תוס' ד"ה בנזקין לא חייב לן מצמצם. וז"ל משמע דמחייבי טפי ברוצח מבנזקין ואם כן מדפטרינן לקמן ברוצח תריס כ"ש בנזקין וכן משמע בשלהי כיצד הרגל (ב"ק דף כו: ושם) דפטרינן זרק כלי מראש הגג והיו תחתיו כרים וכסתות אפילו קידם וסילקן וא"ת הא אמרינן בריש הכונס (שם דף נה: ושם) הפורץ גדר בפני בהמת חבירו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים ופריך היכי דמי אי בכותל בריא בדיני אדם נמי ליחייב ומאי קושיא הא דמיא לתריס דפטור ונראה לפרש דאכותל קאי ולהכי פריך בדיני אדם נמי ליחייב אכותל ויש ספרים שכתוב בהדיא אכותל ותדע דתנן התם הוציאוה ליסטים הליסטים חייבין ומוקמינן בגמרא דהכישוה במקל ש"מ דבלאו הכשה לא מיחייבי אף על פי שפרצוה לסטים ומיהו יש לדחות דמתניתין להתחייב בנזקיה איירי אבל אאבידה דבהמה מיחייבי וא"ת למאי דפרישית דקאי אכותל לישני דפטור מדיני אדם קאי אבהמה וי"ל דלא שייך למיתני פטור מדיני אדם אם היה שום חיוב (לא) בבהמה (ולא) [או] בכותל אבל כשמתרץ בכותל רעוע אף על גב דאין דומה שיתחייב בדיני שמים אכותל שהוא רעוע כ"כ שיכול ליפול ברוח מצויה או אפי' ברוח שאינה מצויה מ"מ שייך למיתני חייב בדיני שמים כיון שיש דבר שהוא חייב בו כגון הבהמה והשתא אתי שפיר דנקט בפני בהמת חבירו ולא נקט הפורץ גדר של חבירו דמשום בהמה נקט לה ומיהו בסוף הסוגיא דקאמר מהו דתימא כיון דלמיסתר קאי מאי עבד משמע דחיוב דיני שמים קאי נמי אכותל ומצי לפרש דה"ק כלומר למיסתר ולמיפל קאי אי נמי הכי קאמר כיון דלמיסתר קאי שהבעלים מצווין לסותרו שלא יפול על בני אדם סד"א דכל הקודם במצוה זכה ואין לו להניח מלסתור בשביל בהמת חבירו ובדיני שמים נמי לא מחייב קמ"ל אי נמי חייב בדיני שמים קאי נמי אכותל שנהנה הוא בה עד שיזדמנו לו פועלים לתקן עכ"ל.
והנה בנזקי ממון חל חיוב משום דהוי בעל המזיק, אמנם נראה דיש ב' דיני בעלות במזיקים: א) משום דהוי ממונו, ב) דמחמת עשיית המזיק הו"ל בעל המזיק, וכדמבואר מתוס' ב"ק (דף נו: ד"ה המעמיד בהמת חבירו על קמת חבירו חייב) וז"ל ואף על פי שאין הבהמה שלו חייב מטעם שן ורגל דאע"ג דכתיב בעירה כדידיה חשיבא הואיל והוא עשה כמו מדליק פשתנו של חבירו בנרו של חבירו עכ"ל. ויש לעיין האם סילוק שמירה מבהמת חבירו חשיב עשיית המזיק או דרק אם מעמיד בהמת חבירו ע"ג קמת חבירו נחשב עשיית המזיק. ועיין בגמ' ב"ק (נה:) דהפורץ גדר בפני בהמת חבירו פטור בדיני אדם, וכתבו התוס' דהפורץ גדר פטור מתשלומי נזקי הבהמה, ויל"ע מ"ש פורץ גדר בפני הבהמה ממי שמעמיד בהמת חבירו ע"ג קמת חבירו דחייב מדין שן ורגל דהוי בעל המזיק משום עשיית המזיק. וי"ל דשאני מעמיד בהמת חבירו ע"ג קמת חבירו דהו"ל ברי הזיקא, ואזי חל דין דמחמת עשיית המזיק נעשה לבעל המזיק וחייב בנזקי הבהמה. משא"כ הפורץ גדר בפני בהמת חבירו לא הוי ברי הזיקא ולכן אינו חייב מדין עשיית המזיק.
