אחר שבארנו בפרקים הקודמים במהות האהבה, והדברים המילדים את האהבה, כפי הנמצא בדברי הרשב"י ע"ה ובדברי רבותינו ז"ל, רצוננו לבאר ההכנות שצריך האדם לעסוק בגופו לקנות האהבה כדי שתהא תקועה בלב כיתד שלא תמוט.
וההכנות האלו ביאר אותם רבי פינחס בן יאיר ע"ה (ע"א כ ע"ב) זה לשונו תנו רבנן ונשמרת מכל דבר רע, שלא יהרהר אדם ביום ויבא לידי טומאה בלילה, מכאן אמר רבי פינחס בן יאיר, תורה מביאה לידי זהירות, זהירות מביאה לידי זריזות, זריזות מביאה לידי נקיות, נקיות מביאה לידי פרישות, פרישות מביאה לידי טהרה, טהרה מביאה לידי קדושה, קדושה מביאה לידי ענוה, ענוה מביאה לידי יראת חטא, יראת חטא מביאה לידי חסידות, חסידות מביאה לידי רוח הקדש, רוח הקדש מביאה לידי תחית המתים, וחסידות גדולה מכולם, שנאמר (תהלים פט, כ) אז דברת בחזון לחסידך. ופליגא דרבי יהושע בן לוי, דאמר רבי יהושע בן לוי ענוה גדולה מכולם, שנאמר (ישעיה סא, א) רוח ה' אלהים עלי יען משח ה' אותי לבשר ענוים, חסידים לא נאמר אלא ענוים, הא למדת שענוה גדולה מכלם, עד כאן לשונו.
והנה לדעת רבי פנחס שחסידות גדולה מכלם, הוא שכווננו לבאר המאמר הזה לדרושי האהבה. והטעם, שהרשב"י ע"ה פירש בזוהר כי חסידות ואהבה שניהם ענין אחד, ובהם היה מוכתר רבי פינחס ע"ה, והעד על זה שאמר בזוהר בראשית (סוף דף יא) בפקודא תנינא שהיא אהבה, אמר רבי אלעזר אבא רחימתא אנא שמענא ביה, אמר ליה אימא ברי קמי דרבי פנחס בן יאיר דהא איהו בהאי דרגא קאים. ובפרשת אחרי מות (דף סב) שבחו רבי שמעון ע"ה לרבי פינחס במדת החסידות ודרש לשבחו פסוק (תהלים קמט, ה) יעלזו חסידים בכבוד, זה לשונו והא רבי פינחס בן יאיר כתרא דחסד רישא עילאה, בגין כך כבוד דלעילא ירתון חסידים, עד כאן לשונו.
והדבר פשוט כי אהבה וחסד הכל אחד, שנאמר (ירמיה לא, ב) אהבת עולם אהבתיך על כן משכתיך חסד, וכיוצא (תהלים לא, כד) אהבו את ה' כל חסידיו. ולכן ראינו לבאר המאמר הזה המבאר המדרגות המביאות לידי חסידות שהוא אהבה, וכשיקיים האדם המדרגות האלה תהיה האהבה שהיא החסידות תקועה בלבו, ויהיה דבק באלהיו תמיד בענין שיזכה לרוח הקדש.
רש"י ע"ה פירש בברייתא זו זה לשונו ונשמרת מכל דבר רע (דברים כג, י) וסמיך ליה כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה, וקא מזהר ליה להשמר שלא יבא לידי כך. תורה, על ידי שהוא עוסק בה, ועוד שרואה ומבין אזהרות שבה ונשמר. זריזות, הנשמר קודם לכן שלא תבא עבירה לידו, כי הכא דאינו מהרהר לבא לידי טומאה. זהירות, כשעבירה באה לידו נזהר להשמר שלא יכשל בה, והכי אמרינן בכל הבשר (חולין קז ע"ב) מאי לאו דזהיר ולא נגע, לא דזריז קדים ומשי ידיה מעיקרא. נקיות, נקי מאין חטא. פרישות, אף מדבר המותר פורש להחמיר על עצמו. טהור, צח ומלובן ועדיף מנקי. לידי רוח הקדש, להשרות עליו שכינה, עד כאן לשונו.
ורבינו נסים העתיק דברי רש"י ע"ה, והוסיף לבאר בענוה ויראת חטא ובחסידות, וזה לשונו מתוך כך בא לידי ענוה, מתוך שהוא מבזה ענייני העולם הזה. וממנה בא לידי יראת חטא, שהוא ירא ממנו כי ירא מן האויב, ומתוך כך בא לידי חסידות - שכל מעשיו לשם שמים, עד כאן לשונו.
ועתה רצוננו להרחיב ביאור על דברי רש"י ז"ל ע"ה, ולבאר כל מלה ומלה מאלו הנזכרות במאמר כפי מה שנשתמשה בהם בתורה נביאים וכתובים.
תורה מביאה לידי זריזות, דבר זה מבואר בכמה מקומות שהתלמוד מביא לידי מעשה, ואמרו בתורת כהנים (ריש פ' בחוקותי) אם בחוקותי תלכו, שתהיה עמלים בתורה. תשמרו ועשיתם, הלומד לעשות. אם לא תשמעו ולא תעשו, כל שאינו לומד אינו עושה, לסוף מואס באחרים, לסוף מואס בחכמים, לסוף אינו מניח אחרים לעשות, לסוף אינו מודה במצות שנתנו למשה בהר סיני, לסוף כופר בעיקר, עד כאן לשונו. הרי מבואר שהעוסק בתורה היא מביאה אותו בהכרח לידי העשיה, כדפירש רש"י ז"ל שמתוך שרואה האזהרות והעונשים הכתובים בה נשמר מהחטא.
זהירות, מלה זו נשתמשה התורה בה בג' בחינות, הא' בפרשת יתרו דברי יתרו למשה (שמות יח, כ) והזהרת אתהם את החוקים ואת התורות, ופירשו ז"ל בכריתות פרק אמרו לו (יג ע"ב) בפסוק (ויקרא י, יא) ולהורות את בני ישראל את כל החקים וגו', פירשו שחוקים הם המדרשות, וכיוצא בזה נדרוש בפסוק זה שחוקים הם המדרשות. והתורות הוא תורה שבכתב ותורה שבעל פה. ואמר והזהרתה, נראה שכשם שצריך אזהרה על לא תעשה כך צריך אזהרה על עשה.
הב' נמצא בנביאים, בפרט ביחזקאל הרבה מהם (יחזקאל ג, יט) ואתה כי הזהרת רשע וגו', והוא עיקר האזהרה על לא תעשה הנוגע לדרוש המאמר שלפנינו ונשמרת מכל דבר רע, שלא יהרהר אדם ביום וכו' מכאן אמר רבי פנחס זהירות, הרי כי הזהירות היא השמירה.
עוד נשתמשה בכתוב במלה זו אפילו על דקדוק פרטי, במה שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים יט, יא) הנחמדים מזהב וגו' ומתוקים מדבש וגו' גם עבדך נזהר בהם, ופי' באדרת האזינו (דף רצה ע"ב) שזה נאמר על אותיות גיכ"ק, שהחיך נאמר בו חכו ממתקים, ודוד המלך ע"ה היה נזהר באותיות אלו להוציאם במבטאם כתקנם, וזה לשונו גיכ"ק (איוב ו, ו) היאכל תפל מבלי מלח וגו', וכתיב (ישעיה לב, יז) והיה מעשה הצדקה שלום, הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים וגו', מתוקים ודאי, דוד מלכא אמר גם עבדך נזהר בהם, אסהדנא עלי דכל יומא אזדהרנא בהו דלא לאטעאה בהו בר יומא חד, עד כאן לשונו. ומזה נוציא שבכל דקדוקים הכתובים בדברי רבותינו ז"ל ובספרי החסידים שבכלם צריך ליזהר שלא יכשל בא' מהם.
נמצא, מלת זהירות כוללת בין לקיום מעשה בין לקיום אזהרה על לא תעשה, בין הכתובים בתורה ובדברי סופרים, כגון שלא יסתכל באשה ואפילו בבגדיה השטוחין על הכותל, וכיוצא הרבה. ואפשר שמפני היות מלה זו כוללת על הכל לא מנוה בירושלמי (שבת פ"א ה"ג) במדרגת המדות, אלא אמר, זריזות מביאה לידי נקיות, נקיות מביאה לידי טהרה, טהרה מביאה לידי קדושה. וכן לא מנו פרישות בכלל המדות, מפני שפרישות וקדושה שוים בעניינם, כמו שנבאר בעזרת ה'.
זריזות היא מדה מעולה על הקודמת, ונוגעת בעשה ובלא תעשה, להיות זהיר ומהיר במצות עשה, שאם באה מצוה לידו יעשה אותה מיד, שנאמר (שמות יב, יז) ושמרתם את המצות, ודרשו במכילתא (פ' ט) אל תקרי המצות אלא המצוות, כדרך שאין מחמיצין את המצה כך לא יחמיצו את המצוה, אלא אם באת על ידך המצוה עשה אותה מיד, עד כאן לשונם. וכן דרשו גם כן במכילתא על פסוק (יהושע ג, א) וישכם יהושע בבקר, מלמד שזריזין מקדימין למצות.
ומדת הזריזות מורה על חשק נפשו ולבו לעשות הדבר ההוא מפני אהבת הבורא, ולכך מקדים ולא מאחר, כמו שאמר התנא (אבות פ"ה מ"כ) במדת הזריזות הוי עז כנמר, וקל כנשר, ורץ כצבי, וגבור כארי, לעשות רצון אביך שבשמים. ובעשות האדם הדבר בזריזות ובשמחה יתוסף בו רוח חדשה ורוח חיים רוחניי באופן שיהיה קל כנשר, והדבר הזה תלוי בהסיר מלבו רוח עצלות ועצבות שהוא כח החיצוני המכביד כל איבריו של אדם באופן שלא יהיה בו כח לקום ממקומו לא לקרות ולא לעשות מצוה כאלו כל אבריו מתים, ואם יעורר האדם לבו ויסיר כח העצלות החיצוני מעליו על ידי התדבקו בחשק אהבת ה' שהוא מקור החיים הרי לבו חי, וקורא ושונה ועושה מצוותיו בזריזות ובשמחה לעשות רצון אביו שבשמים, ואז יתוסף בו כח שיהיה קל כנשר גבור כארי וכו', ועל זה נאמר (ישעיה מ, לא) וקוי ה' יחליפו כח וגו' ירוצו ולא יגעו ילכו ולא ייעפו.
והכלל, כי אין זריזות אלא על ידי חשק האהבה, ולכך הוא מהמדרגות המביאות לידי חסידות שהוא אהבה כדפי'. וכיוצא בזה פיר' ז"ל בבראשית רבה (נה, ח) על פסוק (בראשית כב, ג) וישכם אברהם בבקר ויחבש את חמורו, אמר רבי שמעון בן יוחאי אהבה מקלקלת את השורה, וכי לא היו לו עבדים, אלא שאהבה מקלקלת השורה, עד כאן לשונו לעניננו.
ובלי ספק כי וישכם אברהם בבקר הוא זריזות, על דרך וישכם יהושע בבקר הנדרש, והוא מצד האהבה, ומצד האהבה קלקל השורה.
ובספר בית מדות כתב במדת הזריזות, זה לשונו דעו בני כי מעלת הזריזות היא מדה חשובה, לפי שתחלת בריתו של אדם לא נברא אלא להיות זריז במעשיו ובדרכיו, כענין שנאמר (בראשית ב, ז) ויהי האדם לנפש חיה, מהו חיה, זריזות, עשאו עבד מסכן לעצמו שאם אינו יגע אינו אוכל, ראה מה כתיב בענין (שם ב, טו) ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה, וכי עבודה ושמירה היה צריך, אלא כדי לזרזו, עד כאן לשונו לעניננו.
והנה לפי מה שפירשו רבותינו ז"ל בבראשית רבה שלעבדה ולשמרה הוא עסק התורה והמצות, אם כן הזריזות הוא לעסוק בתורה ובמצות. אמרו בבראשית רבה, ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה, שמא תאמר יש מלאכה בגן עדן לפתח ולשדד אדמה, והלא כל האילנות נצמחין מאליהן, או שמא תאמר יש בו מלאכה בגן עדן להשקות הגן, והלא נהר יוצא מעדן להשקות את הגן, אלא לעבדה ולשמרה - לעסוק בדברי תורה ולשמור מצוותיה, שנאמר (בראשית ג, כד) לשמור את דרך עץ החיים, כמה דאת אמר (משלי ג, יח) עץ חיים היא למחזיקים בה, עד כאן לשונו.
ובאדרת נשוא (דף קמא ע"ב) בפסוק (בראשית ב, ז) ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה, אמר ויצר ה' אלהים את האדם, שהוא זכר ונקבה, עפר מן האדמה, (עפר) דיוקנא בגו דיוקנא, גו בגו, וכל דא למה, בגין לאשתלפא ולעיינא ביה סתים דסתימאה עילאה עד סופא דכל סתימין, הדא הוא דכתיב ויפח באפיו נשמת חיים, נשמתא דכל חיי דעילא ותתא תליין מההוא נשמתא ומקיימאן בה, ויהי האדם לנפש חיה לאתדבקא ולעיילא בתקונין כגוונא דא, ולאשלפא לההוא נשמתא מדרגא לדרגא עד סופא דכל דרגין (ס"א: סתימין), בגין דתהוי ההיא נשמתא משתכחא בכלא ומתפשטא בכלא למהוי הוא בלחודוי, ומאן דפסיק האי מן עלמא כמאן דפסיק נשמתא דא, ומחזי דאית נשמתא אחרא בר מהאי, ובגין כך ישתיצי הוא ודוכרניה לדרי דרין.
הרי כי ענין נפש חיה נאמר למעלה באצילות על סוד החיים העליונים המתפשטים מעילת על כלא לכל הנמצאים שהוא נשמת חיים לכל העולמות, ובמציאות זה האדם למטה יש בו נשמת חיים, ובהיותו דבק באלהיו בסוד החיים העליונים ינתן בו זריזות ורוח חדשה, ויחיה לבו ואבריו לעשות רצון קונו, כדפי' לעיל.
והנה הדבק במדת הזריזות הוא דבק באשת חיל אשה יראת ה', שבה עיקר כל הזריזות, כמו שהזכיר שלמה ע"ה בשבחיה (משלי לא, טו) ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה וגו' חגרה בעוז מתניה ותאמץ זרועותיה, סדין עשתה ותמכור, צופיה הליכות ביתה ולחם עצלות לא תאכל. הרי בפירוש שכל מדותיה הם בזריזות ואין בה לחם עצלות, כי לחם עצלות הוא בחיצוניות, גם את זה לעומת זה עשה האלהים (קהלת ז, יד).
