גמ'. אמר רב ששת לא נצרכה אלא לפקח עליו את הגל.
מהגמ' משמע דרק ביש לו דמים הוא דמפקחין עליו את הגל, משא"כ באין לו דמים אין מפקחין עליו את הגל. וצ"ע דלכאורה לאחר שנפל עליו הגל תו לא הוי רודף דפסקה רדיפתו, ואסור להורגו, וא"כ נימא שמפקחין עליו את הגל.457ועיין בס' אור גדול סימן א' (עמ' ה. – ה:) ד"ה והוא, ובשו"ת אחיעזר ח"א סי"ח סוף סק"ב שדנו בזה. ועיין במאירי (דף עב: ד"ה כל שאמרנו עליו שאין לו דמים ניתנה רשות להרגו וכו') וז"ל יראה לי שזה שאמרנו עליו שאין מפקחין עליו את הגל פירושו בספק חי ספק מת אבל אם הוא ודאי חי אומר אני שמפקחין שהרי עכשיו אינו רודף שהרי זה כרודף אחר חבירו והצילוהו באחד מאיבריו שאין לו עוד להרגו וזה כהריגה בידים הוא או שמא כיון שיש לומר עליו שהוא משתדל בעצמו בפקוחו ולבו על גנבתו אין מפקחין עכ"ל.
ומת בכל מיתה שאתה יכול להמיתו.
ומשמע דבלי דרשה זו הו"א דיהרגנו דוקא בסייף ככל רוצח דעלמא, קמ"ל מגזה"כ ומת דיכול להמיתו בכל מיתה. ונראה דמבואר מזה דמלבד הדין דיש היתר להרוג את הרודף משום פקו"נ חל על הרודף חיוב מיתה, ומשו"ה ס"ד דצריך להרגו דוקא בסייף, ובעינן דרשה למילף שהורגין את הרודף בכל מיתה שיכולים להמיתו. דלכאורה אם יסוד הדין הוא רק שיש היתר להרוג את הרודף משום פקו"נ של הנרדף אזי אין שום נפ"מ באיזה מיתה הוא נהרג, ועל כרחך דחל חיוב מיתה על הרודף ומשו"ה בעינן דרשה למילף דממיתין אותו בכל מיתה ושפיר מתקיים בזה חיוב מיתה דרודף. וכן מוכח ממה דקס"ד שאסור להרוג הבא במחתרת בשבת דאין ב"ד מענישין עונש מיתה בשבת, ומוכח דדין הריגת הרודף אינה רק היתר משום פקו"נ של הנרדף אלא דמהוה חלות חיוב מיתה. ונראה דההו"א בגמ' הוא דכדי לקיים את חיוב מיתה דרודף צריך להמיתו דוקא בסייף קמ"ל דמקיים חובת הריגה בכל מיתה שיכול להמיתו. אמנם עיין במאירי (דף עב: ד"ה כבר ביארנו שלא סוף דבר שניתנה רשות לבעל הבית להרגו וכו') שפירש דלמסקנה יש דין לכתחילה להרוג את הרודף בסייף, ודבריו צ"ע דהרי דרשינן מקרא ומת בכל מיתה שאתה יכול להמיתו, דמשמע דלכתחילה הורגין את הרודף בכל מיתה, וצ"ע.
גמ'. אמר רב הונא קטן הרודף ניתן להצילו בנפשו. קסבר רודף אינו צריך התראה, לא שנא גדול ולא שנא קטן.
יש להסתפק ביסוד הדין דקטן הרודף ניתן להצילו בנפשו, די"ל דמהא דהורגין קטן הרודף מוכח דדין הריגת הרודף הוא משום הצלת הנרדף, דפקו"נ של הנרדף מתיר להרוג את הרודף, ואין דין הריגת הרודף מדין חיוב מיתה דאין חיוב מיתה בקטן. או"ד י"ל דאע"פ דבעלמא קטן מופקע מחיוב מיתה, מסתבר לומר דהיינו דוקא מחיוב מיתה שחל בתורת עונש מחמת עבירה, משא"כ חיוב מיתה דרודף אינו עונש על מעשה העבירה דרציחה שהרי עדיין לא הרג, אלא דהוי חיוב מיתה מסוים דחל על הרודף שהתורה הטילה עליו חיוב מיתה כדי להציל את הנרדף, וחיוב מיתה כזה חל אף על קטן458די"ל דקטן אינו מופקע מחיוב מיתה אלא מחיוב עונש. ועיין ברש"י (ב"ק דף צח: ד"ה ואכפייה רפרם לרב אשי) וז"ל ששרף שטר חבירו בילדותו עכ"ל, ומבואר דקטן שהזיק בקטנותו חייב לשלם כשיגדיל. ועיין בהגהת אשר"י בנוגע למה שהובא בפסקי הרא"ש (פרק החובל אות ט') חש"ו שחבלו באחרים פטורים שהוסיף וז"ל מיהו קטן חייב לשלם לכשיגדיל וכן פרש"י לקמן בהגוזל עצים כפייה רפרם לרב אשי ששרף שטר חבירו בילדותו ואגבי מיניה גוביינא מעלייתא עכ"ל. אליבא דהגהת אשר"י שמקורה בס' אור זרוע (פסקי בבא קמא סי' שמ"ו) קטן שחבל חייב לשלם לכשיגדיל כמו קטן שהזיק שחייב לשלם. ברם הגר"ח זצ"ל טען שאין הנידון דומה לראיה. דיש לומר דרש"י מחייב קטן שהזיק ממון חבירו משום שעשה מעשה נזק ומעשה הנזק מחייבו בחיוב תשלומי ממון בעלמא. חיוב החובל, לעומת זה, אינו חיוב תשלומין בעלמא אלא חלות שם עונש ממון משום הלאו דלא יוסיף. וסמוכין לכך משיטת הרמב"ם שחיוב הנזק של חובל הוא קנס ולא ממון (פ"ה מהל' חובל הל"ו), וזה מוכיח שהחיוב מהווה עונש. הרי שחיוב חובל עונש הוא ואילו חיוב אדם המזיק הוי חיוב ממון בעלמא ולא חלות דין עונש. ובכן העלה הגר"ח זצ"ל שמסתבר שלא כהגה"א ודברי רש"י משתייכים רק לקטן שהזיק ממון שהוא מתחייב מחמת מעשה ההיזק שעשה ומדין תשלומי ממון בעלמא. מאידך קטן שחבל פטור אף משיגדיל כי קטן אינו בר עונשין ואף לא עונש ממון. ומבואר דחל חיוב ממון על קטן וקטן מופקע רק מעונש, וכמו כן י"ל דחל חיוב מיתה על קטן הרודף דאין מיתת הרודף חלות שם עונש.