והנה התוס' הביאו ראייה שמסלק שמירה פטור מנזקין ולא נחשב לבעל המזיק מהא דאמר רבה (ב"ק דף כו:) זרק כלי מראש הגג והיו תחתיו כרים וכסתות ובא אחר וסילקן (או קדם וסילקן) פטור. ולכאורה צ"ע דהרי התם הוי ציור של ברי הזיקא, וא"כ למה אין המסלק את הכרים וכסתות חייב מדין עשיית המזיק. וי"ל דהא דחל דין בעל המזיק ע"י סילוק שמירה מאחר דסילוק השמירה עושה את ההיזק (כשברי הזיקא) היינו רק לגבי ממון המזיק כמו שור, בור, אש, משא"כ בציור של רבה דזרק כלי מראש הגג דמיירי לענין אדם המזיק י"ל דלא אמרינן באדם המזיק דע"י סילוק שמירה וכגון שבא אחר וסילק את הכרים והכסתות דמשום כך נעשה המסלק לבעל המזיק כלפי האדם שעושה ההיזק וזרק את הכלי, דלא חל דין בעל המזיק לגבי אדם המזיק דהוי בן דעת וברשות עצמו הוא, ורק בממון המזיק דלאו בר דעת חל דין דע"י סילוק שמירה נעשה לבעל המזיק וחייב בתשלומין.
והנה הרמב"ם פסק (פ"ד מהל' נזקי ממון ה"ב) דהפורץ גדר בפני בהמת חבירו ויצאה והזיקה הפורץ חייב בנזקי הבהמה. ומבואר דס"ל דאף היכא דלא ברי הזיקא חל דין בעל המזיק בסילוק שמירה. וצ"ע דהרי תנן בריש פרק הכונס (ב"ק דף נה:) "נפרצה בלילה או שפרצוה לסטים, ויצאה והזיקה פטור. הוציאוה לסטים לסטים חייבין". ומבואר דרק כשהוציאוה ליסטים לסטים חייבים, וצ"ע מ"ש פרצוה לסטים דפטור מהפורץ גדר בפני בהמת חבירו דחייב. ועיין במגדל עוז שהביא תשובת הרמב"ם לחכמי לוניל שהקשו עליו קושיא זו ותירץ הרמב"ם וז"ל הפרש גדול יש בין ליסטים שפרצו הדיר ובין חבירו שפרץ לפני בהמתו, שהליטסים כוונתם לגנוב הבהמה לפיכך כל זמן שלא הוציאוה מרשות הבעלים לא נתחייבו ולא נעשית ברשותם ובעת שיוציאוה נעשית ברשותם ונתחייב בנזקיה, אבל אם הניחוה שם הרי לא עשו הנזק שנתכוונו לו שהיא הגניבה ולפיכך פטורין אבל הפורץ גדר חבירו אין כוונתו לגנוב ולא נתכוון אלא שתצא הבהמה ותזיק ויתחייבו הבעלים בנזקיה ולפיכך הוא חייב באותו נזק כדין כל מזיק וזהו הפרש בין ליסטים ובין פורץ בהמת חבירו והרי כל הדברים נכונין ויוצאין על עיקרי הדינין עכ"ל.522ועיין בביאור הגר"א חו"מ סימן שצ"ו ס"ק ח' דהחיוב חל מדינא דגרמי ולא מדין ממון המזיק וגרמי חייב רק במתכוין להזיק. אך לכאורה פירוש זה קשה דאילו היה חייב מדינא דגרמי ואדם המזיק היה לו להרמב"ם להביא דין זה בהלכות חובל ומזיק ביחד עם דיני גרמי, ואילו הרמב"ם הביא דין זה בהל' נזקי ממון , ומשמע דחייב מדין ממון המזיק. וס"ל להרמב"ם דהוי בעל המזיק כשסילק את השמירה מהשור או הבור וחייב מדין בעל המזיק. ומשמע דהרמב"ם סובר שסילוק שמירה עושה את המסלק לבעל המזיק דשור רק כשמתכוין שהשור יזיק, וצ"ע. ועיין עוד ברשימות שיעורים למס' ב"ק ודף נה: ד"ה אילמא בכותל בריא אות ב' (עמ' רפ"ח).
והנה יש להעיר דלכאורה מהפסוק "כי יפתח איש בור או כי יכרה איש בור ולא יכסנו ונפל שמה שור או חמור בעל הבור ישלם" מוכח דסילוק שמירה מחייבת ומשוויה לבעל המזיק דהפותח בור חייב כמו הכורה את הבור. ולכאורה מוכח דאף היכא דלא ברי הזיקא סילוק שמירה חשיב כעושה את המזיק ומשוויה לבעל המזיק, ולכאורה זוהי ראייה לשיטת הרמב"ם ודלא כהתוס'. ולכאורה היה יתכן לתרץ דשאני שור מבור, דשור הוי חפצא דמזיק וחל בו שם מזיק אף כשהוא משומר, משא"כ בור מכוסה לא הוי חפצא דמזיק כלל, וא"כ י"ל דכשפתח את הבור לא נחשב למסלק את השמירה בלבד אלא לעושה חפצא של מזיק דבור ומשו"ה הפותח חייב, ואין להוכיח מפתיחת בור דהמסלק שמירה דשור הו"ל כעושה את המזיק וחל ביה דין בעל המזיק מחמת סילוק השמירה.