והטעם עוד, כי עשיית המצוה בזריזות מורה על היותו עושה אותה בשמחה, וכתיב (תהלים ק, ב) עבדו את ה' בשמחה, ונודע מה שפי' ז"ל (שבת ל ע"ב) אין שכינה שורה אלא מתוך שמחה ולא מתוך עצבות ושחוק, נמצא שעל ידי עשותו בזריזות ובשמחה שכינה שורה עליו. והעושה מתוך עצלות ועצבות יענש, דכתיב (דברים כח, מז) תחת אשר לא עבדת את ה' וגו' בשמחה.
ופי' ולחם עצלות לא תאכל, לחם יקרא מאכל המצוה או התורה הנקרב אליה, כי המצות נקראים מטעמים, כדפירשו בזוהר (ת"ז נא ע"א) ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי (בראשית כז, ד) מפקודין דעשה, וכן התורה נאמר בה (משלי ט, ה) לכו לחמו בלחמי, וכאשר יעשה האדם אותם בעצלות היא אינה אוכלת אותם כאשר ראוי, שעליה נאמר (דברים ד, כד) כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא, ואכילתה הוא התורה והמצות כדפי' לעיל, וכיון שאינה אוכלת אותם הם נדחים לחוץ.
ולכך מאד מאד צריך לדבק בזריזות ולא בעצלות, ועל הזריזות נאמר (משלי כב, כט) חזית איש מהיר במלאכתו, דהיינו מהיר במלאכת השכינה, שבה מלאכה כדפירשו בתיקונים (דף יד ע"ב), ומלאכתה דהיינו תיקונה הוא עשיית התורה והמצות, והאוחז בה בזריזות לפני מלכים יתייצב, שבה כלולות עשרה מלכים כדפי' בתיקונים, בל יתיצב לפני חשוכים שהם הקליפות שהם חושך ולא אור. ומכלל הן אתה שומע לאו, שהאוחז חס ושלום בעצלות הוא מתדבק בחשוכים ומפריד עצמו מהמלאכים העליונים שבקדושה.
ואומר יתיצב, ולא אמר ישב, כי יציבה הוא מעומד, ונודע שכל עמידה בעולם הזכר (זוהר פ' תצוה קפג ע"א), והענין כי על ידי אחיזתו בשכינה בסוד מיין נוקבין בזריזות המצוות כדפי', יעלה על ידה אל עולם הזכר.
עוד אפשר יתיצב, על דרך שפירשו רבותינו ז"ל במכילתא בפסוק (שמות יד, יג) התיצבו וראו את ישועת ה', וכן בפסוק (שם טו, כ) ותקח מרים הנביאה, שיציבה בכל מקום הוא רוח הקדש, זה לשונו התיצבו וראו, אמרו לו ישראל אימתי, אמר להם היום שרתה שכינה עליכם רוח הקדש, שאין יציבה בכל מקום אלא רוח הקדש, שנאמר (עמוס ט, א) ראיתי את ה' נצב על המזבח ויאמר הך את הכפתור, ואומר (שמ"א ג, י) ויבא ה' ויתיצב ויקרא כפעם בפעם שמואל שמואל, ואומר (דברים לא, יד) קרא את יהושע והתיצבו באהל מועד, ואומר (שמות ב, ד) ותתצב אחותו מרחוק, ושרתה עליה רוח הקדש, עד כאן לשונו.
ובפסוק ותקח מרים הנביאה פירשו, שפסוק ותתצב אחותו מרחוק הוא מוכרח יותר מכלם, שמרחוק ולדעה מה יעשה כלם מורים על רוח הקדש.
ובזוהר (פ' אחרי מות ריש דף שא) פירשו שהמלכות תקרא רוח הקדש כאשר תינק מסוד החכמה, והיא רוח היונק מקדש העליון שהיא חכמה, ולכן מלת יציבה צודק בה בבחינת רוח הקדש. ונמצא לפי זה, שהזריזות מדרגה המביאה לידי רוח הקדש.
ואפשר לומר באופן אחר, מצינו שפירשו ברעיא מהימנא (פ' קדושים דף פב ע"א) שגם בת"ת יש בו זריזות, שהוא עושה מאבא ואימא מיד בלא עירובא, זה לשונו וישראל דאתקריאו בנים בכלל בן ובת מסטרא דת"ת ומלכות דאינון בן ובת, יקרא דאביו ואמו למעבד ציוויה, וצווי דיליה אינון פיקודין דעשה, והא אוקמוה מארי מתניתין יש מצווה ועושה, ובגין כך איהו נעשה ונשמע, והאי איהו כבוד דאבא ואימא דצוה לבריה דיעביד הכי ואיהו עביד מיד בלא עיכובא כלל, עד כאן לשונו. ועל דרך זה נתבאר בחכמה, והעתקנו בשער היראה סוף פרק ב.
ובתקונים בתיקון ט"ל (דף עט ע"ב) ביארו כי תפארת ויסוד כל אחד יקרא מצווה ועושה במצוות הכלולות בשכינה, ולפי זה האדם הזריז אוחז במדרגת עולם הזכר, ולכך לפני מלכים יתיצב כדפי'.
ומכל מקום עיקר זריזות הוא במקום העשיה ותלוי בה, כי היא משמשת לכל האצילות, ומפני זה הנשיאים מפני שהתעצלו בנדבת המשכן נחסרה י' מהם שהיא השכינה, שנאמר (שמות לו, כז) והנשיאם הביאו, הנשיאם חסר י' כתיב, והטעם כדפי' כי לחם עצלות לא תאכל. ושמעתי מפי מורי ע"ה, שלתיקונם הביאו בחנוכת הנשיאים עשרה דברים, קערת כסף אחת, מזרק אחד וגו', תמצא שם עשרה דברים, וכתוב הנשיאים מלא ביו"ד, נזדרזו להביא זה תחת עצלות שפגמו בשכינה.
ודע עוד, כי הזריזות לא יקנה בנפש האדם אלא מחמת היראה, כי הירא את המלך הוא זריז לעשות מצותו וירא פן לא ימצא אחריו משגה, ולכן הוא מזדרז בעשיית התורה והמצוות. וכן מטעם זה יצדק זריזות בשכינה, כי שם היא היראה, וכן נקיות וטהרה גם כן הם ענפי היראה, כי צריך לירא שלא יהיו בגדיו מלוכלכים לפני המלך אלא נקיים וטהורים, וכן צריך לנקות ולטהר אבריו ונפשו כיון שהוא עומד לעולם לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא יתברך ויתעלה.
עוד במדת הזריזות מצאתי כתוב בספר כתיבת יד כמה פרטים, ראיתי להעתיקם.
נקיות נשתמש בו בארבע בחינות, הא' נקיון וטהרת העון והפשע, כאומרו (במדבר ה, לא) ונקה האיש מעון, ונקיתי מפשע רב (תהלים יט, יד).
מדה זו צריכה אל החסידות שהיא האהבה, כי אי אפשר בעוד היות פגם בנשמה שתדבק בו האהבה. והוא כמשל הבגד שנפל בו השמן או שאר כתם מהכתמים, שלא יקבל שום צבע עד שיורחץ ויוסר ממנו הכתם ההוא, כן בהיות הנפש מלוכלכת בכתמי עונותיה אם לא תנקה ותרחץ עצמה על ידי התשובה ותשובה פרטית לכל עון ועון כמו שיתבאר לא תדבק ברוחניות העליון שיתמיד, כי העון מחיצה מבדיל בינו לבין אלהיו, ולכן יבלבלוהו מחשבות זרות בעמדו עוסק בתורה או בתפלה.
ובירושלמי הביאו ראיה לזריזות שמביאה לידי נקיות, דכתיב (ויקרא טז, כ) וכלה מכפר, והענין כי וכלה מורה על זריזות, מפני שפירושו השלמת הענין, ומפני שמלת וכלה היא מיותר שם בפרשת אחרי מות בענין עבודת יום הכפורים, כי מה צורך לומר וכלה, לימא ויכפר, אלא הכונה ודאי לומר על הזירוז, ואמר מכפר, מלת כפרה פי' לשון קנוח טהרה, והיא מלה בלשון ארמית. וכן פי' רש"י ע"ה במסכת חולין (ח' ע"ב) גבי סכין ששחט בה טריפה, שאמר שם ואי איכא בליתא דפרסא למכפריה לא צריך, ופירש רש"י בליתא חתיכה בלויה, דפרסא כדמתרגמינן מסך הפתח פרסא, למכפריה לקנחו, וחבירו בגיטין בנבוזראדן ובעי לכפורי ידיה בההוא גברא, ובעזרה קרי למזרקים כפורי זהב שמקנח אצבעו מן הדם, עד כאן לשונו.
והנה מלת כפרה פי' טהרה וקנוח הכתם מהבגד באופן שלא נשאר בו שום לכלוך, וכן לענין טהרת העון הנאמר בלשון נקיון, פירוש כפרה, דהיינו הסתר הכתם העון ההוא מהנפש. וכשיאמר טהרת העון בלשון טהרה כאומרו (תהלים נא, ד) ומחטאתי טהרני, טהרה הוא לבון הבגד יפה, והיינו מה שפירש רש"י ז"ל טהור צח ומלובן ועדיף מנקי. וכן פירשו רבותינו ז"ל (ברכות טו ע"א) גם כן על ארחץ בנקיון כפי (שם כו, ו) בכל מדי דמנקי, אבל הטהרה הוא במים שיטהרו וילבנו הדברים יפה.
וטעם למה יצטרך טהרה אחר נקיות, יובן במה שאמר הכתוב (ויקרא יג, נח) והבגד או השתי או הערב או כל כלי העור אשר תכבס וסר מהם הנגע וכבס שנית וטהר, והכביסה הב' הוא לתת לו בו רוחניות קדושה וטהרה, כי כשסר ממנו הנגע נשאר בלי טומאה וגם אין בו טהרה, ולתת בו רוחניות טהרה צריך כביסה שנית.
עוד אפשר לומר בטעם הכביסה שנית, כי אף על פי שסר הנגע כבר, כי הנגע היא כח מכחות לילית שמצדה ד' מראות נגעים, כדפי' בתיקונים, וכשהיא נדבקת באדם או בשאר כליו, היא דבוקה גם כן שלא תפרד במהרה אבל תשאר רושם הטומאה שם, אף על פי שאינה נראית לעינים, ועדיין היא באותו מקום שהיה בו הנגע מכרת ששרתה שם, ולכך וכבס שנית.
וזו מעלה יתירה לקדושה על הטומאה, כי הקדושה בכל מקום שתשרה לא תפרד משם לעולם, כמו שפירשו ז"ל (מגילה פ"ג מ"ג) על בית הכנסת שחרב אין מספידין בתוכו וכו', שנאמר (ויקרא כו, לא) והשמותי את מקדשיכם, בקדושתן הן אף כשהן שוממין. אמנם ענין הטומאה אף על פי שהיא רוחנית, בכביסה שנית תטהר ותתלבן ותתבטל הקליפה ההיא מכל וכל.
וכן בענין התשובה, אף על פי שעזב אדם החטא עזיבה גמורה ונתחרט ולא שב אל מעשהו הראשון כלל, וטהר עצמו על ידי סגוף, לא יספיק לו עד שלא יכיר בו המקטרג כלל כאלו לא היה בו עון כלל, אלא וכבס שנית וטהר כאלו מעולם לא חטא. וזה שאמרו בירושלמי נקיות מביאה לידי טהרה, שנאמר (ויקרא יב, ח) וכפר עליה הכהן וטהרה, ומה צורך טהרה על כפרה, אלא כי כפרה הוא נקיות ואינו טהרה עצמית, לכך צריך טהרה.
עוד מצינו ענין ב' בענין נקיות, במה שאמר הכתוב אצל אבימלך (בראשית כ, ה) בתם לבבי ובנקיון כפי, וכן (תהלים כד, ד) נקי כפים ובר לבב, צריך שישתדל לטהר ידיו מכל דבר גדול ומכל דבר הפוגם בידים כמו שיתבאר בעזרת ה'.
ומקצתם נתבארו בזוהר (פ' וירא דף ק ע"ב) בפירוש הפסוק נקי כפים וגו', זה לשונו תא חזי, מי יעלה בהר ה', ולבתר אהדר ופירש נקי כפים, דלא עביד בידוי טופסא, ולא אתתקיף בהו, כמא דלא אצטריך, ותו דלא איסתאב בהו ולא סאיב בהו לגופא, כאינון דמסאבין גרמייהו בידין לאסתאבא, ודא הוא נקי כפים.
הג', מה שנאמר גבי בני גד ובני ראובן (במדבר לב, כב) והייתם נקיים מה' ומישראל, ורבותינו ז"ל למדו מכאן שצריך אדם להרחיק עצמו מן החשד, כדתנן (שקלים פ"ג מ"ב) אין התורם נכנס לא בפרגוד החפות ולא במנעל ולא בסנדל, שמא יעני ויאמר מעון הלשכה העני, ושמא יעשיר ויאמרו מתרומת הלשכה העשיר, שאדם צריך לצאת ידי הבריות כדרך שצריך לצאת ידי המקום, שנאמר והייתם נקיים מה' ומישראל, ואומר (משלי ג, ד) ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם. וכיוצא בזה מה שאמרו ז"ל (חולין מד ע"ב) הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו.
עוד נמצא פירוש ד', בפסוק (איוב ד, ז) זכר נא מי הוא נקי אבד, ופירשו בזוהר (פ' פנחס דף רטו ע"ב) שזה היה פינחס שקנא על הברית ולא טמאו בעון פעור בבנות מואב. ונפקא מינה כי נקי הוא מדת צדיק, ולכך לפינחס נתנו לו את ברית השלום, שנאמר (במדבר כה, יב) לכן הנני נותן לו את בריתי שלום. וכן מצינו שתי מלות אלו כאחת (שמות כג, ז) ונקי וצדיק אל תהרוג, שנראה ששניהם ענין אחד. ולענין נקיות הנזכר במאמר, פי' שירצה שיהיה נקי מכל דבר הפוגם באות הברית שהוא בצדיק, באופן שיוכל ליקרא נקי שהוא במדה זו.
נקיות מביאה לידי טהרה, עם היות שכבר נתבאר הטהרה במלת נקיות, מכל מקום יש בו עדיין לפרש על דרך מה שדרשנו במלות הקודמות, טהרה נמצא בתורה ובנביאים ובכתובים בבחינות רבות, האמנם הנוגע לענין מעשה הם אלו הא', טהרה על ידי טבילה במ' סאה, כמו שנמצא הרבה מהם בתורה, ומהם (ויקרא כב, ד) איש איש מזרע אהרן וגומ' לא יאכל עד אשר יטהר. וכמוהו, וטמא עד הערב וטהר וגו' (ויקרא יא, לב), ורחץ בשרו במים חיים וטהר (ויקרא טו, יג), וזה נאמר בזב שהצריכה התורה לו מים חיים.
הנה הטהרה על ידי הטבילה הוא סיוע גדול לידבק האדם נפשו באלהיו ובעבודתו, שבהיותו טמא הטומאה מטמטמת לבו של אדם כדפי' לעיל ז"ל על ונטמתם בם (ויקרא יא, מג).