והנה לדברי הגהת אשר"י יתכן לומר שתשלומי היזק הם עונשין, אלא שדינם שונה מעונשי הגוף. קטן פטור מעונשין בגופו כגון ממיתה וממלקות, אבל קטן מתחייב בעונשי ממון. וסובר הגה"א שבין חבלה ובין אדם המזיק חיובי עונשי ממון הם, ומאחר שקטן שהזיק חייב מדין עונש ממון לשלם לכשיגדיל ה"ה קטן שחבל נענש לשלם לכשיגדיל ממון דחבלה. (רבינו זצ"ל). והנה יש להוכיח שאין דין הריגת הרודף חלות היתר להורגו רק משום פקו"נ של הנרדף דהרי קיי"ל דחל דין קלבד"מ בבא במחתרת, ומוכח דדין הריגת הרודף מהוה חלות חיוב מיתה, ומשו"ה חל דין קלבד"מ. ועוד יש להביא ראייה מההו"א שבגמ' שאין הורגין רודף בשבת דומיא דשאר חייבי מיתות ב"ד, ומההו"א שבגמ' דצריכים להורגו דוקא בסייף, ואם יסוד דין הריגת הרודף הוא רק משום הצלת הנרדף דפקו"נ של הנרדף מתיר הריגת הרודף אין סברא לחלק בין שבת ליום חול, ובין מיתת סייף לשאר מיתות, ומוכח דחל ברודף חיוב מיתה.
והנה אי נימא דדין הריגת הרודף הוא רק מדין הצלת הנרדף דפקו"נ של הנרדף מתיר להרוג את הרודף אזי מבואר הטעם דרודף א"צ התראה, דלא הוי חיוב מיתה. אמנם נראה דאף אי נימא דהורגין את הרודף מדין חיוב מיתה י"ל דרודף א"צ התראה משום דרק חיוב מיתה שחל מדין עונש על חטא הוא דבעי התראה, משא"כ ברודף שחל עליו חיוב מיתה מחמת הצלת הנרדף ולא מחמת מעשה העבירה ולכן א"צ התראה. ואילו המ"ד שסובר דרודף צריך התראה סובר דחיוב מיתה הוא בתורת עונש למעשה הרדיפה, ומשו"ה צריך התראה כשאר עונשין שחלין מחמת מעשה העבירה.
ולכאורה יתכן נפ"מ בחקירה הנ"ל בדין קטן הרודף אחר הערוה האם הורגין אותו או לא, דאי נימא דהורגין קטן הרודף אחר חבירו להורגו מדין פקו"נ והצלת הנרדף אזי י"ל שאין דין זה נוהג אלא היכא דרודף אחר חבירו להורגו דאזי איכא פקו"נ ומותר להרוג את הרודף מדין הצלת הנרדף. משא"כ ברודף אחר הערוה דנהרג מדין עונש דאזי לא חל דין זה בקטן. אך אם יסוד הדין דקטן הרודף נהרג הוא מדין חיוב מיתה דרודף, וחיוב מיתה דרודף שאני משאר חיובי מיתה שאינו חל בתורת עונש ומשו"ה חל אף בקטן, א"כ י"ל דהורגין קטן שרודף אחר הערוה. אמנם יש לדחות דאף להציל מן העריות נחשב כפקו"נ ואף לפי הצד דרודף נהרג מדין פקו"נ והצלת הנרדף, יש להרוג ג"כ קטן הרודף אחר הערוה.459ועיין ברמב"ם בספה"מ מל"ת רצ"ג שכתב להדיא דקטן בן ט' הרודף אחר העריות הורגין אותו, ועיין באור שמח פ"א מהל' רוצח הי"ג.