אמנם נראה דזה אינו, ובאמת פתיחת הבור לא הוי כעשיית מזיק חדש של בור, דאפילו כשהבור מכוסה חל ביה חלות שם מזיק, ופתיחת הבור הוי מעשה של סילוק שמירה מהבור. והראייה לכך דבגמ' ב"ק (דף כט:) איתא "למה הדבר דומה למוצא בור מגולה וכסהו וחזר וגילהו וכו' הא לא דמי אלא למוצא בור מגולה וטממה וחזר וחפרה דאסתלקו להו מעשה ראשון וקיימא לה ברשותו", ופסק הרמב"ם (פי"ב מהל' נזקי ממון ה"ו) וז"ל המוצא בור וכסהו וחזר וגילהו, בעל הבור חייב וזה האחרון פטור, סתמו בעפר וחזר והוציא את כל העפר זה האחרון חייב, שכיון שטממו בעפר נסתלקו מעשה הראשון עכ"ל, ומבואר דרק מילוי הבור מסלק את השם בור דאסתלק מעשה ראשון, משא"כ אם כיסה את הבור עדיין הוי חלות שם בור המזיק, אלא דהוא בור המשומר. וכן מוכח משיטת הרמב"ם בביאור הגמ' ב"ק (דף ט:) "שור ובור שמסרן לחרש שוטה וקטן והזיקו חייב לשלם משא"כ באש", ובגמ' מוקי לה בשור קשור ובור מכוסה ודכוותה באש בגחלת, והראשונים נחלקו אי מיירי שמסר בור מכוסה ושור קשור בשמירה פחותה או בשמירה מעולה, דרש"י (ב"ק דף ט: ד"ה שור דרכיה לנתוקי וד"ה לנתורי) והראב"ד (פ"ד נזקי ממון ה"ו) פירשו דמיירי בשמירה פחותה ובכיסוי גרוע, ואילו הרמב"ם (פ"ד מהל' נזקי ממון ה"ו וה"ח) ותוס' פירשו דמיירי בשמירה כראוי. ועיין בתוס' (ב"ק דף ט: ד"ה שור) דאע"פ שהשור והבור היו שמורים כראוי מ"מ פשעו הבעלים כשמסרום לחש"ו הואיל שדרכן דחש"ו להתיר את הקשר ולגלות הבור, והבעלים היו צריכים לחשוש לזה, ומכיון שלא חששו לכך ומסרום לחש"ו פשעו הבעלים בשמירת המזיק ולכן הן חייבים. ונראה דשור ובור בשעה שהן שמורין כראוי לא פקע מינייהו חלות שם מזיק ולכן כשמסרן לחש"ו גרע בשמירתן, וחייב. משא"כ גחלת לא הוי חפצא דמזיק כלל ולכן הבעלים פטורים, דהגחלת נעשה למזיק דאש ע"י מעשי החש"ו, ואין הבעלים מחוייבים לשלם עבור חפצא דמזיק שנעשה ע"י חש"ו. ומבואר מזה דבור מכוסה הוי חפצא של מזיק דבור אלא דהוי בור שמור, וממילא הפותחו חייב מחמת דסילק השמירה, ולכאורה מוכח דסילוק שמירה משוויה לבעל המזיק אפילו היכא דלא הוי ברי הזיקא, וצ"ע בתוס'.
ונראה לתרץ דיש חילוק בין המזיק של בור לשאר מזיקים, דבשאר מזיקים כשור ואש שדרכן לילך ולהזיק - המזיק בא אל הניזק, משא"כ בבור הניזק בא אל המזיק. ונראה אליבא דתוס' דהא דקיי"ל דסילוק שמירה משוויה לבעל המזיק דוקא היכא דברי הזיקא היינו רק בשאר מזיקים דהמזיק בא אל הניזק, דאזי ע"י סילוק השמירה הו"ל עשיית המזיק (דברי הזיקא) והו"ל בעל המזיק. משא"כ בור דהוי תקלה דעושה הנזק בשב ואל תעשה כשהניזק בא אל הבור ונופל לבור, ונראה דבור בעצמותו הוי דבר שלא ברי היזקא דאינו מוכרח שיפול הניזק לתוכו, ואפילו היכא דכרייה לבור לא הוי ברי הזיקא, ואעפ"כ התורה מחדשת דהכורה או הפותח את הבור נעשה לבעל הבור אע"פ שאין זה ברי הזיקא, והוא דין מסוים בבור דהכשרת הבור להזיק מחייב את הפותח בתורת בעל הבור, ואי אפשר ללמוד שאר מזיקים מבור. ומשו"ה ס"ל להתוס' דרק באופן שמסלק את השמירה מהמזיק והוי ברי הזיקא אזי נעשה לבעל המזיק, ואילו בבור יש גזה"כ מיוחדת דנעשה לבעל הבור אע"פ שאינו ברי הזיקא.523עיין בראב"ד (פ"ד מהל' נזקי ממון ה"ב) דס"ל כשיטת התוס' דסילוק שמירה מחייב רק בבור ולא בשור. ועיין עוד ברשימות שיעורים למס' ב"ק דף כט. ד"ה התם לא איסתלק להו מעשה ראשון אות ב' (עמ' ר"ד – ר"ה) , ובדף נה. ד"ה הא כסהו פטור, ודף נה: ד"ה אילמא בכותל בריא אות ב' (עמ' רפ"ה - רפ"ח).
