גמ'. הא בצנעה, הא בפרהסיא.
ופרש"י (בד"ה בצנעה) וז"ל נעמן בצנעה הוה ולא היו ישראל בבית רמון שהוא משתחוה לשם, וגבי קדושת השם בתוך בני ישראל כתיב, ואפילו נצטוו בני נח עליה לא נצטוו לקדשו בתוך הנכרים אלא בתוך ישראל עכ"ל. ועיין ברמב"ן במלחמות ה' דהקשה על הבעה"מ שסובר דחל היתר דהנאת עצמן בג' עבירות ממעשה דנעמן דאע"פ שהיה להנאת עצמן אילו היה ישראל היה מחוייב ליהרג ולא לעבור.518ועיין בשיעורים לעיל דלפי הרמב"ן החטא של נעמן היה להנאת עצמו של המלך משא"כ לפי הבעה"מ גדר הדין דהנאת עצמן היינו רק היכא דיש לעכו"ם הנאה מעצם מעשה העבירה, והמעשה דנעמן לא הוי בכלל הגדר דלהנאת עצמן. ויש להעיר דבגמ' איתא "הא בצנעא הא בפרהסיא" דנעמן לא היה מחוייב למסור נפשו מאחר שעבר בצנעא, ואילו בפרהסיא יתכן שהיה חייב למסור את נפשו. וצ"ע והא הוי עבירה להנאת עצמן של המלך שלא נתכוין המלך להעבירו נעמן על הדת, וא"כ צ"ע למה היה נעמן מחוייב למסור את נפשו אי הוי בפרהסיא והרי רבא סובר שחל מתיר דהנאת עצמן בעבירה בפרהסיא. ונראה לתרץ דהדין דכדי להעבירו על הדת שייך רק בעכו"ם המאנס את ישראל לעבור על המצוות, שהעכו"ם מנסה להכריחו שלא לחיות כיהודי אלא להיות כמו גוי, ואזי אי מאנסו להנאת עצמו ולא להעבירו על הדת ליכא חיוב של קידוש ה'. משא"כ בנכרי המאנס נכרי לעבור על ז' מצוות ליכא חלות שם מעשה אונס "להעבירו על הדת" ולא שייך היתר דלהנאת עצמן. ובב"נ הדין דיהרג ואל יעבור תלוי רק בעבירה הנעשה בפרהסיא, ולכן אילו המעשה של נעמן היה בפרהסיא אזי נעמן היה מחוייב למסור את נפשו אע"פ שהמלך לא אנסו כדי להעבירו על הדת.
גמ'. אמר רב יהודה אמר רב מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשה אחת, והעלה לבו טינא ובאו ושאלו לרופאים, ואמרו אין לו תקנה עד שתבעל. אמרו חכמים ימות ואל תבעל לו. תעמוד לפניו ערומה ימות ואל תעמוד לפניו ערומה. תספר עמו מאחורי הגדר ימות ולא תספר עמו מאחורי הגדר. פליגי בה רבי יעקב בר אידי ורבי שמואל בר נחמני חד אמר אשת איש היתה, וחד אמר פנויה היתה בשלמא למאן דאמר אשת איש היתה שפיר. אלא למאן דאמר פנויה היתה מאי כולי האי רב פפא אמר משום פגם משפחה. רב אחא בריה דרב איקא אמר כדי שלא יהו בנות ישראל פרוצות בעריות.
עיין ברמב"ם (פ"ה מהל' יסודי התורה ה"ט) וז"ל מי שנתן עיניו באשה וחלה ונטה למות ואמרו הרופאים אין לו רפואה עד שתבעל לו, ימות ואל תבעל לו אפילו היתה פנויה, ואפילו לדבר עמה מאחורי הגדר אין מורין לו בכך וימות ולא יורו לדבר עמה מאחורי הגדר שלא יהו בנות ישראל הפקר ויבואו בדברים אלו לפרוץ בעריות עכ"ל. ומבואר דהרמב"ם פסק כמ"ד דפנויה היתה, אמנם יש לדייק בלשון הרמב"ם דשינה קצת מלשון הגמ' וכתב ד"אפילו לדבר עמה מאחורי הגדר אין מורין לו בכך וימות ולא יורו לדבר עמה", ואילו בגמ' קתני "ימות ולא תספר עמו מאחורי הגדר", וצ"ב למה דקדק הרמב"ם להביא את הדין ביחס להוראת ב"ד ולא נקט סתם דיהרג ואל יעבור וכפי שפסק לעיל בהל' ב' לגבי ג' העבירות דע"ז ג"ע ושפ"ד דיהרג ואל יעבור. ועוד יש להעיר דהטור והשו"ע השמיטו את הדין הזה דההוא שנתן עיניו באשה ונטה למות, וצ"ע למה השמיטו דין זה (וכן הקשה המנחת חינוך מצוה רצ"ו).