גמ'. קסבר רודף אינו צריך התראה, לא שנא גדול ולא שנא קטן וכו' תא שמע רודף שהיה רודף אחר חבירו להורגו, אמר לו ראה שישראל הוא ובן ברית הוא והתורה אמרה שפך דם האדם באדם דמו ישפך. אם אמר יודע אני שהוא כן פטור, על מנת כן אני עושה חייב. לא צריכא דקאי בתרי עיברי דנהרא, דלא מצי אצוליה, מאי איכא דבעי איתויי לבי דינא, בי דינא בעי התראה. איבעית אימא אמר לך רב הונא, אנא דאמרי כתנא דמחתרת, דאמר מחתרתו זו היא התראתו.
והנה יש נידון בגמ' האם רודף בעי התראה ושיתיר עצמו למיתה או לא. ולכאורה צ"ע דאי רודף בעי התראה ושיתיר עצמו למיתה האם באמת הדין הוא שאם אינו מקבל ההתראה ואינו מתיר עצמו למיתה דאזי ניתן לו שיהרוג את הנרדף, ולא נהרגנו להציל את הנרדף, דזה דבר תמוה מאד, וצ"ע.
וי"ל דאפילו אי נימא דרודף בעי התראה היינו רק לגבי אדם אחר וכדי שיכול להורגו, אבל נראה פשוט דהנרדף עצמו יכול להרוג את הרודף אף בלי התראה, דהרי מצינו חילוק בין הנרדף לאדם אחר וכדאיתא בגמ' לקמן (דף פב.) "נהפך זמרי והרגו לפנחס אין נהרג עליו שהרי רודף הוא", ואילו לגבי אדם אחר העומד מן הצד ליכא היתר להרוג את פנחס שהרי זמרי היה מחוייב מיתה מדין הבועל ארמית קנאין פוגעין בו, ומ"מ זמרי עצמו היה יכול להרוג את פנחס אע"פ שזמרי היה מחוייב מיתה,460ועיין ברא"ש (פרק ט סימן ד) וז"ל ואם נהפך זמרי והרג לפינחס לא היה נהרג עליו שהרי רודף (גמור) הוא. לפי שאין מצוה להורגו אלא רשות בעלמא. אבל אינש אחרינא נהרג עליו דלאו רודף גמור הוא כיון דברשות קעביד. ולזמרי דוקא ניתן להציל עצמו בנפשו של פינחס אבל לא לאיניש דעלמא. דלכל איניש איתיהיב רשותא להרוג את זמרי הלכך לית ליה רשות להצילו בנפשו של פינחס עכ"ל. ועיין במשנה למלך (פ"א מהל' רוצח הט"ו) שחילק בין היכא שנתהפך הבועל ארמית להרוג את הקנאי דאינו נהרג עליו, כיון דיש רק רשות לקנאי להרוג את הבועל ארמית, ומשו"ה הו"ל רודף כלפי הבועל, ואם נהפך זמרי והרגו לפנחס אינו נהרג עליו. משא"כ ברודף אחר הערוה אם נתאמץ הרודף והרג את המציל נהרג עליו, דדוקא לגבי זמרי דליכא מצוה לפנחס אלא רשות אזי אם נהפך זמרי והרגו לפנחס אינו נהרג עליו. משא"כ ברודף אחר חבירו להורגו או אחר הערוה דמצוה להצילו אם הרג הרודף את המציל דנהרג עליו. ומוכח דיש חילוק בין הנרדף לבין אדם אחר וכמו"כ י"ל דיש חילוק אף לענין התראה.461כ"כ המשנה למלך (פ"ח מהל' חובל ומזיק ה"י), ועיין באור שמח (פ"א מהל' רוצח הי"ג). ויש להסתפק בדין גואל הדם שבא להרוג את הרוצח בשגגה אם הוי כרודף לגביה או לא (עיין במשנה למלך פ"א מהל' רוצח הט"ו). ויתכן דיש נפ"מ בין קודם העמדה בדין לאחר העמדה בדין, דקודם העמדה בדין דיש רק רשות לגואל הדם להרוג את הרוצח בשגגה אזי הוי כפנחס שאם נהפף זמרי והרגו פטור דהו"ל כרודף לגביה, משא"כ לאחר גמר דין דיש חיוב מיתה על הרוצח בשגגה אם יוצא מהעיר מקלט אזי לא הוי גואל הדם כרודף לגביה ואם נהפך ההורג בשגגה והורג את גואל הדם הריהו חייב מיתה. אמנם עיין ברמב"ן במלחמות ה' לקמן דף עד: שהשווה הבא על ארמית דקנאין פוגעין בו למחוייב מיתת ב"ד ולפי"ז י"ל דכי היכי דאמרינן דנהפך זמרי והרגו לפנחס פטור ה"ה במחוייב מיתת ב"ד ואין לחלק בין מי שיש רשות להורגו או המחוייב מיתת ב"ד. (רבינו זצ"ל) ולפי"ז י"ל דהנרדף עצמו יכול להרוג את הרודף בלי התראה אף למ"ד דרודף בעי התראה, וכן אף אם אין הרודף מתיר את עצמו למיתה ע"י התראה מ"מ יכול הנרדף להורגו כדי להציל את עצמו. ונראה לבאר דיסוד החילוק בין הנרדף עצמו לשאר בני אדם הוא דשאר בנ"א הורגין את הרודף מדין חיוב מיתה, ולחד מ"ד אי אפשר להורגו מדין חיוב מיתה אלא א"כ מתרין בו כשאר חייבי מיתות, משא"כ לגבי הנרדף דיסוד הדין הוא שמותר לנרדף להציל את עצמו בהריגת הרודף, ומשו"ה מותר להורגו אף בלי התראה ובלי שיתיר את עצמו למיתה.