גמ'. ואמר רבא כפתו לפני ארי פטור, לפני יתושין חייב.
ופרש"י (בד"ה כפתו לפני ארי פטור) וז"ל דאי נמי לא היה כפות לא היה יכול להציל עצמו מן הארי, וכו' הני אזלי והני אתו ולא מת על ידי יתושים הראשונים שהיו מוכנים שם, שכמה כתות עברו עליו עכ"ל. ועיין בחידושי הר"ן (ד"ה כפתו לפני ארי) וז"ל וי"מ דהא דכפתו לפני ארי דפטור אין צריך לומר אם כפתוהו ואח"כ בא ארי ואכלו שהוא פטור אלא אע"פ שהיה הארי שם וכפתוהו לפניו פטור משום דארי אדעתא דנפשיה קא אכיל ואין זה כמצמצם לתוך המים או לתוך האור דהתם עכ"פ ישרף או יטבע במים אבל הכא אין ההיזק מחוייב לבא עכ"ל. ונראה לבאר דברי הר"ן דחיוב מצמצם חל רק באופן שמצמצמו תחת המים או תחת האש שיש כאן כבר דבר ההורגו מאליו עפ"י טבע ומצמצמו שאינו יכול להנצל, אולם נראה פשוט שאם צמצם אחד את חבירו בפני רוצח שקם על חבירו להורגו, והמצמצם קשר את חבירו כדי שלא יוכל לברוח ממנו, ובא הרוצח והרגו, שאין המצמצם חייב דמעשה הרציחה של הרוצח מפקיע מהמצמצם את השם רוצח. וי"ל דמשו"ה אמר רבא שכפתו לפני הארי פטור, דמאחר דחל דין דשור הנסקל – ודין דכמיתת הבעלים כך מיתת השור י"ל דחל על בהמה שהורגת דין רוצח, ומשו"ה הכופת אדם לפני הארי פטור דאין אדם חייב מדין מצמצם אם צמצמו בפני רוצח ונהרג ע"י הרוצח, וכן בארי דמעשה הרציחה של הארי וחלות שם רוצח של הארי מפקיע מהמצמצם חלות שם רוצח. אמנם נראה דכ"ז לגבי ארי, משא"כ ביתושין לא חל שם רוצח, ומשו"ה הכופת לפני יתושין חייב. ונראה לבאר הטעם בזה דהגז"ש דשור שור משבת (ב"ק נד:) מרבה בהמות וחיות לכל דיני התורה ולדין שור הנסקל, אך לא שרצים ויתושין וכדומה, ולכן לא חל שם רוצח ומעשה רציחה ביתושין ושרצים. ועוד י"ל דאין עקיצת יתושין נחשב למעשה רציחה כי אין כוונתם להרוג בנשיכתם, ורק עוקצים ונושכים עפ"י טבעם, דטבעם מושכם לנשוך ולעקוץ524דעקיצתם ונשיכתם היא פעולה אינסטקנקטיבית שהיא מכוח טבעם לגמרי (מקאניקאל אינסטינקט - בלע"ז) ואין בעקיצתם ונשיכתם שם רצון וכוונה כלל, משא"כ בבהמות שיש להם כוונה ורצון חל חלות שם מעשה רציחה ושם רוצח על בהמה שהמיתה. (רבינו זצ"ל), משא"כ ארי דאדעתא דנפשיה קאכיל ויש במעשיו כוונה להזיק ולהרוג, (וכן משמע מלשון הר"ן525וז"ל וי"מ דהא דכפתו לפני ארי דפטור אין צריך לומר אם כפתוהו ואח"כ בא ארי ואכלו שהוא פטור אלא אע"פי שהיה הארי שם וכפתוהו לפניו פטור משום דארי אדעתא דנפשי' קא אכיל ואין זה כמצמצם לתוך המים או לתוך האור דהתם עכ"פ ישרף או יטבע במים אבל הכא אין ההיזק מחוייב לבא וכו' עכ"ל.). ומשו"ה חל שם רוצח בארי ולא ביתושין ודבורים. ולפי"ז יש לבאר המחלוקת בין ר"י וחכמים בהשיך בו את הנחש דר"י מחייב וחכמים פוטרים (משנה עו:), ובבביאור מחלוקתם איתא בגמ' (דף עח.) "אמר רב אחא בר יעקב כשתמצא לומר לדברי רבי יהודה ארס נחש בין שיניו הוא עומד, לפיכך מכיש בסייף, ונחש פטור. לדברי חכמים ארס נחש מעצמו הוא מקיא, לפיכך נחש בסקילה, והמכיש פטור". וצ"ע דמשמע דנחלקו במציאות אם הארס נמצא בין שיניו או לא, וזה דוחק. וי"ל דנחלקו האם הנחש מקיא את הארס בטבעו וההקאה היא דבר דממילא או דמקיא מעצמו כלומר דמקיא בכוונה. ונ"מ דאם מקיא מטבעו והפעולה נעשית בלי כוונה אזי המשיך בסייף והנחש פטור, משא"כ אם נחש מעצמו מקיא אזי הנחש בסקילה משום דחל ביה שם רוצח ודין שור הנסקל. ולפי ר' יהודה ארס נחש בין שיניו הוא כלומר דהא דהנחש מקיא הארס הוי פעולה טבעית דנעשית ממילא, ולכן המשיך חייב והנחש פטור, ודומה ליתושין דעוקצים מחמת טבעם בלי כוונה ולכן הכופת האדם לפני יתושין חייב.