והנה עיין בר"ן (פסחים ו. בדפי הרי"ף ד"ה וקשה) שביאר דהטעם שיהרג ואל יספר עמה מאחורי הגדר הוא דאף על אבזרייהו דג' עבירות חל דין דיהרג ואל יעבור, ולספר עמה מאחורי הגדר הוי בכלל אבזרייהו דעריות. וצ"ע דהרי אין איסור דאורייתא לדבר עמה אפילו באשת איש, דהרמב"ם (פכ"א מהל' איסורי ביאה ה"א) פסק דרק קירוב בשר ממש אסור מדאורייתא, ואפילו אם יש איסור דרבנן בדיבור עם הערוה לכאורה אין בזה חיוב דיהרג ואל יעבור, דאין חיוב למסור את נפשו שלא לעבור על איסור דרבנן. ועוד צ"ע דבגמ' איתא דלמ"ד פנויה היתה הטעם שיהרג ואל יעבור הוא משום פגם משפחה, או משום שלא יהיו בנות ישראל פרוצות בעריות. ואילו מהר"ן מבואר דהטעם הוא משום אבזרייהו דעריות. ועוד יש לעיין האם הרמב"ם סובר דחל דין יהרג וא"י באבזרייהו, דמסתימת לשון הרמב"ם משמע דרק בעריות ובעבודה זרה ושפיכת דמים ממש חל דין יהרג ואל יעבור, וצ"ע א"כ מדוע פסק הרמב"ם את ההלכה של מי שנתן עיניו באשה ונטה למות, והרי הרמב"ם אינו סובר דחל דין יהרג ואל יעבור באבזרייהו של ג' העבירות.
ונראה דהטור והשו"ע סוברים דההלכה של מי שנתן עיניו באשה ונטה למות דימות ואל תעמוד לפניו ערומה ואל תספר עמו מאחורי הגדר אינו מדין יהרג ואל יעבור אלא מדין דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה למיגדר מילתא (עיין ביבמות דף צ), וכן פסק הרמב"ם (פכ"ד מהל' סנהדרין ה"ד) וז"ל יש לב"ד להלקות מי שאינו מחוייב מלקות ולהרוג מי שאינו מחוייב מיתה ולא לעבור על דברי תורה אלא לעשות סייג לתורה וכיון שרואים ב"ד שנפרצו העם בדבר יש להם לגדור ולחזק הדבר כפי מה שיראה להם הכל בהוראת שעה ולא שיקבע הלכה לדורות עכ"ל. וי"ל דהטור והשו"ע ס"ל דהמעשה שבגמ' "מעשה באדם א' שנתן עיניו באשה אחת, והעלה לבו טינא ובאו ושאלו לרופאים וכו'", היתה הוראת שעה על אותו המעשה שב"ד הורו בתורת הוראת שעה למיגדר מילתא שימות ולא יספר עמה מאחורי הגדר519וכ"כ בשו"ת חוות יאיר סימן קפ"ב שהובא בפתחי תשובה יו"ד סימן קנ"ז ס"ק י"א., אך אין זה מדין אבזרייהו דעריות ואינה הלכה קבועה לדורות ולכן השמיטו דין זה. ולפי"ז מתורץ נמי הא דבגמ' איתא דלמ"ד פנויה היתה הטעם הוא משום פגם משפחה או משום שלא יהיו בנות ישראל הפקר דאין דין זה מדין יהרג ואל יעבור דעריות אלא הוי דין בהוראת ב"ד שב"ד יכולים להורות הוראת שעה כשיש צורך ואף פגם משפחה חשיב צורך.
ונראה דאע"פ שהרמב"ם חולק על הטור והשו"ע שהביא דין זה להלכה לדורות, מ"מ אין הרמב"ם חולק על הביאור הנ"ל, ואף הרמב"ם מפרש דיסוד הדין הוא משום דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה אף לדורות, ולכן פסק דבמי שנתן עיניו באשה ונטה למות ב"ד מורין לו שיתנהג בשב ואל תעשה וימות ואל יספר עמה מאחורי הגדר, ואין זה מדין אבזרייהו דעריות. וי"ל דלכן דקדק הרמב"ם וכתב "ואפילו לדבר עמה מאחורי הגדר אין מורין לו בכך וימות ולא יורו לדבר עמה מאחורי הגדר שלא יהו בנות ישראל הפקר ויבואו בדברים אלו לפרוץ בעריות", דהרמב"ם הדגיש דזוהי הלכה בהוראת בית דין שאין ב"ד מורין לו לדבר עמה בתורת גדר כדי שלא יהיו בנות ישראל הפקר ופרוצים בעריות.520ועיין באגרות הגרי"ד הלוי (פ"ה מהל' יסודי התורה ה"ט).