גמ'. איתיביה רב חסדא לרב הונא יצא ראשו אין נוגעין בו, לפי שאין דוחין נפש מפני נפש. ואמאי רודף הוא שאני התם, דמשמיא קא רדפי לה.
ופרש"י (בד"ה יצא ראשו) וז"ל באשה המקשה לילד ומסוכנת, וקתני רישא החיה פושטת ידה וחותכתו ומוציאתו לאברים, דכל זמן שלא יצא לאויר העולם לאו נפש הוא וניתן להורגו ולהציל את אמו, אבל יצא ראשו אין נוגעים בו להורגו, דהוה ליה כילוד ואין דוחין נפש מפני נפש וכו' עכ"ל. ומבואר דהחילוק בין יצא ראשו ללא יצא ראשו הוא דביצא ראשו חשיב נפש ואין דוחין נפש מפני נפש, משא"כ בלא יצא ראשו לא הוי נפש ולכן הורגין את העובר שלא יצא ראשו כדי להציל את האם. והנה נחלקו הראשונים (עיין ביומא דף פב. ובתוס' נדה דף מד. ד"ה איהו) האם מחללין שבת משום פקו"נ של העובר בלבד, ולכאורה לפי הראשונים דס"ל שאין מחללין שבת משום פקו"נ של העובר היינו משום דס"ל כרש"י דקודם שיצא ראשו העובר לא חשיב נפש. ואילו אליבא דהראשונים דס"ל דמחללין שבת משום פקו"נ דעובר לכאורה עובר חשיב נפש, ואעפ"כ כשלא יצא ראשו הורגין את העובר להציל את האם, דהעובר לא הוי ילוד ואינו נפש גמור, משא"כ האם היא נפש גמורה, ויש דין קדימה להקדים את חיי האם דהוי נפש גמורה לחיי העובר דלא הוי נפש גמור.
ולפום ריהטא יש לפרש דכוונת הגמ' "משמיא קא רדפי לה" היינו דהיכא דנעשה לרודף עפ"י חוקי הטבע שלא מרצונו לא הוי רודף. אמנם עוד י"ל דרודף בשב ואל תעשה - שאינו עושה מעשה רדיפה מצד עצמו לא הוי רודף (ויבואר לקמן דכך פירש הרמב"ם).
והנה עיין ברמב"ם (פ"א מהל' רוצח ה"ט) וז"ל הרי זו מצות לא תעשה שלא לחוס על נפש הרודף. לפיכך הורו חכמים שהעוברה שהיא מקשה לילד מותר לחתוך העובר במיעיה בין בסם בין ביד מפני שהוא כרודף אחריה להורגה, ואם משהוציא ראשו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש וזהו טבעו של עולם עכ"ל. וצ"ע בדברי הרמב"ם דמשמע דס"ל דעובר הוי נפש והא דהורגין את העובר כשלא יצא ראשו הוא משום דהוי רודף, וצ"ע דאם העובר נחשב כרודף א"כ למה אין הורגין אותו אף לאחר שיצא ראשו, והרי בעלמא הורגין את הרודף כדי להציל את הנרדף. ועוד יש לעיין דבגמ' מבואר דמכיון ד"משמיא קא רדפי לה" דעובר לא נחשב לרודף וא"כ צ"ב מש"כ הרמב"ם ש"מותר לחתוך את העובר במיעיה מפני שהוא כרודף אחריה להורגה", דלכאורה מסקנת הגמ' היא דעובר לא הוי רודף. ועוד צ"ע למה כתב הרמב"ם "שהוא כרודף" דהו"ל למימר "שהוא רודף" בלי כ"ף הדמיון. ועוד צ"ע למה כלל הרמב"ם את הדין דהורגין את העובר שמסכן את חיי האם כשלא יצא ראשו בהלכה דיש מצות ל"ת שלא לחוס על נפש הרודף.