תוס' ד"ה סוף חמה. וז"ל דלא רבי רחמנא מצמצם אלא במקום שהתחיל בו ההיזק כבר ומיהו אם כפתו בפנים והביאו במקום שסוף חמה לבא וסוף צנה לבא נראה דחייב למ"ד אשו משום חציו דלענין מיתה נמי מחייבין באשו משום חציו כדמוכח בכיצד הרגל (שם דף כב. ושם) ואין חילוק בין מקרב האש אצל הדבר למקרב הדבר אצל האש כדמוכח בריש הכונס (שם דף נו. ושם) דפריך אי דמטא ניהליה ברוח מצויה בדיני אדם נמי ליחייב, וההיא דאשקיל עליה בידקא דמיא דבסמוך אפילו כפתו והביאו שם ואח"כ אשקיל פטור דדמיא לזרק חץ ותריס בידו דאפילו הוא קידם וסילקו פטור וכו' עכ"ל.
והנה במש"כ התוס' להוכיח מהסוגיא ב"ק (נו.) דאין חילוק בין מקרב הדבר אצל האש או מקרב האש אצל הדבר נראה דר"ל שבשני האופנים נעשה המקרב לבעל האש. והנה בשור ובור לא שמענו שהמקרב את הניזק למזיק יהיה חייב. ונראה שדין מיוחד הוא באש שכן באש יש הלכה דכח אחר מעורב בו. וכשם שחייבה התורה התקרבות האש לניזק ע"י כח אחר מעורב בו כן חייבה את מי שמקרב את הניזק לאש. מאידך בבור ושור ליכא חיוב כשמקרב את הניזק למזיק שהרי אין בהם הלכה דכח אחר מעורב בו.
והנה התוס' נקטו דאם כפתו בפנים והביאו במקום שסוף חמה לבא יהא חייב משום רציחה דאשו משום חציו ובאש אין חילוק בין מקרב האש אצל הדבר או מקרב דבר אצל האש. אולם הגר"ח זצ"ל היה רגיל לומר שדין אשו משום חציו חל רק בעשיית האש ובמקרב את האש אצל הניזק ולא במקרב את הניזק אצל האש כשלא עשה מעשה באש עצמה. ועוד יש לתרץ קושית התוס' עפי"מ שכתב השיטה מקובצת ב"ק (נו.) בשם הרא"ה שאין אומרים אשו משום חציו אלא באש עצמה וכשעשה את האש, ולא בתולדות אש כאבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה או בחמה526ועיין ברשימות שיעורים בבא קמא (דף כג. בסוגיא דאשו משום חציו) שביארנו לדעת הרמב"ם דדין אשו משום חציו חל רק בחובל ולא ברוצח, ומסתלקת קושית התוס'..
תוס' ד"ה סוף חמה. בא"ד. ומיהו קשה ההיא דזרק צרור למעלה דבסמוך דמשמע דאי לא אזלא לצדדין אלא לתחת פטור אמאי ליחייב מידי דהוה אאבנו וסכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה דחייב משום אשו אי בהדי דאזלי קא מזקי כדאיתא בפ"ק דב"ק (ד' ו.) ושמא אינו מצוי כאן שתפול לתחת ממש ולא תיזיל כלל לצדדין ומיהו זה ודאי קשה דמשמע דלצדדין נמי לא מיחייב אלא משום כחו דפריך אי כחו הוא תיזיל לעיל ודוחק לומר כח כחוש הוא וצריך לומר דהיינו למ"ד אשו משום ממונו והא וכו', עוד יש לפרש דבכל הני דסוף חמה וצנה וארי לבא וזרק צרור למעלה ונפל לתחת אפילו כפתו והביאו שם פטור דדמי לכח כחו ואש נמי שלא המיתה אלא ברוח מצויה פטור ממיתה אלא דלענין ממון חייב נזק שלם ולא דמי לחצי נזק צרורות אף על גב דכח כחו הוא דהא אשו נמי חייב משום ממונו כדמוכח בפרק כיצד הרגל (ב"ק דף כג. ושם) דמאן דאית ליה משום חציו אית ליה נמי משום ממונו עכ"ל.