ועיקר האהבה והדבקות תלוי בטהרת הלב מהמחשבות הזרות, כמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים נא, יב) לב טהור ברא לי אלהים, וכן כתב רבינו תם ע"ה בספר הישר (שי"ג) כי טהרת הגוף יחדש טהרה בנפש. ובהיות הגוף טמא בודאי יגיע קצת פגם לנשמה, ואי אפשר שיכוון כראוי בלי שתבלבלהו מחשבה אחרת ותפר[י]דהו מהשורש העליון, שהרי הוא נפרד על ידי הפגם שבנשמתו, כדפי' בתיקונים (דף נב ע"ב) דאיהו לא שריא על נשמתא פגימא, דכתיב (ויקרא כא, יח) כל אשר בו מום לא יקרב. ולכן אי אפשר שיהיה לו דבקות, שעיקר הדבקות הוא בעילת העילות נשמה לכל הנשמות, וכיון שהוא יתעלה אינו שורה עליו כיצד אפשר שיתדבק בו.
ולכן צריך האדם לתקן נפשו באופן שתהיה כסא לשרות בה ידו"ד ועלת העילות, ולכן צריך לעשותה מאהבה כדי שיתדבק בו, וכן כתוב בספר החסידים (סימן ע"ג) שאחד מן הדברים המעכבים את התפלה שלא תהיה תפלתו נשמעת הוא אם אינו טהור, וכפי סברת התוספות (חולין ד'ף קכב ע"ב ד"ה לגבל) שסוברין דלתפלה צריך טבילה, ולתורה אין צריך, יש טוב טעם על דרך הסוד וראוי למעשה, כי התורה מפני רוב מעלתה שהיא בעלמא דדכורא יש בכחה לקבל הקליפה, ואינה מקבל הטומאה כאש. אמנם תפלה היא בקשת רחמים ותחנונים, וצריך כוונת הלב, ובהיותו טמא בודאי תתבלבל כוונתו, ולכן צריך ליזהר בה.
ובסוד המקוה, כבר נודע מה שפירש הרשב"י ע"ה בזוהר (פ' פנחס) ובתיקונים (דף לט ע"א) שהיא בסוד עילאה, ט' נקודין לכל סטר וכו' ע"ש. וסוד המקוה הוא סוד ידו"ד, שהמקוה בו מ' סאה, וכן ידו"ד בו ד' אותיות כל אות כוללת עשר, והיינו סוד מקוה ישראל ידו"ד, והבן בזה מ"ש (יומא פ"ח מ"ט) מה מקוה מטהר הטמאים אף הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל, דהיינו טהרת נשמותיהם הדבקות בשמו.
נמצא הטובל הוא דבק בידו"ד ממש לטהר גופו ונפשו, גופו במים, ונפשו ברוחניות השם השורה שם. ובזה לא יזיקהו אפילו יהיה המים קרים, כי מאחר שהוא דבק בידו"ד אי אפשר שיבוא לו היזק כמו שאמר המשורר (תהלים צא, ב) אומר לידו"ד מחסי ומצודתי וגו' כי הוא יצילך מפח יקוש, דהיינו צנים פחים. וכן שאר המזמור, כי מלאכיו יצוה לך וגו' על כפים ישאונך פן תגוף באבן רגליך, ושאר המזמור.
אמנם צריך לעשות המצוה בשמחה, שאם אינו עובד בשמחה נענש, כמו שנאמר (דברים כח, מז) תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב.
ונכון גם כן להרהר תשובה, שהתשובה היא בסוד המקוה, וכן הנשמה נשפעת משם, ובהיות האדם חוטא, התשובה היא מסתלקת, וכן הנשמה מסתלקת מעל האדם, והוא רחוק מהדבקות, ועל ידי כניסת האדם במקוה שהיא ם מרובעת, אימא דרביעא על בנין, האם שהיא תשובה תשוב ה' וי"ו חוזרת ורובצת על הבנים, וכן הנשמה תחזור לאדם ועילת העלות ישרה על נשמתו.
ושמעתי מחכם אחד זקן, כי מי שהוא טמא אין הנשמה שורה בו עד שיכנס למקוה, ודין הוא מהטעם שפירשתי.
וטעם הסתלק הנשמה, מפני שמרוב דקותה כל צד פגם שימצא בגוף לא תוכל לשרות בו עד שיחזור למקור הנשמה ויכלל שם.
ודבר זה צריך האדם לכוון בטבילתו, שהוא נכנס בסוד נשמתו במים העליונים ההם שהם בסוד עולם הבא, והוא נסתר בסתר העליון שהוא בבינה, ואימא מסתרת אותו בכנפיה, וכמו שפי' בתיקונים (דף לט ע"א) שהשכינה טובלת ונטהרת במי המקוה, כן זעיר אנפין ודאי טובל, וכן יכוין שהוא בסוד ו' עולה שם, ורוחו ונפשו נטהרים מכל פגם. וגם יכוין שניצוץ השכינה אשר מתלבש בו גם כן נטהר מהפגם אשר קבל, ועל ידי הטבילה מפשיט מעליו רוח הטומאה ומתלבש בו סוד הנשמה שנסתלקה, והטבילה לה היא סיוע גדול לקניית הנשמה, כי טהרה מבפנים וקדושה מבחוץ, ועיין במה שפירשתי בשער הקדושה פרק ד.
וכבר ידעת שהדין הוא שצריך שיהיו מים שכל בשרו עולה בהם (פסחים קט ע"א), דהיינו שיהיו חופין את כולו ולא יצא חוץ למים אפילו כחוט השערה, שכיון שהחצוני נשאר לו צד מקום באיזה אבר שיהיה, אפילו מעט מזעיר, משם תתפשט טומאתו בכל האברים, והרי הוא כאלו לא טבל. ובהיותו טובל ונכנס כל רמ"ח איבריו במ' סאה, הרי הפשיט מעליו כל צד רוח טומאה, כי בכח אימא לבטל החיצונים, שהיא הנשר הגדול בעל הכנפים דלא דחילת מנץ הטורף וכיוצא.
ועוד טעם, הטבילה במקוה הוא כעין חזרת הכלים אל הכבשן כדי שיטהרו ויתלבנו, וביציאתם מהכבשן הם חדשים, גם האדם בהכנסו אל המקוה הוא כדי להכלל ולחזור הנשמה הפגומה והאיברים הפגומים ממקום שיצאו, ושם מתעלמים כעובר המתעלם בבטן אמו, שאין עין החיצוני שולט בו, והוא שמור מכל פגע ומקרה כדפי' ז"ל (נדה דף ל' ע"ב) כימי אלוה ישמרני (איוב כט, ב), על הוולד שהוא בבטן אמו, וביציאת האדם מהמקוה הרי נתקנו איבריו ונשמתו והרי הוא חדש ואין לחיצונים חלק בו, וירגיש האדם בעצמו רוח חדשה מניצוץ הנשמה שחזרה אליו.
וראוי הוא שקודם שיכנס במקוה שיהרהר תשובה מעונותיו, ואם אפשר גם כן שיתודה, באופן שלא ישאר לחיצוני חלק בנשמה. והדבר ברור, כי כמו שלטהר טומאה סתם מקריו וזובו וכיוצא צריך שלא יהיה דבר חוצץ בינו ובין המים, מהטעם שפירשתי, גם כן לענין טהרת העון שהוא טומאה יותר רוחנית דבוקה בנשמה עד שתעשה בה פגם והחשיכה, שצריך רחיצה להסירה בנתר ובורית על ידי התשובה, ולא יהיה דבר חוצץ מבפנים בנשמתו. כי כבר פי' כי עיקר הטבילה לבעל תשובה הוא לטהר עצמו מעונותיו ולהחזיר לו הנשמה, אם כן לזה צריך לשים בלבו לשוב מעונותיו מכל וכל, ולא יהא טובל ועדיין העונות מקצתם בידו, כי לא יועיל לו הטבילה לטהרת עונותיו כדפי', עד שיעזוב אותם עזיבה גמורה מכל וכל. וזהו על דרך שיתבאר בעזרת ה' בענין התשובה, שענין התפלה והבקשה על מחילת העון הוא שיתוקן בתחלה מעונותיו כל האפשר בידו, ואחר כך יתפלל עליהם, ולזה נכון שיתודה קודם שיכנס במקוה או לפחות בהרהור. ובס' החסידים כתבו שראוי לטבול ג' פעמים, כנגד חטאת עון ופשע.
ובהיות המקוה ממים קרים והוא מצטער, יכוין במה שאמרו ז"ל (ברכות ה' ע"א) כי עולם הבא אינו מושג אלא על ידי יסורין, שהוא אחד מג' מתנות טובות שנתן הקדוש ברוך הוא לישראל, והטבילה היא ברמז עולם הבא, ולכן צריך ביסורין. ובקבל עליו צד הקרירות שהוא הדין הנשפע בגבורה, זוכה אל אור החיים טוב הצפון למעלה בעולם הבא, והיינו (משלי ו, כג) ודרך חיים תוכחות מוסר, והיינו איהי רחמי, וכן אתה מוצא (זוהר פ' פקודי רמז ע"א) שלא יכנסו הנשמות בגן עדן העליון עד שיטבלו בנהר די נור.
והזהיר לעשות הטבילה בזמנה בודאי לא ישיגהו שום מזיק, כי שומר מצוה לא ידע דבר רע, אלא אם יהיה אנוס אם יעבור זמנה ונתרשל במצוה בלי שום אונס, אפשר שלא תגין המצוה עליו להנצל ממקרי הזמן. ואם נתרשל מלעשותה בזמנה, יזדרז לשוב בתשובה, ולא יניח לטומאה שתתישן בנפשו, שאחר כך יהיה קשה להפרידה, על דרך מה שכתוב (זוהר פ' פינחס רכז ע"ב) מפני שיבה תקום (ויקרא לט, יא), קודם דיצר הרע יזקין ביה, ויבטח בה' כי הבא ליטהר מסייעין אותו ולא יאונה לו שום היזק, מן הטעם שפי' כי בהטהר עצמו מטהר גם כן נפשו ורוחו שהם חלק עליון, וכיון שהוא מטהר חלקי ניצוצי הקדושה מסייעין אותו ודאי.
וצריך לחשוב בעשיית המצוה הזאת יראה ואהבה, כדרך שצריך בכלל המצוות כדפי' הרשב"י ע"ה (ת"ז ת' י' כה ע"ב), יראה שלא יתרשל מעשייתה, ויירא מהמלך העליון המצווה אותה, וראוי שלא לעבור על רצונו, ויחשוב אילו מלך בשר ודם היה מצוה אותה כיצד היה זהיר לעשותה שלא לעבור על מצות המלך. ומצד האהבה, שיחשוק באהבת המלך שראוי מפני אהבתו שאפילו היה מצוה לו שיפיל עצמו לכבשן האש כאברהם היה משליך עצמו, כל שכן כי כל מצות המלך הם לתועלתנו להנחילנו עולם שכולו ארוך, כאומרו (דברים ו, כה) וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות.
ואפילו בעולם הזה יש לו שכר טוב בעמלו, כמו שאמרו ז"ל (ברכות כב ע"ב) שסגולתה לאריכות ימים, זה לשונם אמר רבי ינאי שמעתי שמחמירין בה, ושמעתי שמקילין בה, וכל המחמיר בה על עצמו מאריכין ימיו ושנותיו, עד כאן לשונו. והטעם, מפני שסודה במקום אריכות החיים, דהיינו "על ה'" כדפי' בזוהר (פ' אחרי עט ע"ב), ושלש ראשונות חשובות כאחת. גם העושה המצוה בחשק כחשקו בחיים, כי הוא במצוה שהוא ידו"ד, והוא מקור החיים, והוא דבק בעילת העילות הדבק בידו"ד, בודאי יאריך ימים בכוונתו זאת.
וצריך שיהיה שמח בעשיית המצוה כמו ההולך להרויח ממון הרבה שהוא שמח בה, כן יהיה שמח במצות, שהוא דבק בשמו הגדול ידו"ד ובחיים העליונים ומתקן נשמתו, וכמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים קיט, קסב) שש אנכי על אמרתיך כמוצא שלל רב, ואומר (חבקוק ג, יח) ואני בידו"ד אעלוזה.
ובענין פשטי מאמר רבי ינאי, פירש רש"י, שמקילין בה, במרחצאות או בנתינת ט' קבין. שמחמירין בה, במ' סאה. והתוספות כתבו, דאף על פי שאמרו בגמרא בטלו לטבילותא כרבי יהודה בן בתירא, היינו דוקא לתורה אבל לתפלה צריך.
וכתבו תלמידי רבנו יונה בענין זה שאמרו שם בגמרא, הביאו רב אלפס ע"ה, אין דברי תורה מקבלין טומאה, שנאמר הלא כה דברי כאש וגו', אמרו ז"ל יש מפרשים דלא שנא קריאת שמע ולא שנא קריאה אחרת, לכל מילי אמרינן אין דברי תורה מקבלין טומאה, ואין זה נכון, דבודאי לא אמרו אלא בקריאת שמע בלבד, אבל בשאר דברי תורה אסור, דהא אמרו (במדבר טו, לא) כי דבר ה' בזה וגו' זה הקורא דברי תורה במבואות המטונפות, והחמירו בזה יותר משאר כריתות, דבכל שאר כריתות הכרת מכפר, ובזה אינו מכפר אלא אף על פי שנכרת עונה בה, עד כאן לשונו. הרי שלדבריהם חמורה תורה מתפלה, וחמור הקורא בתורה בטומאה בהיות גופו טמא, מהקורא בתורה במבואות המטונפות שיש עליה עונש.
עוד כתבו לקמיה, שכתב רב אלפס וכתב רבינו האיי גאון ז"ל, כיון דגמרא ליכא בהא מילתא, נקוט מנהג כל ישראל שכל בעלי קריין אף על פי שאין להם מים אין מתפללין עד שירחצו. וכתבו שם, שרחיצה זו אינה במ' סאה אלא בט' קבין, וט' קבין צריך להטילן עליו בכלי שיוכל להריקן עליו ממנו בלא שום הפסקה. וכן מוכח במשניות של טהרות (מקואות פ"ג מ"ג-מ"ד). מה שכתב הגאון ז"ל דאין מתפללין עד שירחצו אינו נראה למורי הרב נר"ו, ואם אין לו מים או אפילו יש לו מים ואינו טובל או אינו רוחץ, אפילו הכי אינו מפסיד התפלה מפני זה, דודאי אף על פי שהתפלה יותר מקובלת עם הטבילה לדברי הכל אין לו להפסיד מפני זה תפלתו. וכן כתב רבינו משה ז"ל דכל ראשי ישיבות שבבבל תמהו עליו למה היה מקל כל כך בענין טבילות בעל קרי, והוא ז"ל השיב להם שמימיו לא בטל אותה, אלא שלא היה יכול לכתוב בחבורו כי אם היוצא מן הדין על פי ההלכה, עיין שם.
