גמ'. תנו רבנן הכוהו עשרה בני אדם בעשרה מקלות ומת, בין בבת אחת בין בזה אחר זה פטורין, רבי יהודה בן בתירא אומר בזה אחר זה האחרון חייב, מפני שקירב את מיתתו אמר רבי יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו ואיש כי יכה כל נפש אדם. רבנן סברי כל נפש עד דאיכא כל נפש, ורבי יהודה בן בתירא סבר כל נפש כל דהוא נפש.
פסק הרמב"ם בפ"ד מהל' רוצח (הל"ו) וז"ל הכוהו י' בני אדם בעשרה מקלות ומת בין שהכוהו בזה אחר זה בין שהכוהו כאחת כולן פטורין ממיתת בית דין שנאמר כל נפש אדם עד שיהיה אחד שהרג כל הנפש וה"ה לשנים שדחפוהו או שכבשוהו לתוך המים וכו' עכ"ל. ובאור שמח (שם) הביא דעת הרשב"א (ב"ק דף נג: ד"ה ואיכא למידק) שאם הכוהו שנים במקל א' והרגוהו או שכבשוהו יחד במים חייבים, וחולק על הרמב"ם. ונראה בביאור מחלוקתם שלרמב"ם שני רוצחים פוטרים זה את זה. אך הרשב"א סובר שרק שני מעשי רציחה פוטרים זה את זה אבל שנים שהשתתפו במעשה רציחה אחד חייבים. והנה בגמ' (דף עח.) מבואר שבגוסס בידי שמים הכל מודים שההורגו חייב לפי שאין שם אלא רוצח אחד. אמנם בשני רוצחים חלוקים הרמב"ם והרשב"א שלהרמב"ם כל שני רוצחים פטורים, ואילו לרשב"א דוקא שני מעשי רציחה פוטרים זה את זה.
גמ'. אמר רבא הכל מודים בהורג את הטריפה שהוא פטור.
ופרש"י (בד"ה הכל מודים בהורג את אדם טריפה) וז"ל כגון נקב הוושט או קרום המוח עכ"ל. ומבואר דס"ל דאם יש באדם הנהרג א' מי"ח סימני טריפה שגורמים מיתה הו"ל טריפה. אמנם עיין ברמב"ם (פ"ב מהל' רוצח ה"ח) וז"ל ההורג את הטריפה אף על פי שאוכל ושותה ומהלך בשוק הרי זה פטור מדיני אדם, וכל אדם בחזקת שלם הוא וההורגו נהרג עד שיודע בודאי שזה טריפה ויאמרו הרופאים שמכה זו אין לה תעלה באדם ובה ימות אם לא ימיתנו דבר אחר עכ"ל, ומשמע דדין טריפה לענין רציחה אינו תלוי בסימני טריפה דהל' שחיטה אלא בדעת הרופאים, וצ"ע דבגמ' איתא "טריפה מחתכי סימנים", ומשמע דמיירי בי"ח סימני טריפה. ויתכן דהרמב"ם סובר דבעינן תרתי גם סימני טריפה וגם אומדנא של דעת הרופאים שימות מזה. אמנם עיין ברמב"ם (פ"י מהל' שחיטה הי"ב – הי"ג) דאין משגיחים בדברי הרופאים בעניני טריפה אלא הכל תלוי בי"ח סימני טריפה, וצ"ע מ"ש הל' רוצח מהל' מאכלות אסורות.
ועוד יש לעיין במש"כ הרמב"ם בהל' רוצח דהגדר דטריפה הוא שאומרים עליו הרופאים "מכה זו אין בה תעלה באדם ובה ימות", ויש לעיין א"כ מהו החילוק בין טריפה לגוסס בידי שמים, דהרי גם גוסס עומד למות. וההורג טריפה פטור מדיני אדם ואילו ההורג את הגוסס בידי שמים נהרג עליו (רמב"ם פ"ב מהל' רוצח ה"ז). ויתכן לומר דהרמב"ם דקדק לגבי טריפה וכתב (בהל' ח') "ויאמרו הרופאים שמכה זו אין תעלה באדם ובה ימות", ויש לדייק בלשונו דנקט לשון "מכה", ולא כתב "חולי זה". וי"ל דהמשמעות של "מכה" היינו מכה שיש בה חבורה שנכלה הבשר או הגדין ועצמות או הרקמה שבגוף, ואילו לשון "חולי" משמעו לשון מחלה. ויתכן דהגדר דגוסס בידי שמים הוי בעומד למות מחמת חולי (אפילו בלי מכה שכלה הבשר או רקמה שבגוף) דכתב הרמב"ם (שם הל"ז) וז"ל אחד ההורג את הבריא או את החולה הנוטה למות ואפילו הרג את הגוסס נהרג עליו עכ"ל, ומשמע קצת דגוסס היינו חולה הנוטה למות. ויש חילוק בין טריפה שעומד למות מחמת מכה לבין גוסס בידי שמים דעומד למות מחמת חולי, ויל"ע בזה.
גמ'. אמר רבא ההורג את הטריפה פטור. וטריפה שהרג, בפני בית דין חייב, שלא בפני בית דין פטור. בפני בית דין חייב דכתיב ובערת הרע מקרבך. שלא בפני בית דין פטור דהויא לה עדות שאי אתה יכול להזימה, וכל עדות שאי אתה יכול להזימה לא שמה עדות.
לכאורה צ"ע בביאור הגמ', דאי בעי עדות היכא שראוהו ב"ד שהרג, א"כ איך מהני הקרא ד"ובערת הרע מקרבך" שיכולים להורגו, והרי הו"ל עדות שאאילה"ז, ואי לא בעי עדות משום שלא תהא שמיעה גדולה מראייה א"כ למה צריך הפסוק ד"ובערת הרע מקרבך". ונראה ליישב דאיתא בגמ' ר"ה (דף כה: - כו.) "סנהדרין שראו בא' שהרג את הנפש מקצתן נעשו עדים ומקצתן נעשו דיינין דברי רבי טרפון, רבי עקיבא אומר כולן נעשים עדים, ואין עד נעשה דיין. אפילו תימא רבי עקיבא עד כאן לא קאמר רבי עקיבא התם אלא בדיני נפשות, דרחמנא אמר ושפטו העדה, והצילו העדה, וכיון דחזיוהו דקטל נפשא לא מצו חזו ליה זכותא, אבל הכא אפילו רבי עקיבא מודה". וי"ל דרבא סובר דקמ"ל מהפסוק "ובערת הרע מקרבך" דלא ס"ל כר"ע ואין חוששין שמא ב"ד לא ימצאו לו זכות.
ועיין בהמשך הגמ' "ואמר רבא שור טריפה שהרג חייב, ושור של אדם טריפה שהרג פטור. מאי טעמא אמר קרא השור יסקל וגם בעליו יומת, כל היכא דקרינא ביה וגם בעליו יומת קרינן ביה השור יסקל, וכל היכא דלא קרינן ביה וגם בעליו יומת לא קרינן ביה השור יסקל. רב אשי אמר אפילו שור טריפה נמי שהרג פטור. מאי טעמא - כיון דאילו בעלים הוו פטירי - שור נמי פטור". ופסק הרמב"ם כשיטת רב אשי (פ"י מהל' נזקי ממון ה"ז) וז"ל שור שהוא טרפה שהרג את הנפש או שהיה השור של אדם טרפה אינו נסקל שנאמר וגם בעליו יומת כמיתת הבעלים כך מיתת השור וכיון שבעליו כמת הם חשובים ואין צריכין מיתה הרי זה פטור עכ"ל. והשיג עליו הראב"ד וז"ל ואם בפני בית דין הרג נהרג משום ובערת הרע עכ"ל. ועיין במ"מ שהרמב"ם סובר דהפסוק ד"ובערת הרע מקרבך" מיירי דוקא באדם שהרג בפני ב"ד ולא בבהמה, ודבריו צ"ע דקיי"ל כמיתת הבעלים כך מיתת השור, ובגמ' חולין (קלט.) איתא דחל דין ובערת הרע מקרבך לגבי בהמה שהרגה. ונראה ליישב דהרמב"ם סובר כדעת הראב"ד דבהמה טריפה שהרגה בפני ב"ד נהרגת, דלא תהא שמיעה גדולה מראייה. והטעם שלא הביא הרמב"ם דין זה בפירוש כמו שהביא לגבי אדם (פ"ב מהל' רוצח ה"ט) וז"ל אדם טריפה שהרג את הנפש נהרג שנא' ובערת הרע מקרבך, והוא שיהרוג בפני בית דין עכ"ל, הוא משום דדוקא באדם יש חידוש דלא חיישינן להצלה כסברת ר"ע דלא מצו חזו ליה זכותא. משא"כ בשור טריפה שהמית פשיטא דלא שייך דין הצלה דוהצילו העדה בשור הנסקל וכדמבואר בגמ' (לעיל לו:) "עשרה דברים יש בין דיני ממונות לדיני נפשות וכולן אין נוהגין בשור הנסקל חוץ מעשרים ושלשה, מנה"מ וכו' לא תטה משפט אביונך בריבו משפט אביונך אי אתה מטה אבל אתה מטה משפט של שור הנסקל", ופשיטא דבהמה טריפה שהרגה בפני ב"ד נהרגת דלא תהא שמיעה גדולה מראייה, וא"צ את הפסוק "ובערת הרע מקרבך" להמיתו.