ועיין ברמב"ם (פ"ח מהל' חובל ומזיק הט"ו) וז"ל ספינה שחשבה להשבר מכובד המשוי ועמד אחד מהן והקל ממשאה והשליך בים פטור, שהמשא שבה כמו רודף אחריהם להרגם ומצוה רבה עשה שהשליך והושיעם עכ"ל. והשיג עליו הראב"ד וז"ל אין כאן לא מלח ולא תבלין שאין כאן דין רודף כלל עכ"ל. ומוכח דלהרמב"ם אף רודף הרודף את חבירו בשב ואל תעשה הוי רודף ולכן המשא נחשב כרודף. ולכאורה צ"ע דבפ"ח מהל' חובל ומזיק (ה"ד) פסק הרמב"ם וז"ל נשא ממון חבירו בידו ונתנו לאנס חייב לשלם מכל מקום אף על פי שהמלך אנסו להביא עכ"ל, והשיג עליו הראב"ד שם וז"ל גם בזה על דרך הרב הוא הולך ואין הגאון מודה לו וכן בדין שאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש ומאין יתחייב לו זה שימות בשביל ממון חבירו הואיל וייחדו לו בפירוש עכ"ל. וצ"ע למה פסק הרמב"ם דאם נשא ממון חבירו בידו ונתנו לאנס דחייב לשלם דמ"ש ממשא שבספינה דפטור מלשלם, דלמה אין הממון נחשב כרודף כמו המשא שבספינה דמשו"ה אם השליך את המשא לים פטור מלשלם. וי"ל דהתם המשא נעשה רודף מאליו ואזי אם מציל עצמו ע"י השלכת המשא ואיבוד ממון חבירו אין חיוב תשלומין, משא"כ באנס אין הממון עצמו הרודף אלא האנס הוא הרודף, והשם רודף שבגברא מפקיע את השם רודף מלחול בממון ולכן חייב לשלם, משא"כ במשא שבספינה דהמשא עצמו הוי רודף ומשו"ה פטור מתשלומין. ומבואר דהרמב"ם סובר שחל דין רודף במשא אע"פ דהוי רודף בשב ואל תעשה, וצ"ע מ"ש רודף דמשא מעובר שיצא ראשו, ומ"ש עובר שלא יצא ראשו מיצא ראשו אליבא דהרמב"ם. וי"ל דיש ב' דינים בהריגת רודף: א) דין דפקו"נ של הנרדף מתיר להרוג את הרודף משום הצלת הנרדף, ב) דין חיוב מיתה. ונראה שמצד דין הצלת הנרדף ליכא נפ"מ בין רודף בשב ואל תעשה לרודף ע"י מעשה, משא"כ דין חיוב מיתה דרודף חל רק על רודף שרודף את חבירו בקום ועשה. אמנם בנוגע לעובר דהוי רודף בשב ואל תעשה דהורגין אותו מדין הצלת הנרדף יש חילוק בין יצא ראשו ללא יצא ראשו, דכשיצא ראשו אזי אין דוחין נפש מפני נפש דמאי חזית דדמא דידך סומק טפי דילמא דמא דידיה סומק טפי, ורק בקטן הרודף את חבירו דהוי רודף בקום ועשה דאזי חל עליו דין חיוב מיתה דרודף אזי הורגין אותו אע"פ ששני הנפשות הן שווים. ומשו"ה אין הורגין עובר שיצא ראשו דהוי רודף בשב ואל תעשה דלאחר שיצא ראשו והוי ילוד שני הנפשות הן שווים ואי אפשר להרוג אותו מדין הצלת הנרדף דאין דוחין נפש מפני נפש. ואילו עובר שלא יצא ראשו אינו נהרג מדין חיוב מיתה דרודף אלא מדין הצלת הנרדף, ומכיון דלא הוי ילוד אזי יש דין קדימה דחיי האם קודמין לחיי העובר. כי נפש העובר אינו נפש גמור משא"כ נפש האם הוי נפש גמור, ורק כשנולד העובר והו"ל נפש גמור דאזי אין דוחין נפש מפני נפש.
ולפי"ז מיושב דברי הרמב"ם דכוונתו במש"כ "הרי הוא כרודף אחריה להורגה" היינו דהו"ל רודף בשב ואל תעשה. ונראה דהרמב"ם הביא דין זה להרוג את העובר שמסכן את חיי האם בכלל אותה ההלכה דיש ל"ת שלא לחוס על נפש הרודף לחדש דאף ברודף שבשב ואל תעשה חל לאו דאסור לחוס על נפש הרודף. ונראה דהרמב"ם סובר דהא דקאמרינן בגמ' ד"משמיא קא רדפי לה" אין הכוונה דמשום הכי לא הוי רודף כלל, אלא דהוי רודף בשב ואל תעשה שאין העובר עושה מעשה רדיפה מצד עצמו ואזי חל דין להורגו משום הצלת הנרדף אך אין עליו דין חיוב מיתה דרודף, אולם דין זה היינו רק כל זמן שלא יצא ראשו דאזי חל דין קדימה להציל את האם, משא"כ משיצא ראשו תו ליכא דין קדימה להציל את חיי האם ומשיצא ראשו אין הורגין אותו שאין דוחין נפש מפני נפש. ורק אי הוי רודף בקום ועשה אזי חל עליו חיוב מיתה דרודף והורגין אותו להציל את הנרדף, ובעובר דהוי רודף בשב ואל תעשה ליכא חיוב מיתה דרודף ומשו"ה אם יצא ראשו אין הורגין אותו שאין דוחין נפש מפני נפש.462ועיין בחידושי רבנו חיים הלוי פ"א מהל' רוצח ה"ט, ובאבן האזל פ"א הל' רוצח ה"ט.
ונראה דהרמב"ם חולק על רש"י שפירש דעובר לא הוי נפש כלל לפני שיצא ראשו, דהרמב"ם פסק (פ"ט מהל' מלכים ה"ד) דב"נ חייב על הריגת עובר ומשמע דסובר דהוי נפש. ועוד יש להביא ראייה דס"ל דעובר הוי נפש דמשמע דהרמב"ם סובר דישראל שהרג עובר חייב מיתה ביד"ש דפסק (בפ"ב הל' רוצח ה"ו) דההורג נפל אינו נהרג עליו בב"ד, ומשמע איפוא דמ"מ חייב מיתה ביד"ש, וי"ל דכמו"כ ההורג עובר חייב מיתה ביד"ש דמ"ש מנפל. ועוד יש להביא ראייה דעובר חשיב נפש משיטת הראשונים דס"ל דפקוח נפש של עובר דוחה איסורים שבתורה (עיין בתוס' נדה מד. ד"ה איהו ובר"ן יומא דף ג: מדפי הרי"ף ד"ה וכתוב בהלכות)463אך יש לומר שאין ראייה משיטת הרמב"ן שהובא בר"ן דמחללין שבת ודוחין שאר איסורים להציל חיי העובר דיתכן דזהו משום דיש סברא בפנ"ע דחלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה, ולא משום דהעובר חשיב נפש. (וכן משמע מלשון הר"ן) והנצי"ב זצ"ל נקט דדוקא ודאי פקו"נ של עובר דוחה איסורים ולא ספק פקו"נ, ומבואר לפי הסברא דחלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה דאי מותר לדחות איסורים משום פקו"נ דעובר דחשיב נפש אזי אין לחלק בין ודאי פקו"נ לספק פקו"נ דעובר.. והרמב"ם סובר דרק משום דהעובר הוי רודף מותר להרגו כדי להציל את חיי האם, דאע"פ דהעובר חשיב נפש מ"מ לא הוי נפש גמור כמו ילוד וחל דין קדימה להציל את חיי הילוד (האם) ולהרוג את העובר.