ודברי רבינו יונה בזה הוא כפי סברתו שכתב שדברי תורה חמורים יותר מן התפלה, ולכן תפלה לא יבטל כדי שלא יעבור זמנה, אבל דברי תורה לפי סברתו לא יקרא.
ואני אומר, דירא שמים יצא ידי כלם, ובזמן שימצא גופו בריא יחמיר במ' סאה, ואם גופו חלוש או בימי הצנה יתן עליו ט' קבין של מים חמין, ומכל מקום אם הוא אנוס ולא תזדמן לו הטבילה לא יבטל מפני זה לא תורה ולא תפלה, כי כדאי הם המקילים לסמוך עליהם בשעת הדחק. ובלילה בעוד שלא טבל, לא יניח מלקום באשמורת מלעסוק בתורה מפני שהוא טמא, כי כדאי הם שאר הפוסקים לסמוך עליהם. ולא יהיה האדם בטל מדברי תורה, ויחשוב אותם השעות כיום שהוא חולה שבודאי אז לא יבטל תורה ותפלה, ומי שיחמיר על עצמו שלא יעסוק בתורה ותפלה בלא טבילה אפילו כשהוא חולה, סברה זרה היא ואין ראוי לסמוך עליה, וכמו שכתבתי היה נוהג מהר"ר יצחק די לוריא אשכנזי ע"ה.
עוד מצינו בתורה שכל טהרת האדם אם מטומאתו אם מלכלוכו וכבוס בגדיו, הכל במים, כמו שכתוב (ויקרא יד, ט) ורחץ במים את בשרו וטהר, וכן (שם יג, ו) וכבס בגדיו וטהר.
עוד נמצא טהרה במלבושים, כמו שאמר יעקב אבינו ע"ה כאשר רצה לבא אל בית אל (בראשית לה, ב) והטהרו והחליפו שמלותיכם. ועם היות שנראה שהם ב' דברים, הא' הטהרו בטבילה, ועוד והחליפו שמלותיכם, מכל מקום כיון שסמכם החליפה הוא מסוג הטהרה, וראוי הוא לרוצה לטהר עצמו שיהיו בגדיו טהורים מטנוף וטומאה, ושלא יהיו מלוכלכים בשמן ורבב וכיוצא, שפי' (שבת קיד ע"א) שתלמיד חכם שנמצא רבב על בגדיו חייב מיתה, שנאמר (משלי ח, לו) כל משנאי אהבו מות, אל תקרי משנאי אלא משניאי.
וכן כתב הרוקח ע"ה בשורש טהרה והזהר בטהרת המלבושים, שלא יהיו בגדיך מלוכלכים מן הצואה ומן טיפי מימי רגלים, שמור רגליך כאשר תלך אל בית האלהים, על כן תלמד עצמך בקינוח היטב, שמור נקביך ואל תרגיל להשתין סמוך לגאולה, פן יטפטף על המכנסים, איך תתפלל סלח לנו כי חטאנו ואתה עומד ומטונף, והזהר משכבת זרע פן ידבק בבשרך ובבגדיך, ולא יהיו מלבושיך מתכשיטי ע"א, טהר עצמך הכון לקראת אלהיך ישראל, עכ"ל.
עוד נמצא טהרה במקום, כמו שאמר משה רבנו ע"ה לאהרן (ויקרא י, יד) ואת שוק התרומה תאכלו במקום טהור, והרשב"י ע"ה בפרשת תרומה (קכח ע"א) במאמר שהעתקנו בפרק ה' אמר ורוח דקדשא לאו הכי, אלא באגר שלים ובאתקנותא דגרמיה ובאתדכאותא דמשכניה. הרי אתדכאותא דמשכניה, טהרת המקום. ואיתקנותא דגרמיה, פי' הוא הכון לקראת אלהיך ישראל. ובלי ספק שההכנה גם כן על ידי הטבילה, כמו שכתב הרוקח.
עוד, בטהרת המצורע מצינו בכלל טהרתו גלוח השער, כדכתיב (ויקרא יד, ח) וכבס המטהר את בגדיו וגלח את כל שערו, והטעם כי שער הראש בבחור הם כוחות הדין, וטוב לגלחם, כענין (ע' זוהר פ' ויחי ריז ע"א) עד לא גליש דא רישא דמריה, והוא סוד (ויקרא יג, מ) ואיש כי ימרט ראשו קרח הוא טהור הוא.
וכן טוב לטהרה לגלח הצפרנים שכן האשה המטהרת לבעלה צריכה לקוצצם, כדפי' בזוהר פרשת אחרי מות (עט ע"א) ופרשת פינחס (רמח ע"ב).
עוד צריך ליטהר מכל הדברים שנזכר בהם טומאה בתורה ובדברי רבותינו ז"ל, וכבר העתקתי רובם בשער היראה פרק ה, ויש עוד פרטים ויתבארו לקמן בעזרת ה'.
ועיקר הטהרה הוא מה שנתבאר לעיל שיטהר עצמו מכל עון ואשמה, כמו שכתוב (יחזקאל לו, כה) וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאותיכם ומכל גילוליכם אטהר אתכם, ודאי שהוא על טהרת היצר שמצדו עיקר הטומאה, וכמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים נא, ד) ומחטאתי טהרני, וכמוהו רבים.
וכן אמרו רבותינו ז"ל (ברכות יז ע"א) מרגלא בפומיה דרבי מאיר, גמור בכל לבבך ובכל נפשך לדעת את כל דרכי, ולשקוד על דלתי תורתי, ונצור תורתי בלבך, ונגד עיניך תהיה יראתי, שמור פיך מכל חטא, וטהר עצמך מכל אשמה ועון, ואני אהיה עמך בכל מקום, עכ"ל.
וצריך האדם לכוין לטהר עונותיו על ידי המשכת אור עליון ממקום הלובן, בכוונתו בי"ג מדות של רחמים, ובפרט בשנים מהם שבם נזכר טהרת העונות והתלבנותם, בתיקון ב' שהוא נושא עון אמר באדרת נשא (דף קלב ע"ב) וחד חשוך הוה, אתסחי בההוא נהורא כמאן דיתסחי בההוא נהרא עמיקא. ובתיקון ג' שהוא עובר על פשע, ואמרו שם (שם קלג ע"א) שעליו נאמר (איוב לז, כא) ורוח עברה ותטהרם. ועם היות שכל י"ג המדות סגולתם להמתקת הדינין, באלו הב' בפרט נזכר בהם ענין הטהרה כדפי'.
בפרט ביום הכפורים שהוא יום כפרה לטהר העונות, כדכתיב (ויקרא טז, ל) כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם, צריך לכוין במ"ש, כי יום כפורים הוא למעלה, ואריך אנפין מתגלה לטהר וללבן עונותינו, והיינו לפני ה' תטהרו.
עוד נמצא טהרה בידים, כאומרו (איוב יז, ט) וטהר ידים יוסיף אומץ, ומה שביארנו לעיל בענין נקי כפים הוא סור מרע, אמנם טהרה הנזכר הוא לקיום ועשה טוב, דהיינו שיעסוק בידיו במצות ציצית תפילין סוכה ולולב וכיוצא. ומה שנזכר בלשון טהרה, כי טהרה נראה גם כן על סור מרע, אין פירוש טהרה כאן אלא לשון בהירות האור, כענין (שמות כד, י) וכעצם השמים לטוהר, וטוהר הוא היכל נגה, וכן לשון רבותינו ז"ל (חולין ס ע"ב) שרגא בטיהרא מאי מהניא, ואי אפשר לאדם שישיג לבהירות אור על ידי סור מרע לבד, אלא על ידי עוסקו במצות יתוסף בידו אור עליון בעולם הבא.
עוד מצינו בהקדוש ברוך הוא שנקרא טהור עינים מראות ברע (חבקוק א, יג), ולפי הדרך שאמרנו בטהור ידים, צריכין אנו לומר, כי לא מבעיא שאינו רואה רע אלא טהור הוא שהשגחתו לעולם בקדושה, כי הוא הקדוש ומשרתיו קדושים. ויקרא הקדוש ברוך הוא טהור עינים, שלעולם השגחתו עומדת בבהירותה, ולא תתפשט אל החיצונים, ואי אפשר לומר בהקדוש ברוך הוא ח"ו נקי עינים, שנראה שראה ברע והיה צריך ניקוי, אלא לעולם הוא עומד בטהרתו.
אמנם לפי מה שנתבאר באדרת נשא בעינא דאריך, שאמר (דף קל ע"א) תאנא לית נהירו לעינא תתאה לאסתחאה מאדמימותא מאוכמותא, בר כד חזי דהאי נהורא חוורא דעינא עילאה דאקרי טוב עין עכ"ל, נמצא כי טהרה הוא כפשוטו שיטהרו העינים מאדמימות הדין, על ידי הארת אור עליון מעינא דאריך.
ונוכל לומר דהא והא איתנהו, כי בהטהרם מהדין על ידי האור העליון, יתוסף בהם בהירות אור, ומלת טהרה משמש במקרא בב' פנים אלו, אם בהטהר הדבר הפגום וישאר בלבנינותו הקודם כמו שהיה, אם בתוספת הארה כדפי'.
וצריך האדם להדמות ליוצרו לטהר עיניו מראות ברע, כמו שיתבאר בתיקון העינים. ובפרט שלא להסתכל בצלם אדם רשע, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (מגילה כח ע"א) שאל רבי אמי את רבי יהושע בן קרחה, במה הארכת ימים, אמר לו מימי לא נסתכלתי בצלם אדם רשע, וכל דבר שהוא גורם לאריכות תלוי באריך אנפין, נמצינו למדין שהעין העליון אינו משגיח ברשעים כדפי' לעיל והיינו טהור עינים מראות ברע.
אמנם ידמה ליוצרו להסתכל בכל דבר שבקדושה, שכמו שהשגחתו יתברך הוא להשפיע לקדושים, כדכתיב (תהלים לג, יח) הנה עין ה' אל יראיו, ובזה גורם שעינא של אריך אנפין יאיר בעיני זעיר. ונראה שטוב לכוון בזה בהסתכלו בדבר של קדושה, ויזכה לעתיד כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון (ישעיה נב, ח), וכן אמרו שם (בזוהר פ' נשא קל ע"א) וזמינין צדיקיא זכאי עליונין למחמי בחכמתא, הדא הוא דכתיב כי עין בעין יראו, אימתי בשוב ה' ציון, וכתיב (במדבר יד, יד) אשר עין בעין נראה אתה ה', עד כאן לשונו. ובלי ספק שלא יזכו למעלה זו אלא הצדיקים ששמרו עיניהם כראוי, כמו שאמרו צדיקיא זכאי עליונין.
עוד נמצא בטהרה ענין גדול הנוגע למעשה, והוא מה שפירשו ז"ל (יומא עב ע"ב) על פסוק (תהלים יט, י) יראת ה' טהורה, זה לשונם אמר רבי יוחנן זה הלמד תורה בטהרה, מאי הוא נושא אשה ואחר כך למד תורה, עד כאן לשונו. ובלי ספק כי כדי להשיג האדם דבקות מחשבתו באלהיו צריך שישא אשה בתחלה, ובזה יטהרו מחשבותיו, ובלעדי אשה אי אפשר שישיג שום שלימות, מפני שהוא חסר ופגום בעל מום, ודאי כי כשהוא נשוי הוא אדם שלם, שנאמר (בראשית ה, ב) זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם, כמו שהאריכו בפרשת ויקרא (ז' ע"ב).
עוד נמצא טהרה, בשלחן, על השלחן הטהור (דה"ב יג, יא). ועם היות שנוגע לענין הדין שיקרא טהור, כדפירשו רבותינו ז"ל (חגיגה כו ע"ב), מכל מקום התורה נדרשת לכמה פנים, ונוכל לומר כי נכתב טהור ללמד מוסר לאדם שיהיה שולחנו טהור, דהיינו שלא ימשך אחר תענוגי הגוף הנמשכים מצד יצר הרע, כי שולחנו של אדם נקרא מזבח לכפר עליו, ובהיות שלא יהיה נמשך אחר תענוגי יצרו ודאי בזה מכניע יצרו, והוא מזבח כפרה לטהר עונותיו.
עוד נמצא טהרה בלב, (תהלים נא, יב) לב טהור ברא לי אלהים, והוא העיקר המכוון אל הדרוש שלנו לענין הדבקות, שאם הלב טהור כל האיברים טהורים כדפירשו ז"ל במדרש שוחר טוב (מדר תהלים מזמור יד), זה לשונם אני ה' חוקר לב בוחן כליות (ירמיה יז, י), למה הוא מזכיר הלב והכליות יותר מכל האברים, אלא העינים הולכים אחר הלב, ורמ"ח אברים הולכים אחר הלב, ולפי שכליות יועצות אחר הלב והלב גומר, לפיכך אינו מזכיר אלא אותם בלבד, והקדוש ברוך הוא בוחן אותם, וכן הוא אומר (דה"א כח, ט) ואתה שלמה בני דע את אלהי אביך ועבדהו כי כל לבבות הוא דורש, אלו שני לבבות יצר הטוב ויצר הרע. משל לאדריכל שבנה את המדינה חדרים וביבין ומערות, לאחר ימים נעשה גבאי והיו בני המדינה מטמינים מפניו בתוך החדרים ובתוך המערות, אמר להם שוטים מפני מה אתם מטמינים והלא אני הוא שבניתיה מדינה, אני הוא שבניתי המערות והחדרים, כך (ישעיה כט, טו) הוי המעמיקים מה' לסתיר עצה, עכ"ל.
ובשער היראה פרק ז העתקנו משל קרוב לזה, אמנם המשל ההוא נאמר על ענין העובר עבירה בסתר, וכאן נדרש לחושב מחשבות בלב, כמו שאמר הוי המעמיקים מה' לסתיר עצה, והחדרים והמערות האמורים במאמר הם חדרי הלב והכליות.
וכשיסתכל האדם בדבר הזה יטהר מחשבתו, כי השם בראו, וברא לבו וכליותיו, והוא יודע מצפוניו, ולפניו הכל נגלה כחשכה כאורה, ולעולם הוא עומד לפניו, והיאך לא יבוש מלחשוב דבר שלא כרצונו.
וכן ביארו עוד רבותינו ז"ל בבראשית רבה על פסוק (ירמיה לב, יט) גדול העצה וגו', וזה לשונם גדול הנה אתה עשית את השמים ואת הארץ בכחך הגדול ובזרועך הנטויה לא יפלא ממך כל דבר (שם שם, יז). ריש לקיש בשם רבי אלעזר בן עזריה, מהו הנה אתה עשית את השמים ואת הארץ, מאותה שעה לא יפלא ממך כל דבר, רבי חגאי בשם רבי יצחק (דה"א כח, ט) ואתה שלמה בני דע את אלהי אביך ועבדהו בלב שלם ובנפש חפצה כי כל לבבות דורש ה' וכל יצר מחשבות מבין, עד שלא נגמרה המחשבה בלבו של אדם כבר היא גלויה לפניו. רבי יודן בשם רבי יצחק אמר, עד שלא נוצר יציר כבר מחשבתו גלויה לפניו. רבי יודן אמר לגרמיה (תהלים קלט, ד) כי אין מלה בלשוני הן ה' ידעת כלה, עד שלא יארש לשוני הן ה' ידעת כולה, עד כאן לשונו. והנה מפשטי דבריו יש ראיה לכונתנו, בלי שנדקדק בו.