תוס' מתרצים דאמרינן אשו משום חציו לחייבו מיתה היינו רק באופן שהאש הולכת מעצמה בלי סיוע הרוח ואין כח אחר מעורב בו, משא"כ היכא דיש כח אחר מעורב בו אי אפשר לומר דאשו משום חציו, אלא בכה"ג אשו משום ממונו, (ועיין במהרש"א). וכשזרק צרור למעלה ונפל לתחת פטור ממיתה משום דאזי כשיורד אין זה מכוחו, דפסק כוחו, אלא דיש כח אחר מעורב בו דהיינו כח משיכת החפץ (גרעוויט"י בלע"ז), ואזי אשו חייב רק משום ממונו ולפיכך פטור ממיתה. ולפי תוס' י"ל דאינו מתחייב מיתה באבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והרגו אע"פ דהוי תולדה דאש, דאין כאן כח האדם אלא כח אחר מעורב בו דהרוח הפילתן ובכה"ג לא אמרינן דאשו משום חציו. ועיין בחידושי רבנו חיים הלוי (פי"א מהל' שכנים ה"א) דנקט דלא אמרינן אשו משום חציו באבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה דהתם פסק כוחו ורק באש ממש שבא מכוחו אמרינן דאשו משום חציו.527ויש להעיר דאמאי שקיל וטרי בריש ב"ק איזה תולדות הוי לאו כיוצא בהן, דלפי"ד הגר"ח הו"ל למימר דתולדות דאש לאו כיוצא בהן דאילו באב דאש חל דין דאשו משום חציו, משא"כ תולדות אש חייבים רק משום ממונו. וי"ל דהגמ' נקט נפ"מ בין אב לתולדה מצד דין ממון המזיק דיש חילוק בין האב דרגל לתולדתו דהיינו צרורות לענין תשלומין, ואילו לפי"ד הגר"ח הנפ"מ בין אש לאסו"מ הוא רק למ"ד אשו משום חציו ומצד דין האדם אי חשיב כוחו או לא. (רבינו זצ"ל).
ועיין בחידושי הר"ן (דף עז: ד"ה זרק) שכתב בשם רבנו דוד תירוץ אחר לקושיית התוס', וז"ל וזרק צרור למעלה והלכה לצדדין נמי דחייב היינו נמי משום דכח כחוש הוא משמע דאי אזלא לתחת שאינו בכח שלו כלל שהוא פטור. והקשו על זה ואמרו דלמה לא יהא חייב אי אזלא האבן לתחת ממש שהזריקה שלו שזרק האבן למעלה חייבה לו הירידה הזאת ולמה לא תהיה העליה הזאת כמדליק האש בשדהו ואח"כ באה רוח מצויה דחייב למ"ד דאשו משום חציו והכי קי"ל שאע"פ שאין האש הולכת בכחו כלל מאחר שהוא מדליקה במקום רוח מצוי' רואין אותה כאלו הוא עצמו עשאה וכן נמי תולדה דאש הוי אבנו וסכינו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצייה והזיקו דחייב והיאך לא תהא הזריקה שזרק למעל' ואף על פי שירדו מאליהן כאבנו וסכינו שהניחו בראש גגו ונפלו דחייב. ותירצו בזה דאין חיוב נזיקין אלא בכח ובפועל לא במה שנעשה ורוח מצויה פועלת היא ורואין אותה כאלו היה בכח אדם ע"י שהיא מצויה אבל הירידה למטה אין בה פועל של כלל אלא שמחמת כבדה היא יורדת ואף אם הרגו בירידתו לא נעשה זה בפועל אלא כובד האבן הוא שהזיק מאיליו. כן כתב ה"ר דוד ז"ל בשם רבותיו בעלי תוספות עכ"ל. ונראה דרבנו דוד סובר דחל דין אשו משום חציו רק היכא שיש כח אחר מעורב בו משא"כ כשזרק אבן למעלה ויורדת היא למטה הירידה היא מחמת כובד האבן528ומשמע דרבנו דוד ובעלי התוספות סברו כדעת חכמי הטבע שנפילת חפץ לארץ הוא מחמת עצם טבע החפץ ומשום כובד החפץ ולא משום שיש כח משיכה לארץ (גרעוויט"י).(רבינו זצ"ל), ולכן ס"ל דלא דמי לאש דכח אחר של רוח מצויה פועלת דרואין אותה כאילו היא פועל האדם, משא"כ בזריקת חפץ למעלה הירידה למטה היא מחמת טבע החפץ ואין כח אחר פועל למושכו לרדת למטה. וכן משמע מתוס' (ב"ק דף ו. ד"ה היינו בור) דכותל ואילן שנפלו לא דמי לאש דאין כח אחר מעורב בהן משא"כ אש יש כח אחר המעורב בו. ומשמע דס"ל דהכותל ואילן נופלים לארץ מחמת עצמם – משום כובדם ואין כח אחר של משיכה לארץ הפועל בנפילה, ולכן לא דמי לאש.