ולכאורה תהיה נפ"מ בין רש"י להרמב"ם האם מותר להרוג עובר שלא יצא ראשו כדי להציל חיי אדם אחר (ולא כדי להציל את חיי האם המעוברת), וכגון שצריכים את דם העובר כדי להציל חיי אדם אחר. דלפי רש"י דעובר שלא יצא ראשו לא נחשב לנפש כלל י"ל דהורגין אותו כדי להציל חיי אדם אחר, דיש דין קדימה להציל את חיי הילוד. משא"כ להרמב"ם אין הורגין אותו מכיון דבמקרה כזה אין העובר נחשב לרודף, ורק כשהעובר הוי רודף בשב ואל תעשה אזי הורגין אותו אם לא יצא ראשו כדי להציל את חיי האם. משא"כ כשאין העובר רודף דאסור להרגו משום דהוי נפש, ואסור להורגו אפילו כדי להציל אדם אחר. ונראה דבין לרש"י ובין להרמב"ם יש דין קדימה להציל חיי ילוד לפני חיי עובר - אלא דלרש"י זהו דין כללי דחיי ילוד קודמין בדיני הצלה, ואילו הרמב"ם סובר דרק באופן שהעובר הוי רודף אזי יש היתר להרוג אותו כדי להציל את חיי האם, משא"כ כדי להציל אדם אחר שאין העובר נחשב כרודף לגביו ליכא היתר להרוג את העובר.
רש"י ד"ה יצא ראשו. וז"ל באשה המקשה לילד ומסוכנת, וקתני רישא החיה פושטת ידה וחותכתו ומוציאתו לאברים, דכל זמן שלא יצא לאויר העולם לאו נפש הוא וניתן להורגו ולהציל את אמו, אבל יצא ראשו אין נוגעים בו להורגו, דהוה ליה כילוד ואין דוחין נפש מפני נפש, ואם תאמר מעשה דשבע בן בכרי (שמואל ב, כ) הנה ראשו מושלך אליך דדחו נפש מפני נפש התם משום דאפילו לא מסרוהו לו היה נהרג בעיר כשיתפשנה יואב והן נהרגין עמו, אבל אם היה הוא ניצול אף על פי שהן נהרגין לא היו רשאין למסרו כדי להציל עצמן, אי נמי משום דמורד במלכות הוה, וכו' עכ"ל.
עיין בתוספתא (מסכת תרומות פרק ז הלכה כ) וז"ל סיעה של בני אדם שאמרו להם גוים תנו לנו אחד מכם ונהרגהו ואם לאו הרי אנו הורגין את כולכם יהרגו כולן ואל ימסרו להן נפש אחת מישראל אבל אם ייחדוהו להם כגון שייחדו לשבע בן בכרי יתנו להן ואל יהרגו כולן, אמר ר' יהודה במה דברים אמורים בזמן שהוא מבפנים והן מבחוץ אבל בזמן שהוא מבפנים והן מבפנים הואיל והוא נהרג והן נהרגין יתנוהו להן ואל יהרגו כולן, וכן הוא אומר ותבא האשה אל כל העם בחכמתה וגו' אמרה להן הואיל והוא נהרג ואתם נהרגין תנוהו להם ואל תהרגו כולכם, ר' שמעון אומר כך אמרה להם כל המורד במלכות בית דוד חייב מיתה עכ"ל. ועיין בירושלמי (מסכת תרומות פרק ח הלכה ד) וז"ל תני סיעות בני אדם שהיו מהלכין בדרך פגעו להן גוים ואמרו תנו לנו אחד מכם ונהרוג אותו ואם לאו הרי אנו הורגים את כולכם אפילו כולן נהרגים לא ימסרו נפש אחת מישראל ייחדו להן אחד כגון שבע בן בכרי ימסרו אותו ואל ייהרגו. א"ר שמעון בן לקיש והוא שיהא חייב מיתה כשבע בן בכרי, ורבי יוחנן אמר אף על פי שאינו חייב מיתה כשבע בן בכרי עכ"ל. ומבואר דר' יוחנן וריש לקיש נחלקו היכא שגוים ייחדו אדם מסוים שימסרו להם שיהרגוהו ואם לאו יהרגו את כולם, דר' יוחנן סובר שמוסרין אותו ואילו ריש לקיש חולק וסובר שרק אם הוא חייב מיתה כשבע בן בכרי אזי מותר למסור אותו. וצ"ב בשיטת ריש לקיש (שהיא ג"כ שיטת ר"ש בתוספתא) דלמה אין מוסרין את זה שייחדו אותו העכו"ם והרי בין כה וכה יהרג דאם לא ימסרוהו אזי יהרגו כולם.
וביאר הגר"ח זצ"ל דמוכח דהדין דאין דוחין נפש מפני נפש אינו רק שאסור להרוג נפש אחת כדי להציל נפש אחרת משום דמאי חזית, אלא הדין הוא דאסור לאדם להנצל ע"י מיתת חבירו, דהרי כאן אם ימסור את חבירו לעכו"ם אינו רוצח את חבירו אלא העכו"ם הוא זה שהורגו, ואם לא ימסרנו לעכו"ם הרי הוא יהרג בין כה וכה דהעכו"ם יהרגו את כולם ומ"מ קיי"ל שאסור למוסרו, ומוכח דיסוד הדין הוא שאסור להציל את עצמו ע"י מיתת חבירו. ולכאורה יש ראייה ליסוד זה מהגמ' ב"מ (סב.) "שנים שהיו מהלכין בדרך, וביד אחד מהן קיתון של מים, אם שותין שניהם מתים, ואם שותה אחד מהן מגיע לישוב. דרש בן פטורא מוטב שישתו שניהם וימותו, ואל יראה אחד מהם במיתתו של חבירו. עד שבא רבי עקיבא ולימד וחי אחיך עמך חייך קודמים לחיי חבירך", וצ"ע מהו גדר דין זה דבן פטורא דמוטב שישתו שניהם וימותו ואל יראה אחד מהם במיתתו של חבירו. וי"ל דאע"פ שאין כאן איסור רציחה שהרי אם שותה את המים שבקיתון אין הוא עושה מעשה רציחה להרוג את חבירו, מ"מ בן פטורא סובר דיש איסור להציל את עצמו ע"י זה שגורם מיתה לחבירו.
ור' עקיבא חולק על בן פטורא ודרש "וחיי אחיך עמך חייך קודמין לחיי אחיך", אמנם נראה לומר דר"ע רק דרש דחייך קודמין דוקא באופן שיש בידו קיתון של מים דאזי מותר לו לשתות מן הקיתון ואין זה נחשב שמציל את עצמו ע"י מיתת חבירו מכיון דיש דין דחייך קודמין, אך משמע שאם לא היה בידו קיתון של מים, ויש קיתון של מים על הארץ י"ל דאף ר"ע סובר שאסור לא' מהם ליטול את הקיתון של מים דאסור להציל את עצמו ע"י שגורם מיתה לחבירו, ורק באופן שכבר יש בידו קיתון של מים דרש ר"ע דמותר לו לשתות מכיון דחייך קודמין, דאזי אין זה נחשב למציל את עצמו ע"י מיתתו של חבירו. ולפי"ז מבואר דאף ר"ע מודה לסברת בן פטורא דיש איסור להציל את עצמו ע"י מיתת חבירו. וי"ל דהמקור לדין זה שאסור להנצל ע"י מיתת חבירו הוא מהתוספתא בתרומות (פ"ז ה"כ) "סיעה של בני אדם שאמרו להם גוים תנו לנו אחד מכם ונהרגהו ואם לאו הרי אנו הורגין את כולכם יהרגו כולן ואל ימסרו להן נפש אחת מישראל".
אמנם יל"ע מהי סברת ר' יוחנן דבייחדוהו מותר למוסרו והרי אין דוחין נפש מפני נפש דמאי חזית דדמא דידך סומק טפי. וי"ל דר' יוחנן סובר דבאופן שעכו"ם ייחדוהו אזי הריהו נעשה לרודף בשב ואל תעשה, ואע"פ דבעלמא בעינן דין חיוב מיתה דרודף כדי להמית את הרודף, ודין חיוב מיתה חל כשרודף בקום ועשה משא"כ ברודף בשב ואל תעשה דליכא חיוב מיתה אלא דחל דין להרוג את הרודף משום הצלת הנרדף464עיין בשיעורים לעיל דף עב: ד"ה איתביה רב חסדא לרב הונא יצא ראשו אין נוגעין בו., היינו רק כשיש איסור רציחה להורגו, אך באופן שבין כה וכה הרודף יהרג ואין כאן איסור רציחה, אלא דיש איסור להציל את עצמו ע"י מיתת חבירו, אזי אם הגברא הוי רודף, ואפילו אם הוא רק רודף בשב ואל תעשה מותר למוסרו, ולא חל בכה"ג האיסור שאסור להנצל ע"י מיתת חבירו. וריש לקיש חולק וסובר דמאחר דהוי רודף רק בשב ואל תעשה אסור להורגו דלא חל עליו דין חיוב מיתה דרודף, ואסור נמי למוסרו דחל דין שאסור להציל את עצמו ע"י מיתת חבירו. ולפי"ז י"ל דר"י וריש לקיש נחלקו האם יש איסור להנצל ע"י מיתת רודף שהוא רודף בשב ואל תעשה, דר' יוחנן סובר דמכיון דנעשה רודף בשב ואל תעשה מותר למוסרו כדי להציל את עצמו, ואילו ר"ל סובר דאע"פ דהוי רודף בשב ואל תעשה עדיין חל איסור להציל את עצמו ע"י נפש חבירו. ועוד י"ל דריש לקיש סובר שאע"פ שייחדוהו עכו"ם לימסר להריגה או ייהרגו כולם אין האדם שנתייחד נחשב לרודף אלא העכו"ם הוא הרודף465ודומה לדין אנס עכו"ם שהכריחו למסור לו את ממון חבירו או יהרגנו דחייב לשלם (כדפסק הרמב"ם פ"ח מהל' חובל ומזיק ה"ד) דאין הממון נחשב לרודף אלא האנס הוא הרודף ע"י הממון. (רבינו זצ"ל), ולכן אסור למוסרו למיתה אא"כ הוא מורד במלכות כשבע בן בכרי דאזי הוי גברא קטילא466ולכאורה מיירי שנגמר דינו למיתה מדין מורד במלכות ולא רק שעשה מעשה עבירה של מרידה במלכות דאזי הוי גברא קטילא ולכן מותר למוסרו למיתה להציל את שאר הציבור. ועיין בתוס' לעיל (דף לו. ד"ה רבה) דליכא גמר דין במורד במלכות אך יש קבלת עדות ומשא ומתן וי"ל דרק לאחר שגמרו את המשא ומתן וחל עליו חלות דין מורד במלכות והוי גברא קטילא אזי אם אמרו עכו"ם למוסרו או שיהרגו את כולם מותר למוסרו מאחר דהוי גברא קטילא. (הערת הרה"ג ר' אהרן לכיטנשטיין זצ"ל חתן רבינו זצ"ל).
וברש"י בסוגיין (ד"ה יצא ראשו) פירש בב' אופנים היאך הותר למסור את שבע בן בכרי, דבפירוש הראשון נקט כר' יוחנן דמאחר שבין כה וכה היה נהרג לא היה איסור למוסרו, ובפירוש השני נקט כריש לקיש דשבע בן בכרי היה מורד במלכות. ועיין ברמב"ם שפסק כריש לקיש (פ"ה מהל' יסוה"ת ה"ה) וז"ל אמרו להם עובדי כוכבים תנו לנו אחד מכם ונהרגנו ואם לאו נהרוג כולכם, יהרגו כולם ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל, ואם יחדוהו להם ואמרו תנו לנו פלוני או נהרוג את כולכם, אם היה מחוייב מיתה כשבע בן בכרי יתנו אותו להם, ואין מורין להם כן לכתחלה, ואם אינו חייב מיתה יהרגו כולן ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל עכ"ל. ועיין בכס"מ (שם) שביאר דמש"כ הרמב"ם "ואין מורין להם כן לכתחילה", מקורו מהירושלמי בתרומות (פ"ח ה"ד) "ההוא בר נש תבעתיה מלכותא וערק ללוד לגבי ריב"ל ואקיף מלכא מדינתא ויהב להו, והוה אליהו רגיל דמתגלי ליה ותו לא איתגלי ליה וצם כמה צומין עד דאיתגלי ליה א"ל לדילטור אנא מתגלי, א"ל ולא משנה עשיתי א"ל וזו משנת חסידים היא", דהרמב"ם סובר דההוא בר נש דריב"ל היה חייב מיתה כשבע בן בכרי ואפ"ה לא איתגלי ליה אליהו מפני שמסרו וא"ל וזו משנת חסידים היא אלמא דלכתחילה אין מורים כן. ומבואר דהרמב"ם פסק דיש איסור להציל את עצמו ע"י מיתת חבירו מישראל ואף במורד במלכות אין מורין להם לכתחילה למוסרו דאסור להנצל ע"י מיתת חבירו מישראל.
ולכאורה זה היה הנידון בפ' מקץ בין יעקב אבינו ויהודה בנוגע לבנימין, שיעקב אבינו לא רצה לשלחו עם האחים למצרים פן יקראנו אסון (בראשית מ"ב:ל"ח) ואע"פ שאם לא ישלחנו ולא ירדו לשבור אוכל כולם ימותו ברעב, דיעקב אבינו סבר דאסור להנצל ע"י שגורם מיתה לאדם א' מישראל (וכשיטת ריש לקיש), ויהודה טען (בראשית מ"ג:ח) "שלחה הנער אתי וגו' ונחיה ולא נמות גם אנחנו גם אתה גם טפנו" ואיתא במדרש (בראשית רבה פרשה צ"א אות י') "ויאמר יהודה אל ישראל אביו, מוטב תהא נפש אחת בספק ולא כולם בודאי", וברש"י (מ"ג:ח) פירש בשם המדרש "בנימין ספק יתפש ספק לא יתפש ואנו כולנו מתים ברעב אם לא נלך מוטב שתניח את הספק ותתפוש את הודאי". ומבואר דמאחר דרק היה ספק אם בנימין ימות ואילו אם לא יורידוהו כולם ימותו לכן הסכים יעקב אבינו שיורידוהו עמהם למצרים. ומשמע מזה שמותר למסור א' לספק פקו"נ כדי להציל את הרבים מודאי פקו"נ. והנה כל הנידון הנ"ל הוא האם מותר לציבור למסור אדם אחד כדי להציל את שאר הציבור, אמנם לגבי האם יחיד יכול מדעת עצמו למסור את עצמו להריגה כדי להציל את שאר הציבור כבר דנו בזה האחרונים467עיין באור שמח פ"ז מהל' רוצח, ובמשך חכמה פ' שמות עה"פ "כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך"..