וכאשר יסתכל האדם ששכינה למעלה מראשו, ראוי שיטהר מוחו ולבו, כדי שתמצא השכינה מקום שבו תשרה, כי אלו הם שני איברים ראשיים שבאדם שהם מקום שבו תלוי עיקר החיות, ולכן צריך לטהרה מכל פגם הפוגם בהם, כי דבר קל יפגום בהם מרוב דקותם ורוחניותם, שהם רומזים למקום עליון באצילות כדפי' בתיקונים (הקדמה יז ע"א).
וכנגד טהרת המחשבה אמר דוד המלך ע"ה במקום אחר (תהלים כד, ד) נקי כפים ובר לבב. וכבר פירשתי לעיל נקי כפים, והעתקנו לשון הרשב"י ע"ה בענין נקיות. ואמר אחר כך ובר לבב, כגוונא דא דלא אמשיך רעותיה ולביה לסטרא אחרא, אלא לאתמשכא בתר פולחנא דקודשא בריך הוא. אשר לא נשא לשוא נפשו, נפשו כתיב וקרי נפשי, והא אוקמוה נפשי, דא נפש דוד סטרא דמהימנותא, נפשו דא נפש דבר נש ממש, בגין דכד יפוק מהאי עלמא נפשיה יסתלק בעובדין דכשרין דעלמא אתקיים בהו למיהך בין כל אינון, כמד"א (תהלים קטז, ט) אתהלך לפני ה' בארצות החיים, ובגין דלא נשא לשוא נפשו ישא ברכה מאת ה' וגו' עכ"ל. הרי מבואר במאמר הזה מעלת המתקן מעשיו ומחשבותיו לעבודת קונו, מפני שנפשו חלק מהשכינה, והיינו נפשו ונפשי והכל אחד, וכפי תיקון נפשו מתקן למעלה, ולכן יזכה למה שאמר דוד המלך ע"ה אתהלך לפני ה' בארצות החיים, וישא ברכה מאת ה' דהיינו השכינה, כנודע.
ומכלל הן אתה שומע לאו, שהנושא לשוא נפשו ומטמא מחשבתו, פוגם ח"ו למעלה, ונשמתו לא תעלה למעלה בהר ה' ולא במקום קדשו.
והנה צריך לטהר הלב מקנאה ושנאה ותחרות ומכל מדות הרעות התלויות בלב, כגון דאגה ואנחה ועצבות וכעס והיתול וכיוצא, וכאשר יהיה הלב פנוי מכל זה הוא דירה נאה לשכינה, כדפי' בתיקונים (ת' ו' כב ע"ב) שצריך האדם לתקן דירה נאה לשכינה בלבו, והיינו על ידי התיקון שפי'.
ועוד פירשו בתיקונים (ת' כט סוף דף עב) שצריך להיות תוכו כברו, אמר שם שיין הוא התורה צריך שיהיה שמור וחתום בקנקן טוב, ואמר שהקנקן הוא הלב, ואם הקנקן הזה נתנסך ביין יצר הרע צריך הדחה ג' פעמים, וצריך הדחה ושטיפה ככוס של ברכה, דהיינו תוכו כברו, וזה לשונם וכד איהו קנקן דאיהו ליבא דכיא מלגאו ומלבר, שרא תמן חכמה, דאתמר בה (משלי ח, כב) ה' קנני ראשית דרכו, קנני איהו קנקן ודאי, ואם האי קנקן איהו דכיא איתמר ביה ונקה, ואם לאו לא ינקה כל הנוגע בה (שם ו, כט), עד כאן לשונו.
וכן ענין טהרת המחשבה, שהמוח הוא כלי חשוב דק יותר מהלב, ולכן הוא בראש, וידעת בענין תפלין שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה, דהיינו רצועה של ראש לעשותה של יד, ואף על פי שפרשיות הכתובות בראש הם עצמם שביד, אלא מכיון שהושמו בראש קנו מעלה ורוחניות יותר, ואין להורידן לעשותן של יד. ולכן צריך לטהר מחשבתו ביותר.
והזוכה לטהר מחשבתו יזכה לעתיד למה שאמרו ז"ל (ברכות יז ע"א) צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם. ולא יזכו לעטרה בראש, אלא מפני שטהרו מוח שבראשיהם כדי שתהיה השכינה מתעטרת עליהם, גם לעתיד זוכים לזה.
ונראה שסוד עטרותיהם בראשיהם, הוא מה שאמר ביהושע הכהן הגדול (זכריה ג, ה) וישימו הצניף הטהור על ראשו, ואמר צניף טהור מפני שלא נעשה לו עטרה אלא מפני שטיהר מחשבתו כדפי'. ואפשר לומר, והוא הנראה העיקר, שצניף הטהור נעשה לו מהמצוות התלויות בראש, כגון הנחת תפלין, ופרישת ציצית על ראשו, ומצות פאות הראש. וכן טהרת המחשבה על ידי הכוונות הטהורות שבהם האדם יתייחד לקונו.
ובענין טהרה נמצא בזוהר וברעיא מהימנא מקומות חלוקים זה על זה, בפרשת קרח (דף קעו ע"א) וכן בפרשת חוקת (דף קפ ע"ב) פי' שכהן קדוש ולוי טהור, ולכן פרה שהיא מצד השמאל היתה באה לטהר ולא לקדש, כי עיקר הטהרה בשמאל. וברעיא מהימנא (פ' עקב דף רעג ע"ב) שהטהרה בימין וקדושה בשמאל.
ולענין קדושה, יתבאר לפנים בעזרת ה'. אמנם בענין הטהרה, נראה לי כי שני מיני טהרות הם, הא' היא טהרה על ידי המים כמבואר לעיל, ומים נודע שהם מצד החסד. ויש טהרה מצד השמאל כדכתיב (במדבר לא, כג) כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר.
וכן כלים נטהרים בב' דברים, במים, דהיינו טבילה לכלי סעודה שלא באו באש, או טהרה באש אם נשתמשו באש, כמו שאמר הכתוב כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר וגו' אשר לא יבא באש תעבירו במים.
וכן לענין טהרת הנשמות מהפגם שלהם, כפי הפגם צריך הטהרה, והיינו ד' חלוקי כפרה שהיה רבי ישמעאל דורש (יומא פו ע"א), עבר אדם על מצות עשה ועשה תשובה מוחלין לו מיד, שנאמר (ירמיה ג, כב) שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם. בחינת כפרה זו הוא מצד החסד, כי נודע (ת"ז קז ע"ב) כי מצות עשה הם רמ"ח מצד הימין ולא תעשה מצד השמאל, ולכן פגם העשה שהוא בחסד כיון שעשה תשובה מוחלין לו מיד, והיינו טהרה מצד מימי החסד מטהרת אותו, ומוחלין לו מיד.
והעברה על מצות עשה הוא שיתעצל לקיים המצוות, כענין מצה בפסח, וכיוצא, דהיינו ביטול המצוה מצד שישב ולא עשה. ותקנתו הוא הזריזות מכאן ואילך לקיים מה שביכלתו, והמים דהיינו מימי הכפרה העליונה יושפעו, וירחצו הפגם ההוא שבנשמה, שגם ביטול המצוה יעשה פגם בנפש אלא שאינו כל כך כעברת על לא תעשה, והטהרה במקוה מים יועיל לטהר מה שנתעצל במצוה, והטעם, כי בקיום האדם המצוה מושך אור עליון להלביש נשמתו, ובביטולו המצוה, מיד החיצוני מזדמן שם ושורה עליו, כי הם נקראו אלה ושורים בכל מקום שהוא ריק מהקדושה, כדפי' בזוהר פרשת תרומה (דף קכח ע"א) כי הם שורים באדם חנם, ובפרט כשהוא בטל מצא מין את מינו וניעור. ולכן כדי להפשיט מעליו רוח הטומאה ההוא צריך טהרה במקוה מים שהם מצד החסד.
וכאשר יהיה הפגם בלא תעשה, דהיינו חילוק כפרה שני, עבר אדם על מצות לא תעשה ועושה תשובה, התשובה תלויה ויום הכפורים מכפר, שנאמר (ויקרא טז, ל) כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם. עבר אדם על כריתות ומיתות בית דין ועשה תשובה, התשובה ויום הכפורים תולין והיסורין ממרקין, שנאמר (תהלים פט, לג) ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם. אבל מי שיש בידו חילול ה' וכו'. הנה ג' חלוקים אלו כלם הם כללם לא תעשה, ולכן טהרת כלם על ידי אש הגבורה, כי צום יום הכפורים מטהר מצד עינוי נפשו והקרבת חלבו ודמו הניתך באש העינוי, כמו שיתבאר עוד בענין התענית, כי התענית הוא אש מטהר לאש היצר, כענין כל דבר אשר יבא באש, וכן היסורין והנגעים כלם ודאי טהרה מצד האש, ואין צריך לומר יום המיתה, ולכן טבע האש ללבן מבית ומחוץ, כענין הפגם שהרתיח עצמו באש היצר, כן צריך הטהרה והליבון, ולכן עיקר הטהרה הוא על ידי האש כענין (פסחים פ"ב מ"א) אין ביעור חמץ אלא שריפה, ולכן התענית מסוגל לבעל תשובה לטהרו וללבנו מבית ומחוץ, וכן לבישת שק על בשרו.
והתורה נמצאו בה שתי טהרות אלו, ולפיכך פירשו רבותינו ז"ל שהתורה נמשלה לאש, שנאמר (ירמיה כג, כט) הלא כה דברי כאש, ונמשלה למים, שנאמר (ישעיה נה, א) הוי כל צמא לכו למים. והטעם, שהתורה היא סוד קו האמצעי, ראוי שיהיה כלול הכל בה.
וכל פרטי הבחינות שנתבארו הכל יש בתורה, אם להפשיט רוח הטומאה, אם לקרר הטומאה מאש היצר, אם ללבן היצר, ולכך כתוב בה (תהלים יב, ז) אמרות ה' אמרות טהורות.
וכן פירש הרשב"י ע"ה בזוהר (פ' קדושים דף פ ע"ב) שעיקר הטהרה הוא על ידי התורה, זה לשונו ותא חזי לא אתדכי בר נש לעלמין אלא במלין דאורייתא, בגין כך מלין דאורייתא לא מקבלין טומאה, בגין דאיהי קיימא לדכאה לאלין מסאבי, ואסוותא באורייתא אשתכח, דכתיב (משלי ג, ח) רפאות תהי לשרך ושקוי לעצמותיך, וכתיב (שם י, כז) יראת ה' תוסיף ימים. דכיותא אשתכח באורייתא, דכתיב (תהלים יט, י) יראת ה' טהורה עומדת לעד, מאי עומדת לעד, דקיימא תדירא בההוא דכיותא ולא אתעדי מינה לעלמין, עד כאן לשונו.
ועיקר טהרת המחשבה הוא על ידי עסק התורה, כמו שאמרו ז"ל (קדושין דף ל ע"ב) בראתי יצר הרע בראתי תבלין כנגדו. וכתב הרמב"ם בסוף הלכות איסורי ביאה, זה לשונו יתירה מכל זאת אמרו יפנה עצמו ומחשבתו לדברי תורה וירחיב דעתו בחכמה, שאין מחשבות עריות מתגברות אלא בלב פנוי מן החכמה, ובחכמה הוא אומר (משלי ה, יט) אילת אהבים ויעלת חן וגו'. ולכן שמנו בענין הטהרה טהרת התורה בסוף, מפני שהיא עולה על הכל והיא עיקר כל הטהרות, טהרה מביאה לידי קדושה.
והראב"ד פירש בשער הקדושה ענין טהרה מביאה לידי קדושה, והתחיל השער בפסוק (ויקרא כ, ז) והתקדשתם והייתם קדושים, ואמר לעניננו זה לשונו ואפרש תחלה מה הם שתי הקדושות הנזכרות בפסוק זה. וכן מה שאמרו בברייתא של רבי פינחס בן יאיר אומר טהרה מביאה לידי קדושה, אפרש מה היא טהרה ומה היא הקדושה, ומזה תדע מה הם שתי הקדושות.
ואומר תחלה, כי הטומאות הם ב' פנים, הנמצאות במישוש, ושלא במישוש. במישוש, כגון מגע נבילות והסיטן, ומגע שרצים, ומשכבות ומושבות בזב ובזבה ומצורע, וראיית הקרי, וטומאת המת. וכן העובר עבירות, כגון הבא על העריות, והאוכל דברים האסורים, אלה הטומאות שהם במשוש, כי הבא על העריות ואוכל האיסורין נקרא טמא כדכתיב בפרשת עריות (שם יח, כד) אל תטמאו בכל אלה, ונטמתם בם (שם יא, מג). והטומאה שהיא שלא במישוש, כגון ראיית העינים ושמיעת האזנים ומבטא שפתים, בדבר שאין ראוי לו לראות ולא לשמוע ולא לדבר בו, והרהור הלב בדברים שהם של איסור.
גם הטהרה נמצאת במישוש ושלא במישוש. כי טהרת המגעות וההיסטות, והקרי, והנגעים, וטומאת המת, היא על ידי טבילות והזאות, ושאר עניינים המפורשים במצורע, וזו היא טהרת המישוש. והטהרה שהיא שלא במישוש, היא פרישות העבירה והאיסורין, ונקיות הלב והמחשבה והלשון, ועצימת העינים ואטימת האזנים מראות ברע ומשמוע, כל אלו נקראים טהורים, כדכתיב (ויקרא טז, ל) מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו, וכתיב (יחזקאל לו, כה) מכל טמאותיכם ומכל גילוליכם אטהר אתכם, וכתיב (ישעיה לג, טו) ועוצם עיניו מראות ברע וגו', וכתיב (משלי כב, יא) אוהב טהר לב חן שפתיו רעהו מלך, וכתיב (תהלים כד, ד) נקי כפים ובר לבב, ואם נזהר מהם נקרא טהור, ומי שאינו נזהר נקרא טמא, ומי שהוא מדבר דברים שאינם ראויים לו נקרא טמא שפתים, והנזהר מזה נקרא טהור שפתים.
