משנה. אכל מעשר שני בירושלים וכו' אינו נעשה בן סורר ומורה.
ובגמ' (דף ע:) איתא "אכל מעשר שני בירושלים. כיון דכי אורחיה הוא קא אכיל ליה לא ממשיך", ופרש"י (בד"ה אכל מעשר שני) וז"ל גנב ממעות מעשר שני וקנה בשר ויין ואכל וכו' עכ"ל. ובד"ה (דכי אורחיה) פירש וז"ל כדרך מצותו נאמר בבקר ובצאן וביין ובשכר במעשר שני עכ"ל. ועיין ברמב"ם (פ"ז מהל' ממרים ה"ב) וז"ל אכילה זו שהוא חייב עליה דברים הרבה יש בהם והן כולן הלכה מפי הקבלה, אינו חייב סקילה עד שיגנוב משל אביו ויקנה בשר בזול ויין בזול, ויאכל וישתה חוץ מרשות אביו בחבורה שכולן ריקנין ופחותין, ויאכל הבשר חי ואינו חי מבושל ואינו מבושל כדרך שהגנבים אוכלים וישתה היין מזוג כדרך שהגרגרנים שותים, וכו' או שאכלה בדבר מצוה, כיצד אכל אכילה זו המכוערת עם החבורה הרעה שאוכל עמהם בדבר מצוה, או שאכלו מעשר שני בירושלים אפילו אכלו בתנחומי אבלים שהיא מצוה מדבריהם הרי זה פטור עכ"ל. ומשמע דס"ל דהא דאינו נעשה בסו"מ אם גנב ואכל מע"ש בירושלים הוא משום דהוי אכילת מצוה. והקשה הלחם משנה (שם) וז"ל קשה קצת דמדברי רבינו משמע דטעמא דהא דמעשר שני הוא משום דהוי דבר מצוה שכן כתב כיצד אכל אכילה וכו' וכתב הא דמעשר שני משמע דבחד גוונא הוא ובגמ' לא משמע כן דאמרו שם כיון דכי אורחיה קא אכיל ליה לא מימשיך ע"כ ופירש"י ז"ל כדרך מצותו שנאמר בבקר ובצאן ביין ובשכר וכו' כלומר דכן הוא דרך מצותו ליקח מאותן המעות בשר ויין וכיון דדרכו כן לא מימשיך, ואין הטעם משום דהוי דבר מצוה דאין המצוה לאכלו אלא הבעלים כדכתב רבינו בהלכות מעשר שני שהוא נאכל לבעליו כו' וזו היא המצוה כדכתיב ואכלת וכו' אבל מי שאינו בעליו אין בו המצוה, ורבינו נראה דנתן טעם מפני שהוא מצוה עכ"ל. וי"ל דיש ב' דינים באכילת מע"ש: א) מצוה על הגברא לאכול מע"ש בירושלים, ב) דין ניתן בחפצא של המעשר שני שיאכל בירושלים. ונהי דאין הבסו"מ מקיים מצות אכילת מע"ש המוטלת על הגברא דהבסו"מ אינו הבעלים של המע"ש, אך מ"מ מתקיים מצוה בחפצא שהמע"ש נאכל בירושלים, ומשו"ה הוי אכילת מצוה ואינו נעשה בסו"מ.449ועיין ברשימות שיעורים למס' ב"מ דף מד. בענין פדיון מע"ש אות א' שביאר רבינו זצ"ל דבמע"ש חלה חלות מצוה בגופו של החפצא שיאכל בירושלים לבעליו, וכלשון הרמב"ם (פ"ב מהל' מע"ש הל"א) וז"ל מע"ש נאכל לבעליו לפנים מחומת ירושלים עכ"ל. וכן כתב לגבי נט"ר (פ"ט שם הל"א) וז"ל ודינו להאכל בירושלים לבעליו כמע"ש עכ"ל. ובמנין המצוות הקצר בריש הלכות מע"ש ונט"ר כתב וז"ל להיות נט"ר כולו קודש ודינו להאכל בירושלים לבעליו כמע"ש עכ"ל. ובסה"מ (מצות עשה קכ"ח) כ' וז"ל ולשון התורה להיות זה המעשר עולה לירושלים ושם יאכלוהו בעליו עכ"ל. וכן כתב (במצות קי"ט) גבי נט"ר וז"ל ודינו שיעלהו לירושלים ויאכלוהו שם בעליו עכ"ל. ומבואר דס"ל להרמב"ם שקיום מצותן של מע"ש ונט"ר דחל בעצם החפצא דמעשר שני ונטע רבעי היא להעלותם ולהביאם לירושלים שיאכלו שם לבעליהם, ועיי"ש בהערה מס' 2 דהמנ"ח (מצוה תמ"ב) חולק ע"ז וסובר דליכא קיום מצוה לאכול מע"ש בירושלים, אלא שחל רק איסור לאוכלו מחוץ לירושלים, ושיטתו צ"ע. ועל מה שהקשה המנ"ח דלמה לא מנו הרמב"ם והרמב"ן קיום מצות אכילת מע"ש כמצוה בפני עצמה, י"ל משום דעיקר קיום מצותו הוי קיום בחפצא, והמצוה שבחפצא כוללת את ההבאה ואת האכילה ביחד בקיום אחד. ויל"ע האם מתקיימת קיום מצות אכילת מע"ש כשנאכל שלא ע"י הבעלים אלא ע"י אדם אחר. ועיין ברמב"ם (פ"ז מהל' ממרים הל"ב) שכשאוכל בן סורר ומורה מע"ש הו"ל אכילת מצוה ופטור, ואף על פי שהחפצא אינו שלו אלא משל אביו שגנבו ממנו. ומשמע שבכל אופן שהחפצא דמע"ש נאכל ואפילו שלא ע"י בעליו מתקיימת קיום מצות החפצא דמע"ש שיאכל. ולכאורה הוא פסוק מפורש (דברים י"ד: כ"ו) "ואכלת שם לפני ה' אלוקיך ושמחת אתה וביתך", דאכילת בני הבית מהווה קיום מצות אכילת מע"ש, ואם אכילת בני ביתו הויא קיום מצוה י"ל דה"ה אכילת אדם אחר.