמנם עתה שאנו בתוקף הצרות ורוב דאגות ובציר לבא טובא כמעט הוי כאנוס ובתשובה לבד סגי.
ואפשר לרמוז זה בפסוקי יחזקאל דלעיל, כי הן דברי ישראל לא יתכן דרך אדנ"י מדת הדין, דכיון דהמצות פקדון וכל לא ידענא פשיעותא מי יוכל לעמוד בזה ברוב המצות וברוב היסורים, והוא דבר נמנע שלא ישכח או יטעה האדם באיזה דבר ותכף חשיב פושע ולא יתכן מדת הדין וזו היא שקשה, ויען ה' ויאמר הלא דרככם לא יתכן, דעיניכם הרואות דלפי הדין אף בשוכח ושוגג חייב, ואתם עושים במזיד ופשיעה ממש, ואם לא היה לכם אלא שוגג החרשתי וכלפי טענתכם דאין אדם יכול לעמוד, לכן מטענה זו עצמה שאין העולם מתקיים איש כדרכי"ו אשפוט, כלומר כל איש כעיניו בינו לבינו מבלי שיהא נפקד כן אשפוט אתכם, כמ"ש הרב שבות יעקב דדוקא גבי פקדון שכחה הוי פשיעה אבל בשאר דברים הוי אונס, וגם לכם אף דמדינא דינכם כדין נפקד למפקיד ולא כדרכיו של עצמו, מ"מ מצד רחמי כדרכ"ו אשפוט נאם ה' אלהים רחום בדין, שובו והשיבו מכל פשעכם ממש והניחו כל השגגות, ולא יהיה לכם למכשול עון, פירוש ולא יתחשב לכם בעבור המכשול עון בטענת כל לא ידענא פשיעותא, השליכו מעליכם כל פשעכם אשר פשעתם בם שהם פשיעה גמורה, ועשו לכם לב חדש ורוח חדשה וכו'. ויתישב בזה קצת מאמר הירושלמי סוף פ"ק דפאה, ר' הונא בשם ר' אבהו הב"ה אין לפניו שכחה הא בשביל ישראל נעשה שכחן מאי טעמא נושא עון כתיב וכו', והוא תימה מאי קאמר נעשה שכחן והו"ל לומר מוחל וסולח וכיוצא, ואמרו בפסיקתא והובא בילקוט מז' ל"ב אשרי נשוי פשע אל תהי קורא ס' אלא ש', מהו נשוי א"ר ברכיה הכהן דהוא מנשי חובינן וסולח עונינו בכל שנה וכו', את מוצא ביה"כ בא שטן לקטרג את ישראל והוא פורט עונותיהם וכו' עד אמר לפניו רבש"ע נשא עון עמך כסית כל חטאתם סלה. ופירש הרב הקדוש מהר"ם קורדוביר"ו זצ"ל הובא בפירוש הילקוט לפי דרכו נשאת שכחת עון עמך וכו' ע"ש, ולכאורה יפלא מה פירוש שכחה זו ולמאי אצטריך לעשות עצמו כביכול שוכח ומה המצאה היא זו למחול לישראל, ולדרכנו אפשר לומר דכיון דכל המצות הם פקדון אצלנו, א"כ כל לא ידענא פשיעותא ואפילו שגגות מחמת שכחה וכיוצא הם פשעים לדעת הרב שער אפרים וסיעתו, והמקטרג בסברא זו עלה בקבץ חבילות חבילות רבות מאד משגגות ושכחות של ישראל בכללי ופרטי וסעיפי וענפי המצות אשר כלם לפי הדין האמור הם פשעים, וצהבו פניו כי הגדיל לאסוף ולקבץ כעמיר גורנה וסבר שלא יהיה להם תקומה לישראל ח"ו, אמטו להכי אל רחום וחנון מחוי במחוג להמקטרג דלריק יגע והב"ל הביא גם הוא לאסוף ולחפש ולקבץ כל השכחות והשגגות, לכן עושה המצאה כאלו שוכח ח"ו לרמוז דשכחה האדם מעותד בה, ובפרט בדורות אחרונים מרוב גלות ויסורין ושכחה הוי אונס ופטור והמקטרג ידע שפיר כי אין שכחה לפני כסא כבודו ויבן אלה דכונתו יתברך להודיעו דטענת שכחה שהיא פשיעה ליתא גבי ישראל מצד רחמיו ולפי רוב המצות, ומה גם לדור אחרון והשגגות הם שגגות לא עונות ופשעים, וזהו המצאת השכחה בעשנן של אלו משאות שוא אשר טרח לאסוף, וז"ש נשאת עון עמך רבש"ע ידעתי ההמצאה שעשית כאלו שכחת עון עמך להורות דשכחה הוי אונס ובזה כסית כל חטאתם סלה, והן הן דברי הירושלמי דבשביל ישראל כביכול נעשה שכחן, ולהציל ישראל מרבבות אלפי פשיעות אשר המקטרג סבר דכל השכחות הוו פשיעה וכדאמרן.
ואפשר לרמוז בזה בפסוקי הושע, שובה ישראל עד ה' אלהיך כי כשלת בעונך קחו עמכם דברים ושובו אל ה' אמרו אליו כל תשא עון וקח טוב ונשלמה פרים שפתנו. הכונה שובה ישראל עד ה' אלהיך כי כשלת בעונך, דמדינא השגגות נחשבו עונות דכל לא ידענא פשיעותא והמצות הם פקדון, וז"ש כי כשלת, בשוגג ושכחה, והיינו בעונות בשביל עון וכמאמר הנבואה הנפש החוטאת היא תמות, אבל קחו עמכם דברים דברי תורה כמ"ש רז"ל, ושובו אל ה' דמהתורה מוכח דהשכחות והשגגות לא חשיבי פשעים, וגם הוא יתעלה כך דעתו כמו שנתבאר לעיל במאמר הפסיקתא, וז"ש קחו עמכם דברים דברי תורה ושובו אל ה' דמהתורה ודברי ה' אתם ניצולים שלא יהיה הכל פשיעה ככל האמור, אמרו אליו כל תשא עון ממש, אבל השכחה וכיוצא מתורתך תלמדנו דלא חשיבי פשיעה, וז"ש וקח טוב אין טוב אלא תורה שהתורה אמרה יביא קרבן ויתכפר ולא דיינינן כפקדון דעלמא, ואתה אמרת יעשה תשובה ויתכפר ואין צורך לקרבן, וכן נעשה ונשלמה פרים שפתנו, להתודות ולהתחרט ודברי ריצוי אליך ה' ואתה תשמע השמים וסלחת לעונינו לחטאתנו.
ולפי פשוטו אפשר לפרש קחו עמכם דברים, ואמרו רז"ל דברי וידוי רמז לקחת מוסר השכל, כי הן בעון האידנא לא שכיח לא קרבן ולא כהן רק זה נשאר וידוי דברים, ומיהו תרתי בעינן ראשון הוא כי המתודה בין יבין על כל מוצא פיו אשר עבר מצות המלך מלך מלכי המלכים הקב"ה, ולא ישלח דברו ולבו לא נכון עמו וכמ"ש בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני, כי אדרבה במקום מצות וידוי ה' יחשוב לו עון. וזאת שנית אחר החרטה עזיבת החטא, ולהעיד עליו יודע תעלומות שלא יחזור לסורו כמ"ש הרמב"ם ז"ל, וז"ש קחו עמכ"ם דברים דברי וידוי, עמכם דיקא, שתהיו מכונים ויודעים מה שאומרים ולא יהיה לבבכם רחוק ולשון מדברת לחודיה קאי, אלא עמכם דברים לכך יהגה אימה יהיה עם פיך פה ולב שוין, וגם ושובו אל ה' להעיד ה' בכם שלא תשובו לכסלה.
ועוד אפשר לפרש במ"ש בסוף יומא דהתשובה מיראה זדונות נעשות כשגגות ותשובה מאהבה זדונות נעשות כזכיות, וכתב הרב מהרש"א באגדתיה דהעושה דברים יתרים מורה ובא כי מאהבה הוא עושה, ועל פי זה יובן והכונה שובה ישראל, אך יש מדרגות בענין התשובה שאם התשובה היא עד אלהי"ך, אלהיך דיקא דינא דמלכותא שאז היא מיראת העונש ממדת הדין, וירא ויצר לו ומשום הכי שב אז זדונות נעשות כשגגות, והוא אומרו כי כשלת בעונך ששגגות יהיו העונות כמשז"ל בפסוק זה, אמנם אין זה תשובה מעולה אלא קחו עמכם דברים יתרים ושובו אל ה', וכאן לא אמר אלהיך, לרמוז כי אין שב מיראת העונש רק אל ה' שם המיוחד רבונא דעלמא כוליה מדת הרחמים, כי גם שירחם ראוי לשוב מצד רוממותו ומאהבתו, ואם תשובו מאהבה אמרו אליו כל עון תשא כל העון כלו לא תשאר פרסה, ולא עוד אלא וקח טוב נעשות כזכיות וחשוב כאלו הקריב כל הקרבנות כמ"ש בויקרא רבה פ"ז, וזהו ונשלמה פרים שפתנו, יתרבה השפע ויצאו מים חיים.