נמצאת הטומאה ב' פנים והטהרה ב' פנים, אלא שיש מעלה בין פרישת טומאת העבירות והאיסורין לפרישות טומאות אחרות, כי הפורש מן המגעות ושאר הטומאות הדומות להם הוא נקרא טהור לבד, כדכתיב (ויקרא יד, ח) ורחץ במים וטהר. אבל הפורש מן העבירות והאיסורין נקרא טהור וקדוש, טהור כאשר אמרנו, וקדוש כדכתיב בפרשת עריות (ויקרא כ, ז) והתקדשתם והייתם קדושים, ובפרשת שרצים נמי כתיב (שם יא, מד) והתקדשתם והייתם קדושים. ולא עוד, אלא כי הטומאות האחרות אין בהם טומאת המחשבה, אבל טומאת העבירות והאיסורין כמו שצריך לפרוש מגוף העבירות כך צריך לפרוש ממחשבותם, שלא יהרהר העבירה בלבו, ואם באה לו מחשבה עליהם הוא צריך לאנוס את עצמו ולהוציאה מלבו, כל שכן שלא יתכוון לגמור אותה בלבו. ולפי שהמחשבה הנגמרת היא המביאה לידי מעשה וחשובה עליו כמעשה, ועל זה נאמר (יחזקאל יד, ה) למען תפוש את בית ישראל בלבם, וזאת היא הקדושה השניה שהזהיר הכתוב עליה, והתקדשתם במעשה, והייתם קדושים במחשבה, הלא תראה מה שכתוב בסוף המקרא כי קדוש אני, כמו שאני קדוש במעשה ובמחשבה כך תהיו אתם קדושים, הא למדת שאין האדם נקרא קדוש עד שיתקדש במעשה ובמחשבה.
ועתה תבין ותדע כי לא יוכל אדם להגיע אל המדה הזאת עד שיניח במה שהוא מותר חלק מחלקיו, ויגדור את עצמו בגדר מן הדברים המותרים, שהם דרך ומסלול להרגיל העבירה, כענין שאמרו (נדה יג ע"ב) כל המכניס ידו למטה מטיבורו תקצץ, וכמו שאמרו (שם) כל האוחז באמה ומשתין כאלו מביא מבול לעולם, וכמו שאמר רבי יוסי (שבת קיח ע"ב) מעולם לא נסתכלתי במילה שלי, והקשו אם כן ליקריוה רבינו הקדוש, אמרי ליה רבי מלה יתירותא הוות ביה שלא הכניס ידו תחת אבנטו, וכל הפרישה הזאת היתה גדר מפני שלא תתחבר עליו הערוה תאותה, לפי שהיצר מתקוטט עם האדם ומקטרג אותו להשיאו ולהסיתו, וכך הוא דרכו, משיאו להשביע את נפשו ולמלא כל תאוותיו בכל המותר לו, ואחר אשר למדו למלא כל תאוותיו ברעבון נפשו, כאשר לא תמצא ידו במותר לו יסיתנו למלא תאוותיו מן האיסור נקל, ומן הקל אל החמור, ומן החמור אל החמור ממנו עד שיאמר לו לך עבוד עבודת אלילים ותכפור במי שאמר והיה העולם, שאין דין ולא דיין ולא גן עדן ולא גיהנם ולא עולם אחר, וכן אמר החכם בספר קהלת (ע' קהלת ט, ג) זה ענין רע בכל אשר נעשה תחת השמים וגו' כי החיים יודעים שימותו וגו' לך אכול בשמחה לחמך וגו' ראה חיים עם אשה אשר אהבת וגו' כל אלו דברי היצר, עד כאן לשונו לעניננו.
ולא נאריך בביאור הכתוב כמו שפירשם הוא ז"ל כדי שלא להאריך, ואמר אחר כך ועל כן צריך להתחזק ולהתגבר ולעמוד על נפשו להלחם בתאוותיו, כדי שיהיה לו מעלה בנפשו על נפש הבהמה שאין לה מעצור מכל אשר תשיג לתאוותה, כי התאווה המתגברת על האדם היא מכח הנפש הצומחת והיא הבהמית, ועל כן נמשלו הרשעים הנמשכים אחר תאוותם כבהמות, כמו שאמרו הכתוב (ע' תהלים מט, יג) אדם ביקר בל ילין וגו', ואמר החכם (קהלת ג, כא) מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ, רוח בני האדם רצה לומר על נפש הצדיקים שהיא העולה למעלה, ורוח הבהמה היורדת רצה לומר על נפש הרשעים שנמשלו לבהמה.
וענין הדברים כך הוא, כי אמר למעלה מזה (פסוק כ) הכל הולך אל מקום אחד הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר וגו', כלומר אין הפרש במיתה בין הצדיקים והרשעים, ואף לא בין האדם והבהמה, כי כלם ימותו וישובו אל העפר, ואין בכל החיים מי שיכיר מעלה בין זה לזה, ומי יודע במעלת הנפשות אם נפש צדיק תעלה למעלה ואם נפש רשע תרד למטה לארץ, כלומר למטה מן הארץ והוא שאול עמוק, אין בכל החיים מי שיכיר באותה המעלה כי אם הבורא לבדו, והענין הזה ידוע מן החכמה אצל החכמים בעלי המחשבה, אך אין בה מופת ידוע בענין החיים והמות, כי כלם הם שוים בזה, ועל כן אמר ומי יודע, כלומר ומי יכיר במעלתם, כי אילו היתה המעלה המופתית היו החכמים והטפשים יודעים אותה, אלא שאין בה אות ומופת בחיים ובמות.
והנה כי הנפשות כלם שוות, במותם שבות אל מקום תאוותם והשתדלם בחייהם, כי נפש הצדיק הלקוחה ממקום השכל והחזיקה בשכלה ותאוותה, למקום מוצאה שמה תשוב במותו. ונפש הרשע המתאוה בהבלי העולם ובהנאותיו, ולא זכרה מוצאותיה מקדם, תשוב כמותו אל מקום תאותה, עד כאן לשונו לעניננו.
ובתשלום השער פירש דרך קצרה המאמר שאנו בביאורו, ואמר ז"ל הזהירות, היא שהאדם נזהר ונשמר קודם שיבא מעשה לידו. והזריזות הוא בשעת מעשה, שיעשה מצוותו בזריזות לא דרך עצלות, ואם יבא חטא בידו יברח ויפרד ממנו בזריזות. הנקיות הוא נקיות גופו ובגדיו מן הלכלוך, כענין שאמרו (שבת קיד ע"א) כל תלמיד חכם שנמצא רבב על בשרו חייב מיתה. הטהרה באה מכלל הטומאות, שישמור את עצמו מן הטומאות, ואם יגע בהם יטהר את עצמו ויאכל חוליו בטהרה. קדושה היא קדושת הלב והמחשבה, כאשר אמרנו. חסידות, הוא העושה לפנים משורת הדין בכל דבר נקרא חסיד, וכל אלה מפרש טעמם מן המקראות בשקלים, עד כאן לשונו.
לפי דרכנו נחזור לבאר בענין טהרה מביאה לידי קדושה, ושאר המאמר, ועם היות שלמעלה לא פירשנו דבר בענין פרישות מפני שאמרנו שהוא נכלל בקדושה, מכל מקום לפי נוסח הגרסא שלנו ראוי לפרש בה איזה דבר. והענין, כי בקדושה נכללו בה שני דברים כמו שהארכנו בשער הקדושה, האחד הוא סור מרע, והב' הוא ועשה טוב, ולפי הגרסא שלנו נאמר כי פרישות הוא מבחינת סור מרע והקדושה הוא עשה טוב. ולפי הירושלמי דלא גריס פרישות, ב' הבחינות נכללו בקדושה כמו שפי' שם.
וכוונת אומרו טהרה מביאה לידי קדושה, פי' כי עיקר טהרה הוא טהרת כל אבר ואבר מהפגם, כגון טהרת הלשון מלשון הרע ושאר הדברים הפוגמים, וטהרת העינים מראות בערוה, וכיוצא בשאר האברים. אבל קדושה היא גדר אחר יותר פנימה, כי מלבד שלא ידבר לשון הרע ירבה בשתיקה, וקדושת העין שלא יסתכל חוץ לד' אמות, כמו שהארכנו בשער הקדושה בקדושת כל אבר ואבר.
והראב"ד ע"ה פירש בשער הקדושה, ענין טהרה מביאה לידי קדושה, קדושה מביאה לידי ענוה. הענין, כי בהגיע האדם לידי הקדושה הנזכרת, בהכרח ימשך ממנה הענוה, והטעם כי עיקר הקדושה הוא פרישות האדם עצמו מענייני העולם כדי שיתדבק בבוראו, כאומרו (ויקרא יט, ב) קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלהיכם, והארכנו בשער הקדושה בביאור פסוק זה עיין שם. וכיון שאדם מתדבק בקונו ימשך עליו ענוה בהכרח, כי אם יחרפוהו ויבזוהו לא יחשיב העולם הזה להשיב על חרפתו, כי מה שידברו עליו הוא מבזוי העולם הזה, והכל הוא מה שנוגע לגוף.
ואפילו אם יחרפוהו בדבר הנוגע לפגם הנפש, הנפש שהיא קדושה אינה משגחת על הבזוי שיעשו לה, כי יחשוב זה לכפרת עונה, והכל סבה ממנו יתברך לכפר עונו, כמו שאמר דוד המלך ע"ה (שמ"ב טז, י) ה' אמר לו קלל. ועוד, כי אם יבזוה, אדונה שהיא אדוקה בו הוא ישגיח עליה, וכן אמר דוד המלך ע"ה (תהלים לח, טו) ואהי כאיש אשר לא שומע ואין בפיו תוכחות כי לך ה' הוחלתי אתה תענה ה' אלהי, ועוד כי העבד שהוא לפני רבו אם יבא אדם אחד ויבזהו לפני המלך גנאי הוא לעבד להשיב לפני אדונו, ומפני ב' טעמים הללו אמר דוד המלך ע"ה כי לך ה' הוחלתי, ואל הטעם הב' הזה ידוקדק כי לך ה' הוחלתי, שהוא כעבד היושב לפני רבו שממתין לאדון להשיב על עלבונו, ואל הטעם הראשון אפשר לדקדק שאמר אתה תענה ה' אלהי, וכיון שאתה אלהי שנשמתי דבקה בך ואתה אלוה שלי ראוי לך להשגיח על עלבונה.
גם אפשר מדת הענוה, על דרך שהיתה מדת ענוה של משה רבינו ע"ה, שכאשר דברו מרים ואהרן עליו כתיב שם (במדבר יב, ג) והאיש משה ענו מאד. וטעם לענותנותו יש רמז בתיקונים (דף ה ע"ב) מפני רוב הדבקותו בבורא היה לו בושה להפרד ממנו ולהשיב והשם השיב בעבורו. וגם לדרך זה אפשר לומר שאמר דוד המלך ע"ה אתה תענה ה' אלהי.
גם מדת הענוה ימשך לאדם בהשתדלו בגדולת היוצר שאין לה סוף ותכלית, וכמו שאמר משה רבינו ע"ה (שמות טז, ז) ונחנו מה, שאין אנו בגדרי בריה נגד גדולתו יתעלה, וכמו שנאריך בזה בשער הענוה בעזרת ה'. Also, the trait of humility helps a person to deepen their understanding of the greatness of the Creator who has no end or limit, and as Moshe our teacher, PBUH said: “and we, what [are we]?” (Ex. 16:7), since we do not even enter in the category of creature when compared to the greatness of the Blessed One, and I will explain this better in the Gate of Humility, with God’s help.
וזו היא היראה הפנימית שפי' בשער היראה בפרק ב, לירא מגדולתו. והיראה הזו לא תושג כי אם על ידי הקדושה, כדכתיב (תהלים לד, י) יראו את ה' קדושיו, שאם הוא הולך אחר תאוות העולם אין לו יראה כלל. And this is the inner awe/respect, about which I explained in the Gate of Awe/Respect, second chapter, which is to respect God’s greatness. And this respect can only be developed through holiness, as it is written “Have Ad-nai in awe, you His consecrated ones” (Psalms 34:10), since if one simply follows the lusts of the world, one has no respect at all.
ונמצא שכל המדריגות האמורות להגיע לקדושה הם הם בחינות יראה, וקדושה בכללם, ויראה קשורה בענוה. וכן הוא לשון הרשב"י ע"ה (ת"ז ה ע"ב) וענוה קטירא בדחילו, הדא הוא דכתיב (משלי כב, ד) עקב ענוה יראת ה', והעתקנו המאמר בשער היראה פרק ג. And one finds that all the levels needed to reach holiness are inside the aspect of respect, and holiness as a general rule, and respect is tied with humility. And so the words of R. Shimon Bar Yochai PBUH: “and humility is included in awe/respect, as it is written ‘the effect of humility is respect for Hashem’ (Proverbs 22:4)’ (Tikkunei Zohar 5b) and we added more in the third chapter of The Gate of Awe/Respect.
נמצא כי אומרו קדושה מביאה לידי ענוה, הוא ענין יראה מביאה לידי ענוה, וזו היא כאשר יחשוב האדם כשיחרפוהו שהכל יאמרו לו, שאינו חשוב לבריה כי אינו משיב ואין משיב אלא מי שיחשיב עצמו ליש ויאמר לאדם כמוני יחרף, אבל מי שיחשוב שאינו בריה כענין ונחנו מה (שמות טז, ז) שאמר משה רבינו ע"ה, בודאי לא ישיב. ועוד שיחשוב שמה שיאמר עליו שהוא אמת, שהוא גרעון בריאת הוויית העולם מצד עונותיו שנוח לו שלא שנברא, ולא יחשיב עצמו היותו גדר בריה, ולא יבא להשיב כלל. And one finds that they said that holiness brings one to humility, and this is respect bringing one to humility, and this is what happens when a person thinks about any verbal abuse they receive, that they really are not even close to the category of creature, and so they don’t respond to it. Any person who responds to abuse already thinks of themselves as something, and they say to themselves ‘A person like me cannot accept this disgrace!’ But if one thinks of themselves as nothing, as not even close to the category of creature, as in “and, we, what [are we]?” in the words of Moshe our teacher PBUH, obviously such one will not respond. And moreover, such a person will ponder whether there is something true to what was said, that really from a perspective of defect in the creation of the world, it would be easier if one was not created (see Eruvin 13b), and so one sees his existence as not even in the category of creature, and so there is no need to answer at all.
וכל מדת הענוה הזו יקנה האדם עתה על ידי קניית הקדושה, כי מי שהוא הולך בשרירות לבו בתאוות העולם הזה הוא חושב שכל העולם הוא שלו, ולא יקנה מדת הענוה אלא מי שהוא מופשט מענייני החומר והגשמיות כדפי', כי המתגאה אין העולם מספיק לו לגובה לבו, אבל המשכיל כאשר יסתכל שכל טובות העולם הזה הם צל עובר וציץ נובל שהאדם עצמו היום כאן ומחר בקבר ואין מציאות לנפש דירה בעולם הזה כלל אלא הכל להכין לו לבית עולמו, הוא פורש מתאוות העולם הזה ומושך עליו קדושה כדי להתדבק ביוצרה שהוא התכלית האמתי, שהנפש ממתנת לשכרה שהוא לאור באור החיים.