ובדרך אגב יש להעיר דמלשון הרמב"ם משמע דדין עדות שאי אתה יכול להזימה אינה עדות רק בדיני נפשות, שכתב (פ"ב מהל' רוצח ה"ט) וז"ל אדם טריפה שהרג את הנפש נהרג שנ' ובערת הרע מקרבך, והוא שיהרוג בפני בית דין אבל בפני עדים פטור שמא יוזמו העדים ואם הוזמו אינן נהרגין שהרי לא זממו להרוג אלא טריפה וכל עדות שאינה ראויה להזמה אינה עדות בדיני נפשות עכ"ל, וצ"ע דקיי"ל דבדיני ממונות בעינן דרישה וחקירה ויסוד הדין דבעי דרישה וחקירה היינו משום דבעינן עדות שאתה יכול להזימה, ומשמע דאף בד"מ חל דין דבעינן עדות שאתה יכול להזימה. וי"ל דיש ב' דינים בעדות שאתה יכול להזימה: א) בד"נ חל דין דכדי שתחול העדות בעינן שתהא עדות שאתה יכול להזימה – כלומר שיהא שייך להעניש את העדים בעונש דכאשר זמם, ואם העידו על הטריפה שאין העדים ראויים ליענש הו"ל עדות שאאילה"ז, ולא הוי עדות. ב) בדיני ממונות חל דין דבעינן שגוף הגדת העדות תהא יכול להזימה, ולכן בעינן דרישה וחקירה בד"מ. ואם שהוכחשו העדים בדרישה וחקירה בין בדיני ממונות ובין בד"נ, הנאמנות של העדים הופקעה לגמרי ואין שם עדות כלל (עיין ברמב"ם פ"ג מהל' עדות הל"א – הל"ג). ונמצא דיש ב' דינים בעדות שאתה יכול להזימה, דבדיני ממונות חל דין בגוף העדות דכדי שתחול חלות שם הגדת עדות בעינן שיהא יכול להזימה ולכן בעי דו"ח בדיני ממונות מה"ת, ואילו בד"נ חל דין מסוים בפ"ע דבעינן עדות שאתה יכול להזימה היינו שיהא שייך לקיים את העונש דהזמה בגוף העדים.530ועיין בש"ך חו"מ ס' ל"ג ס"ק ט"ז.
והנה כשהעידו העדים על הטריפה שהרג, בכה"ג העדים פטורים מעונש מיתה דהזמה, כי ההורג את הטרפה פטור, והויא עדות שאאי"ל משום שאינם בני העונש דהזמה. ונראה שדין זה שייך רק לדיני נפשות משום דין דוהצילו העדה, ואינו שייך בדיני ממונות. וכן מדויק ממה שכ' הרמב"ם בפ"ב מהל' רוצח (הל"ט) ז"ל אדם טריפה שהרג כו' בפני עדים פטור שמא יזומו ואם הוזמו אינן נהרגין שהרי לא זממו אלא להרוג טריפה וכל עדות שאינה ראוי להזמה אינה עדות בדיני נפשות עכ"ל. ונראה שבאופן הזה, נאמנות העדים קיימת ואף על פי שנאמנים הרוצח פטור. כלומר, משום הדין דוהצילו העדה, אין בית דין גומרים את דינו להורגו, כיון שחסר בהם העונש אם הוזמו. ונראה שבאופן כזה, גואל הדם יכול להרוג את הרוצח, שיש לעדים נאמנות שרצח, אלא שאין בי"ד ממיתים אותו. ולפיכך עדיין ניתן להריגת גואל הדם. ואילו בהוכחשו בדו"ח אינם נאמנים כלל ואין רשות לגואל הדם להרוג אותו.531ועיין ברשימות שיעורים מס' בבא קמא דף עה: ד"ה ה"מ, ודף פד. ד"ה מאי עבדינן (עמ' תע"ז, תצ"ה).