תוס' ד"ה סוף חמה. בא"ד. והא דתנן בפ"ב דחולין (דף לא.) נפלה סכין מידו ושחט שחיטתו פסולה ודייק טעמא דנפלה הא הפילה הוא כשירה כמאן כרבי נתן דלא בעי כוונה קשה נפלה נמי ליהוי כי הפילה למ"ד אשו משום חציו, אם לא נחלק בשחיטה, ולא מסתבר לחלק כיון דאפילו מיתה גמרינן מממון, אלא נראה דאתיא ההיא סוגיא כמ"ד אשו משום ממונו עכ"ל.
תוס' הקשו דלמה תנן דנפלה סכין מידו ושחט שחיטתו פסולה, והרי כמו דבהפיל סכין מידו שחיטתו כשירה דיש כאן מעשה שחיטה בכח גברא ה"ה דלהוי שחיטה כשירה כשנפל הסכין מידו למ"ד אשו משום חציו, ודחו התוס' "אם לא נחלק בשחיטה, ולא מסתבר לחלק כיון דאפילו מיתה גמרינן מממון". ודבריהם צ"ב דמהי הסברא לחלק בין שחיטה לשאר הדינים, ואיך דחו התוס' סברא זו שיש לחלק בין שחיטה לשאר דינים. וביאר מרן הגר"ח זצ"ל דאפילו אם ננקוט דחל דין אשו משום חציו היינו רק לגבי שנחשב אשו כמעשה הגברא לחייבו מדין רוצח ואדם המזיק, מ"מ עדיין חסר "כח גברא" ושחיטה כשירה צריכא "כח גברא" ולא סגי ב"מעשה גברא", וליכא חלות שם "כח גברא" באשו משום חציו. וי"ל דזוהי כוונת התוס' במש"כ "אם לא נחלק בשחיטה", דר"ל דשחיטה שאני מרציחה ולא חל בשחיטה דין אשו משום חציו, דאשו משום חציו הוי הלכה לחייב אותו משום רציחה דנחשב כמעשה אדם וחל מעשה רציחה מחמת אשו משום חציו. אך בשחיטה בעינן "כח גברא", ואע"פ דאשו משום חציו וחל עפ"י דין מעשה שחיטה של הגברא מ"מ אין השחיטה כשרה כי חסר "כח גברא".529עיין בחידושי רבנו חיים הלוי פי"א מהל' שכנים ה"א. ובסוף דבריהם דחו התוס' סברא זו שכתבו וז"ל ולא מסתבר לחלק כיון דאפילו מיתה גמרינן מממון עכ"ל, דס"ל דשחיטה א"צ אלא מעשה גברא בלבד בדומה לרציחה.
והנה עיין בתורת הבית (בית ראשון סוף שער הראשון דף יא.) שכתב הרשב"א וז"ל ואיכא למידק היכא דנפלה מידו או מחיקו אי דיניה כהפילה הוא אם לאו, דהא לגבי נזקין דיניה כהפילה וכדאמרינן בשילהי כיצד הרגל היתה אבן מונחת לו בחיקו ולא הכיר בה מעולם ונפלה לענין נזקין חייב, והילכך הכא נמי אתי מכח בן דעת קרינן ביה, ודקתני מתניתין נפלה הסכין היינו כשהפילה הרוח, או דילמא לענין נזקין שאני, אבל לענין שחיטה עד שיפילנה הוא דוקא וכדאמר ר' נתן זרק סכין והפילה הוא נמי הכין משמע. ומסתברא לי דלענין שחיטה כלענין נזקין דהכא והכא אתי מכח בן דעת קרינן ביה, ועוד דהא אמרינן התם בפרק השוחט גבי נדה שנאנסה וטבלה האי נדה שנאנסה היכי דמי אמר רב פפא לר' נתן משכחת לה שנפלה מן הגשר אלמא כל שנפלה מן הגשר מעצמה אעפ"י שלא הפילה היא עצמה עלתה לה טבילה לרבי נתן דלא בעי כוונה לחולין. ודכוותה גבי שחיטה נמי שנפלה מידו או מחיקו ואעפ"י שלא הפילה הוא וכל שנפלה מידו כהפילה הוא דמיא וכו' עכ"ל. והשיג עליו הרא"ה בבדק הבית (בית א שער א) וז"ל עוד כתב בהא דתנן נפלה סכין ושחטה אעפ"י ששחטה כדרכה פסולה שנאמר וזבחת ואכלת מה שאתה זובח אתה אוכל, ודייקינן עלה טעמא דנפלה הא הפילה הוא כשרה ואף על גב דלא מכוין לשחיטה ולא לחתיכה כלל ואפילו מיד שוטה וחרש דלא הוי בן דעת דלא בעינן כונה לשחיטה חולין הוא, וכתב דהיכא דנפלה מידו הרי זה כהפילה הוא, כי היכי דאמרינן לענין נזקין באבן מונחת לו בחיקו ולא הכיר בה מעולם ונפלה והזיקה שהוא חייב, וכי היכי דאמרינן בפרק השוחט בנדה שנאנסה וטבלה ומוקמינן לה בנפלה מן הגשר וטבלה דמהניא לה טבילה לר' נתן דלא בעי כונה בחולין דכל שנפלה מידו כהפילה הוא דמי ע"כ. ותמהני על דברי זה החכם ועל ראיותיו מה ענין זו אצל זו גבי נזקין כל היכא דאיהו גרים חייב ואדם מועד לעולם, גבי טבילת נדה נמי למאן דאמר דלא בעינן בחולין כונה כלל ובעלה חולין הוא בכלהו גווני מהניא והוא דטבלה, אבל בשחיטה אף על גב דלא בעי בה כונה כלל ואפילו לחתיכה הצריכה התורה כח אדם אי זה שיהא, ונפלה מידו ממילא פשוט הוא דהכא ליכא כח אדם כלל ולא מהניא כלל ודבר ברור הוא ותו לא מידי עכ"ל. ולכאורה הרא"ה מחלק בין נזיקין לשחיטה, דבנזקין חייב מדין אשו משום חציו דמאחר דחשיב מעשה אדם הריהו חייב, משא"כ שחיטה בעי כח גברא ואע"פ דמדין אשו משום חציו נחשב כמעשה גברא מ"מ ליכא כח גברא, ומשו"ה אין שחיטתו כשירה, וכדברי הגר"ח זצ"ל.
אמנם צ"ע בזה דלכו"ע קיי"ל דשחיטה כשרה צריכא כח גברא, וא"כ צ"ב מהו יסוד המחלוקת בין הרשב"א והרא"ה. וי"ל דהרשב"א והרא"ה נחלקו האם כח הכובד נחשב לכח גברא, דלרשב"א כח הכובד הוי כח גברא והשחיטה כשרה אף כשנפלה הסכין מחיקו מכח הכובד ושחטה. ואילו הרא"ה חולק עליו וסובר דליכא כח גברא ומעשה אדם והשחיטה פסולה. ואליבא דהרשב"א הא דאיתא במשנה (לא.) נפלה הסכין השחיטה פסולה מיירי כשהפילה הרוח אך כשנפלה מכח הכובד השחיטה כשרה.
והנה הרשב"א הביא שתי הוכחות שכח הכובד הוי מעשה גברא – מנזקין ומטבילת נדה. דלפי הרשב"א אדם המזיק חייב עבור מעשה ההיזק שעשה. ומכיון שכח הכובד מחייב אותו מדין מזיק על כרחך מוכח שכח הכובד מהוה מעשה גברא. ואילו הרא"ה חולק וס"ל דהמחייב דאדם המזיק היינו חסרון בשמירת גופו, דאדם מועד לעולם ולעולם חיוב שמירת גופו מוטלת עליו. ואדם חייב בהיזק מחמת חסרון שמירה ולא מחמת שעשה מעשה היזק, ולכן אע"פ שאין כח הכובד מעשה גברא חייב מחמת חסרון בשמירת גופו.
וכן בטבילת נדה ס"ל להרשב"א דבעינן מעשה טבילה כדי לטהרה ואם נפלה מחמת כח הכובד הוי מעשה גברא וטהורה. והרא"ה חולק עליו דס"ל דנדה א"צ מעשה טבילה כדי להטהר, אלא עצם העובדא שהיא נמצאת בתוך המים של המקוה מטהרתה ואף בלי מעשה טבילה דידה. ולכאורה יש להביא ראייה להרשב"א דחל דין דבעינן מעשה טבילה כדי לטהר את הנדה, מהא דמברכין על הטבילה ברכת המצוה ואין מברכין ברכת המצוה אלא על מצותה שעשייתה היא המצוה ולא על קיום דממילא. אמנם יש לדחות דברכת הטבילה היא על חלות הטהרה דמברכין אותה לאחר הטבילה ואין מברכין אותה עובר לעשייתה כשאר ברכות המצוות דעלמא.