כמשל האדם הפתוח מעינו, שהוא רואה מתיקות האור, ולזמן אירע לו שנסתמא, שהאדם ההוא ממתין לעולם מתי יסתלק מסך העורון מעיניו על ידי כחלים טובים, כדי שיחזור לראות האור הבהיר. כן הנפש מחצבה מאור החיים העליונים שבעולם העליון, וכאשר אסרה הקדוש ברוך הוא בגוף העכור הזה, נסתמו ממנה ראיית המאורות העליונים, והאדם המשכיל יקח לו כחול קדושת התורה והמצוות ובזה תתקדש נפשו ותדבק באור הבהיר שהוא אור התורה הנקראת אור, כדכתיב (משלי ו, כג) ותורה אור, ויעשה תשובה להסיר מסך המבדיל בינו לבין אלהיו, ואף על פי שיצטער, כי גם העיור מצטער כשיכחלו עיניו או על ידי כחול חזק או דבר אחר, ואף על פי כן הוא סובל כדי לראות האור, ולפעמים יצטער על ספק אם יועיל אם לאו, אבל המצטער על ידי התשובה ודאי מועיל להסיר עורון נפשו, שעל ידה תתדבק בבורא, ובזה יסתלק ממנה מסך החומר, שאף על פי שתהיה מלובשת בחומר יתרבה אור הנפש על הגוף ולא יהיה הגוף למסך מבדיל בינו לבין אלהיו, והיינו קניית המדות הנאמרות במאמר הזה, עד מדת הקדושה, שהוא להסיר מסך המבדיל מהנפש עד שתדבק בבורא, ושאר המדות הנאמרות ענוה ויראה וחסידות, כלם הם קשר שלשלת אחת שנשתלשלו מהקדושה, שהקדושה היא אב להם והענוה והשאר הם תולדות ממנה, כי כמו שיש לו קדושה מוכרח שיהיה לו ענוה כדפי'. ועם כל זה צריך לתת קשר ויחס לענוה עם יראת חטא.
וכאשר יתבונן המעיין במה שפי' בשער הקדושה בקדושת כל אבר ואבר, יראה שמוכרח הוא להיות אחר הקדושה ענוה, והם קשר אחד אחים לא יתפרדו, כי אם יקדש עיניו כאמור שם, הרי הוא שח עינים, והוא תנאי מתנאי הענוה. ואם יקדש לשונו כאמור שם, בודאי לא יוציא מפיו חירופין כמנהג הכועס. ואם יקדש לבו, צריך להרחיק ממנו הקנאה והשנאה, הרי הוא ענו. נמצא שכל תנאי הענוה ופרטיה תלוים בקדש אדם עצמו כראוי כמו שביארנו שם.
עוד אפשר לתת קשר ויחס אחר לקדושה עם ענוה, ובו יובן טעם וקשר לענוה עם יראת חטא. והענין, כי עיקר הקדושה תלוי בקדושת המחשבה כדפי' בזוהר (פ' ויצא דף קנה ע"א) והעתקנו לשונו בשער הקדושה, שעל קדושת המחשבה נאמר (ויקרא כ, ז) והתקדשתם והייתם קדושים, ואי אפשר שתבא קדושת המחשבה אלא על ידי הנשמה, וכמו שהארכנו בשער הקדושה פרק ד.
ובזוהר (פ' תצוה דף קפב ע"א) בפירוש פסוק (ישעיה ב, כב) חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו, אמר שם, שכאשר האדם כועס הנשמה מסתלקת ממנו, ולאו דוקא נשמה אלא אפילו הנפש, כדכתיב (איוב יח, ד) טורף נפשו באפו. ובזה יובן דקדוק לשונו שם, דקאמר ונפשא ליה רוחא קדישא דכליל בתלת, כמה דאוקימנא דאית נפש ורוח ונשמה. ואמר עוד לקמיה כגון דתלת חילין אלין כלהו חד. וכל ההקדמה הזו הוא לישב הפסוקים, שפסוק אחד אומר טורף נפשו באפו, ופסוק אחד אומר אשר נשמה באפו, ולזה הקדים ואמר שכל הג' הם קשר אחד, וכלם מסתלקים, והפגם הוא בכלם.
וכן אמר לקמיה ולא עוד אלא דעקר קדושה עילאה מאתריה ושארי באתריה אל זר. נראה שכל מציאות הקדושה מנפש רוח ונשמה הכל מסתלק, ובזה שורה שם אל זר. ואמר עוד ומאן דאשתעי בהדיה כמאן דאתחבר בע"א ממש, ואם היה נשאר רוח או נפש לא היה ע"א ממש, שהרי קדושה יש בו עדיין, אלא ודאי הכל מסתלק.
ומוכרחים אנו לומר שהפגם הזה המגיע לנפש רוח ונשמה אינם נפש ורוח ונשמה דאצילות, אלא נפש ורוח ונשמה מאופן חיה וכסא, שהפגם פוגם בהם, שאין הכונה סלוק לבד אלא פגם ממש נפגמים, כמו שאמרו ז"ל ואי ההיא נשמתא קדישא אעיל לה בפולחנא אחרא האי איהו מסאיב לה ונפיק מפולחנא דמאריה. וכן אמר עוד לקמיה דההיא נשמתא קדישא טריף וסאיב לה בגין אפוי וכו'. ובנשמה דאצילות אין אנו יכולין לומר בה טומאה ופגם, כדפי' בתיקונים (דף צח ע"ב) זה לשונם דאית אדם דאיהו מלאך, ודא מטטרו"ן, ואית אדם בדיוקנא דקודשא בריך הוא דאיהו אצילותיה, ודא יו"ד ד"א וא"ו ד"א, ולית ליה בריאה יצירה ועשיה אלא אצילותא, ובאתר דא לית חטא ולא מות, הדא הוא דכתיב (תהלים ה, ה) לא יגורך רע, עד כאן לשונם.
ואם ימצא פגם במי שיש לו נשמה דאצילות, פי' בתיקונים (דף קכד ע"א) שאין הכוונה פגם ממש, שיחשיך אורה, אלא סלוק לנשמה דאצילות הוא הפגם המגיע לה, והעתקנו המאמר בשער היראה פרק ט, עיין שם.
והנה על פי ההקדמות האלו מדברי הרשב"י ע"ה, נוכל לומר שמה שאמר המאמר קדושה מביאה לידי ענוה, הוא, כי מי שיזכה לנשמה דאצילות שהוא קדוש ודאי, כמו שהעתקנו מאמר הרשב"י ע"ה בשער הקדושה פרק ד, יזכה לענוה, שלא יבא לידי כעס באופן שיפגם בנשמה, כי לא תנתן אותה הנשמה הקדושה העליונה למי שיפגום בה בכל עת שתסתלק ממנו, כי הכועס ויש לו מדה הרעה ההיא, על דבר מועט יכעוס, אלא ודאי אחר שכבר זכה לנשמה דאצילות שהיא קדושה יביאהו לידי ענוה שיהיה יצרו נכנע באופן שלא תאבד ממנו הקדושה, ויתקיים בו (משלי יב, כח) לא יאונה לצדיק כל און. ומי שלא זכה אל הנשמה הקדושה, שעדין יש לחיצוני בו תפיסה, גם כן יביאהו לידי כעס, כדי שישרה בו אל זר מפני שלא נטהר מעונותיו כראוי. ולכן צריך שישתדל להשיג מדת הענוה בכל מדות האמורות, עד שישיג קדושה, וכיון שהוא קדוש ואין לטמא החיצוני חלק בו, ודאי שלא יטמאהו בכעס שמטמא אותו מבפנים ומבחוץ, כדפי' שם בפרשת תצוה.
ומשה רבינו ע"ה מפני זכות נשמתו העליונה היה לו הענוה הגדולה, והאיש משה ענו מאד מכל האדם וגו' (במדבר יב, ג), ועם כל זה נאמר בו (במדבר לא, יד) ויקצוף משה וגו', ופירשו ז"ל (ויק"ר יג, א) שנתעלמה ממנו הלכה, כי כפי דקות הנשמה וזכותה יפגום בה דבר מעט.
ועד"ה נבין אומרו ענוה מביאה לידי יראת חטא, כי יראת חטא פי' הוא שירא פן יבא לידו חטא קטן, כי כפי מה שיזכה אל נשמה עליונה כן צריך לירא מהחטא. והמשל בזה, אל כתם השמן הנופל בבגדים, כי לא ישתוה כתם הנופל בבגד פשתן, לכתם הנופל בבגד צמר חשוב, לנופל בבגדי משי ורקמה. כן מציאות הפגם, לא ישתוה פגם מי שיש לו נפש, למי שיש לו רוח, למי שיש לו נשמה, והיינו מה שפירשו ז"ל (יבמות קכא ע"ב) וסביביו נשערה מאד (תהלים נ, ג), הקדוש ברוך הוא מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה, כי חוט השערה הוא פגם גדול לפי דקות נשמתם, כעון הגדול כעבות העגלה לשאר העם.
ואפשר שלזה היה חרד רבי יוחנן בן זכאי בשעת מיתתו (ברכות כח ע"ב) והוא אומרו איני יודע באיזה דרך מוליכים אותי, כי כפי חכמתו זכה ודאי אל נשמה עליונה, והפגם הקטן יחשב לגדול.
ומי שיזכה אל הענוה יזכה אל יראת חטא, ומאליו נמשך לו, כי כמו שהוא נשמר מהכעס כדי שלא תהא נשמתו מסתלקת ממנו, ויגרום וחוטא אחד יאבד טובה הרבה (קהלת ט, יח), שהרי אמרו בפרשת תצוה שאחר שחטא אדם בכעס הלואי שיתקדש, מפני ששרה בגופו אל זר ואינו מסתלק בנקל, על כן יהא ירא חטא מלפגום שוב פגם אפילו חטא קטן כדי שלא יאבד מעלת נשמתו, שהפגם יהיה לפעמים שתסתלק הנשמה הרוחנית הקדושה ולא תשוב עוד, והיא אבידה שאינה חוזרת ויצטרך כמה הכנות עד שישוב לכמו שהיה, והלואי שישוב.
ולפי הדרכים שפירשתי לעיל בענין קדושה מביאה לידי ענוה, גם על אותם הדרכים יתישב ענין יראת חטא, כי אינו דומה החוטא לפני המלך ממש, או מי שהוא בחצירו או מי שהוא במדינתו, כן המתקרב אל הקדוש ברוך הוא על ידי מעשיו הטובים, והוא חושב שלעולם עומד לפניו, ומחמת זה יש לו ענוה כדפי', גם מטעם זה יהא ירא חטא אפילו חטא קטן, כי יתבייש לחטוא לפני המלך שלפניו, כי אין ראוי להקניט את המלך בשום דבר קטן או גדול.
יראת חטא מביאה לידי וכו'. כל מה שכווננו לבאר הברייתא הזאת הוא לבאר מדת החסידות, כי היא היא קניית מדת האהבה, כדכתיב (תהלים לא, כד) אהבו את ה' כל חסידיו, כי מי שהגיע למדרגה שיקרא חסיד הוא אוהב ורוח הקודש שורה עליו.
והנה מדת החסידות בכלל הוא להיותו מתנהג בכל עניניו לפנים משורת הדין, כאמרו בגמרא (ע' ירושלמי פ"ח ה"ד) לאו משנת חסידים היא זו, כי צריך לעשות לפנים משורת הדין. ומדה זו היא ממדותיו יתברך שעל ידה הוא מתנהג עם בריותיו, כדכתיב (מיכה ז, יח) כי חפץ חסד הוא, וכן (שמות לד, ז) נוצר חסד לאלפים, ורב חסד (שם שם, ו), וכיוצא הרבה.
ואחר שיהא האדם שלם ביראה, שלא יחטא אפילו חטא קטן, הוא מתעלם ממדת הדין ושורה עליו מדת החסד. והטעם, כי בהיות הדם חוטא אפילו מעט, הנה בהכרח צריך מדת הדין עמו לטהרו ולייסרו מהפגם ההוא, וכאשר נשלם הדין עליו אז החסד מקבלו, וזה טעם שמיכאל מקרב נשמותיהן של צדיקים (זוהר פ' לך דף פ עמ' א, תוס' מנחות דף קי ע"א), כי ימין היא המקרבת אחר שנטהרו הנשמות מנהר דינור (זוהר פ' פקודי ריא ע"א).
והנה מדת החסד יש לה ענפים שצריך מי שירצה לזכות אליה לאחוז בענפיה, ונתבארו ענפי החסד בכתוב. המדה הראשונה שצריך לאחוז ממדת החסד היא התורה שנמשכה ממנה, שנאמר (משלי לא, כו) ותורת חסד על לשונה, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (אבות פ"ב מ"ה) ולא עם הארץ חסיד, ופירש ברעיא מהימנא (פ' צו דף לג ע"א) דבר מתוק בענין זה, אמר כי התורה נמשכה מחכמה שהיא י', והחסיד יקרא חסד כשיכניס י' שהיא חכמה בה, והיינו חסד י', ועם הארץ שלא זכה לתורה לא זכה לחכמה, ולכן אין ראוי שיקרא חסיד, שחסר לו היו"ד.
ועוד כדי לזכות, צריך לעסוק בתורה מחצות לילה ואילך עד אור הבקר, כדי לקבל חוט של חסד הנמשך מהחסד על השכינה, ועל העוסקים בתורה שנאחזו בה, כמו שהאריכו בזוהר בכמה מקומות ובפרט בפרשת ויקרא (כא ע"ב), והיינו מה שאמרו ז"ל (חגיגה דף יב ע"ב) כל העוסק בתורה בלילה חוט של חסד נמשך עליו ביום, ולילה נקרא אחר חצות, שקודם חצות נקרא ליל, כן פירשו בתיקונים (דף כ).
עוד ממדות החסד, לאחוז בצדקה וגמילות חסדים בכל פרטיהם, כמו שיתבאר במקומו בעזרת ה', שכל אלו ענפי החסד.
עוד צריך להתענות אם יש בו כח, כמו שאמרו בתענית (דף יא ע"א-ע"ב) אי מצי מצער נפשיה נקרא קדוש, ואי לא נקרא חוטא. ואי מצי מצער נפשיה נקרא קדוש וחסיד, דכתיב (משלי יא, יז) גומל נפשו איש חסד. וכן אמרו רבותינו ז"ל (תענית שם) זה לשונם אמר רבי שמעון בן לקיש, כל היושב בתענית נקרא חסיד, שנאמר גומל נפשו איש חסד. ופירש רש"י ע"ה גומל נפשו, שמפריש נפשו ממאכל ומשתה, כמו ביום הגמל את יצחק, מפי מורי. אי נמי, גומל לשון תגמול, שמשלים נפשו לקונו.
והטעם שיקרא איש חסד, אפשר לומר במה שפירשו בזוהר (פ' שמות דף כ ע"ב) שהוא דמות השושנה שהיא אדומה ולבנה, וכאשר מציקין אותה על ידי האש נהפך הכל ללבן, שהמים היוצאים הם לבנים. כן היושב בתענית וממעט חלבו ודמו, וגובר עליו האש, ריח העולה מפיו הוא כריח הקרבן שהיה מצטמק על ידי האש ונהפך ללבן, ומתכפר לו. נמצא בזה שהוא נקרא בחסד שהוא הלובן.
ובודאי אין דברי ריש לקיש אמורים אלא במי שחטא וצריך לשוב בתשובה, שאם יתענה נקרא איש חסד. והטעם, שכיון שחטא על ידי המזון שהשפיע לו מצד החסד, צריך לגמול נפשו מהמזון ואכילה ושתיה, ובזה משלם לה גמול מדה כנגד מדה, במה שחטאה תלקה, כי אין אדם חוטא אלא מתוך אכילה ושתיה כדפי' בשער הקדושה. אבל תלמיד חכם שלא חטא אין לו להתענות, וראיה מהלל הזקן, כמו שנעתיק בסמוך, כי מפני שהיה חסיד שמימיו לא כעס היה אוכל לגמול חסד.
ועוד דהא ריש לקיש עצמו אמר שם שאין תלמיד חכם רשאי להתענות, וזה לשונו אמר רבי ירמיה בר אבא אמר ריש לקיש אין תלמיד חכם רשאי לישב בתענית, מפני שממעט במלאכת שמים, עד כאן לשונו. ופירש רש"י ע"ה שממעט במלאכת שמים, חלש הוא ואינו יכול ללמוד.
ובזמננו אין כל תלמיד חכם נקי מחטא, ובפרט מלשון הרע או שאר הכתות שאינם מקבלות פני שכינה, ולכן נכון שיתענה. ואם תאמר שהתורה מכפרת עון, אשיבך מדוד המלך ע"ה שהיה תלמיד חכם, ראש הסנהדרין, ואפילו הכי כל ימיו היו בתענית אחר שחטא, וכמו שנבאר בשער התשובה (פ"ג).
ועוד אפשר לומר טעם אחר שראוי שיקרא המתענה חסיד, מפני שהאוכל הוא ניזון על פי טבע העולם, כשאר הבריות האוכלות לקיום גופם, והעולם נברא על פי הטבע שהוא אלהים, שכן הטב"ע עולה כמנין אלהי"ם, ולכך העולם נברא באלהים, בראשית ברא אלהים (בראשית א, א), ול"ב אלהים שנזכר שם, וכל הדברים שהם על פי הטבע כגון שמן שידליק ומים מכבין את האש, וזהו על פי הטבע. והנה החסיד מהפך הטבע ואומר מי שאמר לשמן וידליק יאמר לחומץ וידליק (תענית כה ע"א). ועל דרך זה המתענה שאינו רוצה להתנהג על פי הטבע כשאר הבריות, ודאי מזונו על פי החסד שהוא מזון דק ורוחני, והוא על דרך מזון תלמידי חכמים שמזונם הוא מזון הנשמה הנשפע מחכמה, כדפי' בשער הקדושה. ולכך ראוי שיקרא חסיד, חסד י', שי' משתתף בחסד לזון החסידים האוחזים בשם.
וכן תמצא שהמלאכים הם נזונים מצד החסד, כדפי' בזוהר (פ' וירא דף קד ע"א). ולכן הנשמות בעולם הבא נזונות מצד החסד, שהרי הנשמה נקראת בת כהן, כדפי' בזוהר (פ' משפטים צה ע"א-ע"ב) דכתיב (ויקרא כב, יב) ובת כהן כי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל, הא אם לא היתה לאיש זר, שהוא יצר הרע, אוכלת בתרומת הקדשים הנשפע מחסד, שכל קדש מצד י' ימין, וכן מלחם אביה תאכל מורה על זה, וכן בזוהר (פ' תרומה דף קסו ע"ב) בענין להנחיל אוהבי יש עיין שם. וסימן לדבר (תהלים סב, יג) ולך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש וגו'.
ומכל מקום אם יצטרך לאכול או לרחוץ עצמו במרחץ לבריאות גופו, יקרא גם כן גומל נפשו איש חסד, כמעשה הלל הזקן ע"ה שהביאו בויקרא רבה (לד, ג) בפסוק וכי ימוך אחיך (ויקרא כה, לט), זה לשונם (משלי יא, טז) גומל נפשו איש חסד, זה הלל הזקן שבשעה שנפטר מתלמידיו היה מהלך והולך עמהם, אמרו לו להיכן אתה הולך, אומר להם לעשות מצוה, אמרו לו וכי מה מצוה הלל עושה, אמר להם לרחוץ במרחץ, אמרו לו וזו היא מצוה, אמר להם הן, ומה אם איקונין של מלכים שמעמידין אותם בבתי קרקסאיות ובבתי טרטראות מי שממונה עליהם ממורקן ושוטפן והן מעלין לו סודרין, ולא עוד אלא שהוא מתגדל בגידולי מלכות, אנו שבראנו בצלם ודמות, דכתיב (בראשית ט, ו) כי בצלם אלהים עשה את האדם, על אחת כמה וכמה. וכן, הלל הזקן היה אומר לתלמידיו בשעה שנפטר מהם, אנא אזיל למגמל חסד עם הדין אכסנאי דאית בגו ביתא, אמרי ליה בכל יום אית לך אכסנאין, אמר להון והדא נפשא עלובתא לאו אכסנאי היא גו גופא, דיומא היא הכא ולמחר לית היא הכא. דבר אחר גומל נפשו איש חסד, דמפלג מצוון. ועוכר שארו אכזרי, אמר רבי אלכסנדראי זה שמגעת לו שמחה ואינו מדבק קרוביו עמו לשם עניות, לכך משה מזהיר להם לישראל נתן תתן לו, עד כאן לשונו. ופי' דמפלג מצוון, שנותן צדקות, והכי מוכח בויקרא רבה.
עוד האוחז במדת החסד הוא השומע חרפתו ושותק, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ילקוט תהלים רמז תרסט) על פסוק (תהלים טז, י) אל תתן חסידך לראות שחת, זה לשונם הקדוש ברוך הוא נקרא חסיד, שנאמר (ירמיה ג, יב) כי חסיד אני נאם ה', ודוד קרא עצמו חסיד, שנאמר (תהלים פו, ב) שמרה נפשי כי חסיד אני, אל תתן חסידך לראות שחת, אמר רב הונא בשם רבי אלכסנדראי כל השומע קללתו ושותק נקרא חסיד, ודוד שמע קללתו ושתק.
ומדה זו היא מדה ממדות האוהב, כמו שדרשו רבותינו ז"ל (שבת דף פח ע"ב) על פסוק (שופטים ה, לא) ואוהביו כצאת השמש בגבורתו, תנו רבנן הנעלבין ואינן עולבין, שומעין חרפתן ואינן משיבין, עושין מאהבה, ושמחים ביסורין, עליהם אמר הכתוב ואוהביו כצאת השמש בגבורתו, עד כאן לשונו.
וכן ממדות החסד, שלא יקום ולא יטור ושלא יכעוס, שכך אמר הנביא ירמיה (ירמיה ג, יב) שובה משובה ישראל נאום ה' לא אפיל פני בכם כי חסיד אני נאם ה' לא אטור לעולם.
והכלל, שכיון שהאדם מתעלם ממדות הדין והאכזריות ונכנס עם הבריות לפנים משורת הדין, זוכה אל מדת החסד, כי על פי הדין ושורה בלי איבה ראוי שישיב על חרפתו ושיכעוס לפני מי שפגם כבודו, והמוחל זוכה אל החסד כמו שהקדוש ברוך הוא נכנס עם בריותיו במדת החסד, שנאמר (תהלים קג, י) לא כחטאינו עשה לנו.
ועל זה אמר בזוהר (פ' נשא דף קמה ע"א) תאנא, כל אדם שיש בו חסידות נקרא מלאך ה' צבאות, הדא הוא דכתיב (מלאכי ב, ז) כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא. ואמר, שכשם שמיכאל כהן למעלה והוא מצד החסד, כן הכהן מצד החסד הוא מלאך ה' למטה, והאדם שיש בו חסידות נכנס לפנים משורת הדין עם כל אדם, נמצא שאינו מתנהג בטבע העולם הזה שנברא על פי שורת הדין, אלא על פי עולם הבא שנברא בי' (מנחות כט ע"ב), שהוא ימין חכמה שורש לחסד (רע"מ פ' פינחס דף רכז ע"ב), ולכן חסידות גדולה מכלם.
ובפסוק שמרה נפשי כי חסיד אני (תהלים פו, ב), הובא זה הענין (בילקוט שם רמז תתלד) ובנוסח אחר כל מי ששומע חרפתו ובידו סיפק למחות ושותק, נקרא חסיד, וגרסא זו נראה יותר נכונה.
ועוד אמרו רבותינו ז"ל (ברכות דף ד ע"א) רבי לוי ורבי יצחק, חד אמר, כך אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם לא חסיד אני, שכל מלכי מזרח ומערב ישנים עד ג' שעות ביום ואני חצות לילה אקום להודות לך. ואידך אמר, כך אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם לאו חסיד אני, שכל מלכי מזרח ומערב יושבין אגודות אגודות בכבודן לפניהם, ואני ידי מלוכלכות בדם שפיר ושליא כדי לטהר אשה לבעלה, ולא עוד אלא שכל מה שאני עושה אני נמלך במפיבושת רבי, ואומר לו מפיבושת רבי יפה דנתי יפה חייבתי יפה זכיתי יפה טמאתי יפה טהרתי, ולא בושתי, אמר רבי יהושע בריה דרב אידי מאי קראה (תהלים קיט, מו) ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש, עד כאן לשונו.
נלמד מהמאמר הזה, שהקם בחצות לילה נקרא חסיד. וכן המקטין עצמו לפני מי שגדול ממנו ולא בוש לשאול ממנו דין תורה נקרא חסיד. והפסוק שהביא רבי יהושע ואדברה בעדותיך נגד מלכים, אנו מוכרחים לומר במלכים אלו הם החכמים, כאומרם (גיטין סב ע"א) מאן מלכים דא רבנן. ודרך כלל נלמד מהמאמר, שכל העושה דבר שאינו מחוייב מדין תורה לעשותו, נקרא חסיד בדברים אלו הנזכרים במאמר, לטהר אשה לבעלה, והשאר.
עוד מענפי החסד, שיוכיח את חבירו, וזה גמילות חסדים - שגומל חסד עם הנפש ההוא, ומי שמוכיחין אותו, שיקבל תוכחת חבירו לשם שמים, ויחשוב התוכחת ההוא חסד אל עליו, שעל ידו ינצל מדינה של גיהנם, כמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים קמא, ה) יהלמני צדיק חסד ויוכיחני. ובענין התוכחת הארכנו בשער הענוה פרק ה.
עוד מענפי החסד הוא הבוטח בה', שנאמר (שם לב, י) והבוטח בה' חסד יסובבנו. ואמרו במדרש ויקרא רבה, רבי אליעזר ורבי תנחום, אפילו רשע ובוטח בה' חסד יסובבנו, עד כאן לשונו. והכוונה שדרשו סמיכות הפסוק רבים מכאובים לרשע והבוטח.
ועוד אמרו רבותינו ז"ל (בבא קמא דף ל ע"א) האי מאן דבעי למיהוי חסידא ליקיים מלי דברכות, ומלי דנזיקין, ומלי דאבות, עד כאן לשונו. והטעם במלי דברכות, מפני שהוא טוב עין הוא יבורך כדפי' לעיל. וכן מילי דנזיקין, כי המזיק לחבירו נעשה חלק דין מהגבורה להלקות לחברו, והוא מתרחק מן החסד המטיב לכל, ולכן צריך ללמוד נזיקין כדי שלא יבא להזיק לחברו. ומלי דאבות, פשוט הוא.
עוד כדי לזכות אל החסד, צריך שיהיה ירא שמים, שנאמר (תהלים קג, יז) וחסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו, כי עליית המדרגות ממטה למעלה קודם נכנס ביראה ואחר כך בחסד, הרי השכינה נקראת יראה (רע"מ פ' פינחס דף רכט ע"ב) צריך לאחוז בפרטי היראה שבה, ואחר כך יעלה אל עולם הזכר שהוא החסד, שהרי צדיק נקרא חסד כדפי' באידרא (פ' נשא קמב ע"א). וכן חסד גבורה, הגבורה נקראת יראה - צריך ליזהר בל"ת, ואחר כך יזכה אל החסד שהוא קיום העשה, ופרטי היראה הם המדות הנזכרות - זריזות נקיות טהרה, ועוד יתבאר כמה פרטים בשער הקדושה, וכל המדות שבארנו בשער זה הם המדרגות המגיעות להיות חסיד.
ובזוהר (פ' נשא דף קמה ע"ב) פירשו בפסוק זה, כי הזוכה אל היראה זוכה אל הענוה ואל החסידות אמר רבי אלעזר, דאית ביה יראה ענוה חסידות כללא דכלא. ואמר שם, שיראיו הוא כלל זכר ונקבה שהוא אדם, ומאן דאתחבר דכר ונוקבא איקרי אדם, וכדין דחיל חטאין, ולא עוד אלא דשריא ביה ענוה, ולא עוד אלא דשריא ביה חסד. ומאן דלא אשתכח דכר ונוקבא לא הוו ביה לא יראה ולא ענוה ולא חסידות, ובגין כך אקרי אדם כללא דכלא, וכיון דאקרי אדם שריא ביה חסד, דכתיב (תהלים פט, ג) אמרתי עולם חסד יבנה וגו', עד כאן לשונו לעניננו. נראה לי שיובנו דבריו בענין אדם, במה שפי' בזוהר (פ' בראשית דף לד ע"ב) בענין חלוק אותיות אדם, עיין שם, ובזה מובן שאר המאמר.
וכאשר יתפוש האדם בכל המדות החסד האמורות, ובשאר מדות האמורות במאמר, רוח הקודש ישרה עליו. ונראה לי כי על זה אמרו ז"ל (ב"ב כה ע"ב) הרוצה להחכים ידרים, פירוש הרוצה לזכות במדת החכמה צריך שיאחוז במדת החסד הנקרא דרום, שהחסד כסא לחכמה, ובאחיזתו במדות החסד בודאי יזכה אל החכמה שעליה.
ובתאנא דבי אליהו אמר בענין זכיית רוח הקדש, זה לשונו בילקוט (שופטים סי' עב דף ט ע"ב) בפסוק ודבורה אשה נביאה (שופטים ד, ד), מה טיבה של דבורה שנתנבאת על ישראל ושפטה אותם, והלא פינחס בן אלעזר עומד. מעיד אני עלי שמים וארץ, בין נכרי בין ישראל בין איש בין אשה בין עבד בין שפחה, הכל לפי מעשיו של אדם רוח הקודש שורה עליו. ושאר לשונו עוד בענין לפידות צריך להעתיק.
ובזה נכלל הפרק: