גמ. דלמא לעולם אימא לך רישא בעבודה זרה וסיפא בשאר מצות, ושגג בלא מתכוין דקסבר רוק הוא, ובולעו. מה שאין כן בשבת דפטור שנתכוין להגביה את התלוש וחתך את המחובר פטור. וכדרב נחמן אמר שמואל דאמר המתעסק בחלבים ובעריות חייב שכן נהנה המתעסק בשבת פטור מלאכת מחשבת אסרה תורה.
א
ביסוד הגדר של מתעסק ושוגג
והנה עיין בסוגיא בשבת (עב. – עב:) "איתמר נתכוין להגביה את התלוש וחתך את המחובר פטור, לחתוך את התלוש וחתך את המחובר, רבא אמר פטור, אביי אמר חייב. רבא אמר פטור דהא לא נתכוון לחתיכה דאיסורא. אביי אמר חייב דהא קמיכוין לחתיכה בעלמא. אמר רבא מנא אמינא לה דתניא חומר שבת משאר מצות, וחומר שאר מצות משבת, חומר שבת משאר מצות שהשבת עשה שתים בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת, מה שאין כן בשאר מצות. וחומר שאר מצות משבת שבשאר מצות שגג בלא מתכוין חייב, מה שאין כן בשבת." ויש לבאר שיטת רבא בב' אופנים: א) י"ל דמאחר שנתכוון לחתוך את התלוש וחתך את המחובר יש כאן טעות במעשה שלא נתכוון לחתוך את המחובר לקרקע, וחתיכת תלוש וחתיכת מחובר הויין ב' מעשים החלוקים זה מזה, ורבא סובר דמאחר שלא נתכוון למעשה עבירה של חתיכת מחובר אלא נתכוון לחתוך את התלוש דהוי מעשה אחר הו"ל מתעסק ופטור, דילפינן מאשר חטא בה פרט למתעסק בדבר זה ועשה דבר אחר (עיין ברש"י שם ד"ה וחתך), ולא דמי לשוגג דמתכוון לעשות מעשה זה אלא שטעה בדין. ב) יתכן לפרש דלא הוי מתעסק משום דנתכוון לעשות מעשה אחר, אלא דמאחר שנתכוון לחתוך את התלוש וחתך את המחובר יש כאן טעות בחפצא שנתכוון להיתר והחליף היתר באיסור ואזי חל פטור מתעסק מחמת טעות בחפצא. וי"ל דנפ"מ באופן ששחט קדשים בחוץ וחשב שהן חולין, דהתם הוא נתכוון לעשות מעשה שחיטה אלא שטעה בחפצא, ואי נימא דיסוד הדין דמתעסק הוא מחמת שטעה במעשה ולא נתכוון להך מעשה י"ל דבכה"ג ליכא פטור מתעסק לפוטרו מחיוב שחוטי חוץ, דהרי נתכוון לעשות מעשה שחיטה וליכא טעות במעשה שעשה. אמנם אי נימא דיסוד הדין דמתעסק אליבא דרבא הוא משום שטעה בידיעת החפצא י"ל דאף בכה"ג חל פטור מתעסק מאחר שטעה וחשב שהבהמה היא בהמת חולין. ולפי"ז י"ל שאף בטעה דסבר שחתיכה זו שומן ונמצאת שהיא חלב חל דין מתעסק אע"פ שאין כאן טעות לגבי המעשה שהרי נתכוון לעשות מעשה אכילה, דחל דין מתעסק מחמת שטעה בידיעת החפצא. אך להלכה חייב קרבן משום דמתעסק בחלבים ועריות חייב. ועיין בתוס' (סנה' סב: ד"ה רישא) דנקטו דבשחט קדשים בחוץ וקסבר שהן חולין דחייב קרבן ולא חל בציור כזה פטור מתעסק. ומבואר דס"ל כהצד הראשון דיסוד הדין דמתעסק היינו היכא שטעה בעצם המעשה, דלא נתכוון לעשות מעשה זה. אמנם עיין בתוס' במס' שבת (דף עג. ד"ה אלא לאו) שכתבו וז"ל וליכא לאוקמי נמי דמיירי כשנעשה מחשבתו כגון שהיה צריך לחתוך מה שחתך אלא שהיה סבור שהוא תלוש ונמצא שהוא מחובר הא ליכא למימר דכה"ג אם פטור לענין שבת מאשר חטא בה פטור נמי לענין חוץ עכ"ל. ומבואר דתוס' בשבת נקטו דאם חל פטור מתעסק לענין שבת כשטעה בחפצא ה"ה דחל פטור מתעסק לענין שחוטי חוץ כששחט קדשים בחוץ וטעה דקסבר שהן חולין, וכצד השני שביארנו.
והנה בגמ' כריתות (דף יט:) איתא "אמר רב נחמן אמר שמואל מתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה, מתעסק בשבת פטור מלאכת מחשבת אסרה תורה". ופרש"י (בד"ה מתעסק בחלבים) וז"ל כגון חלב ושומן לפניו ונודע שזה חלב וזה שומן ונתכוון לאכול שומן והביט למקום אחר והלכה ידו אל החלב ואכלו אי נמי חלב וחלב לפניו וסבור שהוא שומן ונתכוין לאכול חתיכה זו ואכל את זו ולא דמי לשוגג דשוגג היינו שנתכוין לחתיכה זו עצמה אבל סבור שהוא שומן עכ"ל. ומבואר דרש"י סובר שחל דין מתעסק כשטעה בין שתי חפצאות שהיו לפניו - חתיכת חלב וחתיכת שומן, ונתכוין לאכול את החתיכה של שומן ובלי שמשים לב הלכה ידו ונטל את החלב ואכלו, ואילו כשטעה בחפצא אחת וכגון שנתכוין לאכול חתיכה זו דקסבר דהיא שומן וטעה דהיא חתיכה של חלב הוי שוגג וחייב קרבן. ולכאורה צ"ע דבד"ה (מתעסק בעריות) כתב רש"י וז"ל כגון נתכוון לבוא על אשתו נדה וסבור טהורה היא, אחותו ואשתו לפניו ונשמטה אשתו ולא ידע ובאה אחותו במקומה, ולא דמי לשוגג דשוגג כגון שנתכוון לזו עצמה וסבור שהיא אשתו עכ"ל, והרי כשבא על אשתו נדה וקסבר שהיא מותרת מיירי שטעה בחפצא אחת וא"כ אמאי נחשב למתעסק, דמרש"י לעיל מבואר דרק כשטעה בין ב' חפצאות אחת של היתר ואחת של איסור הו"ל מתעסק ואם טעה בחפצא אחת הוי שוגג (וכן הקשה בשיטמ"ק שם אות י"ט). וי"ל דאשתו חשיבא כתרי חפצאות, מכיון שדינה משתנה דיש זמן שהיא טהורה ויש זמן שהיא אסורה משום נדה, וכשהיא טהורה הויא חפצא של היתר, ואילו כשהיא נדה הויא חפצא אחר של איסור. וכשחשב שהיא טהורה ובא עליה ונתכוין לביאה עם אשתו טהורה וטעה דנמצא שהיא נדה הרי זה כמו שטעה בין ב' חפצאות שלפניו אחת של היתר ואחת של איסור, דנתכוין ליטול את החפצא של היתר ונזדמן לו החפצא של איסור, ומשו"ה הו"ל מתעסק ולא נידון כשוגג. דמאחר שנתכוין לבא על אשתו וחשב שהיא טהורה חלה כוונתו לחפצא של היתר, וכשנמצא שהיא נדה הרי זה כנטל חפצא של איסור בלי כוונה דהוי מתעסק. משא"כ כשיש לפניו חתיכת חלב וטעה וסבר שהיא שומן ואכלה לא הוי מתעסק אלא שוגג, משום שנתכוין לאכול את החתיכה הזו שלפניו ורק טעה דחשב דהוי שומן, ומה לי אם טעה דחשב שחלב מותר או דטעה דסבר דחתיכה זו מותרת מפני שהיא שומן, מ"מ מאחר שנתכוין לאכול חתיכה זו דהויא חפצא של איסור וקסבר שמותר לאכלה הרי זה שוגג, ורק באופן שטעה בין ב' חפצאות אחת של היתר ואחת של איסור ונתכוין ליטול את החפצא של היתר ונטל את החפצא של איסור בלא כוונה אזי הוי מתעסק. ולכן בנתכוין לבא על אשתו בכוונה שהיא טהורה הרי זה נתכוין לחפצא של היתר וכשנמצא שהיא נדה הרי זה כאילו נזדמן לו חפצא של איסור בלי כוונה דהוי מתעסק. אמנם עיין בשיטמ"ק (כריתות יט: אות י"ח) שהשיג על רש"י, וז"ל ועוד יש לפרש שוגג היינו אומר מותר לאכול חלב דהוי שוגג בכל התורה כולה וכו' עכ"ל. ומשמע דהשיטמ"ק חולק על רש"י וסובר דאף כשטעה בחפצא אחת שלפניו דקסבר שזה היתר ונמצא איסור הו"ל מתעסק, וע"כ פירש דשוגג היינו באומר מותר. ולפי השיטמ"ק י"ל שאם היה לפניו חתיכת חלב וחשב שזה שומן ואכלה ואח"כ נתגלה שהיא חלב מעיקר הדין הרי זה נחשב למתעסק אלא דחייב משום שכן נהנה.
ומבואר דיש ג' שיטות בראשונים בדין מתעסק: א) שיטת התוס' סנה' (דף סב: ד"ה רישא) היא דמתעסק תלוי בטעות במעשה דהיינו שנתכוין לעשות מעשה אחר, וכגון שנתכוין להגביה את התלוש וחתך את המחובר, אמנם אם רק טעה בחפצא וכגון שחשב שזו היא בהמת חולין ושחטה בחוץ ונמצאת קדשים חייב קרבן משום שחוטי חוץ, מאחר דליכא טעות במעשה דהרי הוא נתכוין לעשות מעשה שחיטה. ב) השיטמ"ק ס"ל דבטעות בחפצא אחת שלפניו דחשב שהיא היתר ונמצא איסור הוי מתעסק, וכן משמע מתוס' שבת (דף עג. ד"ה אלא לאו) דס"ל שאם שחט בהמה בחוץ וחשב שהיא בהמת חולין ונמצאת קדשים הרי זה מתעסק ופטור מקרבן דאע"פ שנתכוין לשחוט בהמה זו שלפניו מ"מ מאחר שטעה בידיעת החפצא הו"ל מתעסק ופטור. ג) שיטת רש"י בכריתות (דף יט:) דחל דין מתעסק כשטעה בשתי חפצאות שלפניו דנתכוין לחפצא של היתר ובא לידו החפצא של איסור, משא"כ כשיש לפניו חתיכה אחת של איסור וטעה וחשב שזו היתר ואכלה הוי שוגג. ולרש"י י"ל שאם שחט בהמה בחוץ וחשב שהיא בהמת חולין וטעה ונמצא קדשים חייב קרבן משום שחוטי חוץ, דחשיב שוגג מכיון שטעה בחתיכה וחפצא אחת שלפניו. משא"כ באופן שיש ב' בהמות בחוץ אחת של חולין ואחת של קדשים ונתכוין לשחוט את של חולין וטעה ועלה בידו של קדשים הרי זה מתעסק ופטור מקרבן שטעה בשתי חפצאות.
ב
האם מתעסק הוי פטור מחיוב קרבן או הפקעת מעשה העבירה
והנה עיין בשו"ת הגרע"א זצ"ל (מהדורא קמא סימן ח') שהעלה דבשבת הפטור של מתעסק הוי הפקעה של מעשה העבירה דלא הוי מלאכת מחשבת ואינה רק פטור מקרבן, משא"כ דין מתעסק בכהת"כ דילפינן מ"אשר חטא בה" לא הוי הפקעה של מעשה העבירה אלא דין מסוים דפטור מקרבן. ונפ"מ לענין דין קלבד"מ אליבא דתנא דבי חזקיה דס"ל דחייבי מיתת שוגגין פטורין מתשלומין מדין קלבד"מ, די"ל דהיינו רק באופן שחל מעשה עבירה דאזי חל דין קלבד"מ, משא"כ באופן דליכא מעשה עבירה כלל וכגון במתעסק בשבת ונתחייב ממון באותה שעה י"ל דאף לתנא דבי חזקה ליכא דין קלבד"מ, ומשו"ה נקטה הגמ' דפטור משום מלאכת מחשבת דמשו"ה לא הוי מעשה עבירה כלל, ונפ"מ לענין קלבד"מ.
ונראה לומר דיש חילוק בין דין מתעסק אליבא דאביי וכגון באופן שנתכוון להגביה את התלוש וחתך את המחובר, ודין מתעסק אליבא דרבא כשטעה בחפצא, דאליבא דאביי מתעסק היינו כשטעה בגוף המעשה שלא נתכוון כלל לעשות מעשה זה אזי י"ל דבכה"ג ליכא חלות שם מעשה עבירה דלא נתכוון לעשות הך מעשה כלל. משא"כ בציור דמתעסק אליבא דרבא כגון שטעה בחפצא י"ל דחל מעשה עבירה אלא דחל פטור מסוים לענין קרבן, דבהל' קרבנות נאמר דין בשגגה ויש שיעור בדין שגגה המחייב קרבן וכדחזינן מהא דיש מ"ד שסובר דאומר מותר פטור מקרבן משום דהוי אונס ואע"פ שבאומר מותר חל מעשה עבירה מ"מ יש מ"ד דפטור מקרבן, ומוכח דחל שיעור בחלות שם שגגה. ולפי"ז י"ל דרבא סובר שאם טעה בחפצא לא הוי שגגה לחייב קרבן. ונראה דהלכה זו שפטור מקרבן אליבא דרבא במתעסק מחמת טעות בחפצא היינו רק לענין חטאת קבועה דכתיב בה (ויקרא ד:ב) "נפש כי תחטא בשגגה מכל מצות ה' אשר לא תעשינה ועשה מאחת מהנה", ואם טעה בחפץ אין זה בכלל שגגה לענין חיוב חטאת קבועה. אך י"ל דשפיר מחוייב בקרבן חטאת עולה ויורד, דבעולה ויורד כתיב (ויקרא ה:ב) "ונעלם ממנו והוא טמא ואשם", דחיוב קרבן עולה ויורד תלוי רק בהעלמה ואף כשטעה בחפץ הוי בכלל "ונעלם ממנו". ולפי"ז מיושב מה שהקשינו דהיאך חייב קרבן חטאת בהעלם טומאה או העלם מקדש, ואמאי לא הוי מתעסק אליבא דרבא דהו"ל כטעה בחפצא. די"ל דאליבא דרבא במתעסק שטעה בחפצא חל מעשה עבירה אלא שפטור מקרבן חטאת קבועה דכתיב בה שגגה ומתעסק לא חשיב שיעור דשגגה לענין חיוב קרבן, אך שפיר מתחייב קרבן חטאת עולה ויורד דטומאת מקדש וקדשיו.
ומאידך הגר"ח זצ"ל הסתייג מסברת הגרע"א זצ"ל, ונקט שבכהת"כ המתעסק אינו נחשב למעשה עבירה כלל. והגר"ח זצ"ל הביא ראייה לזה מהדין שהמתעסק במצוות לא יצא (עיין במס' ר"ה דף כח: לענין שופר) ואם נימא דהמתעסק אינו אלא פטור עונשין (וכסברת הגרע"א זצ"ל) צ"ע למה יחול דין מתעסק לגבי קיום מצוות. אלא מוכח שהמתעסק אינו מעשה גברא כלל, ולכן כשם שהמתעסק לא עשה מעשה עבירה, כמו"כ לא עשה מעשה מצוה, ומשו"ה קיי"ל שהמתעסק במצות לא יצא יד"ח.
אמנם עדיין צ"ע לענין שבת דחייב חטאת קבועה אמאי לא הוי מתעסק כשטעה ביום וחשב דיום חול הוא, דלהוי כטעה בחפצא דהוי מתעסק אליבא דרבא. ונראה לבאר דעיין ברמב"ם (פ"א מהל' שבת ה"ח – ה"ט) שכתב וז"ל כל המתכוין לעשות מלאכה ונעשית לו מלאכה אחרת שלא נתכוין לה פטור עליה לפי שלא נעשית מחשבתו, כיצד זרק אבן או חץ בחבירו או בבהמה כדי להרגן והלך ועקר אילן בהליכתו ולא הרג הרי זה פטור, קל וחומר אם נתכוין לאיסור קל ונעשה איסור חמור, כגון שנתכוין לזרוק בכרמלית ועברה האבן לרשות הרבים שהוא פטור וכן כל כיוצא בזה, נתכוין לעשות דבר המותר ועשה דבר אחר כגון שנתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר אינו חייב כלום וכן כל כיוצא בזה. נתכוין ללקט תאנים שחורות וליקט לבנות, או שנתכוין ללקט תאנים ואחר כך ענבים ונהפך הדבר וליקט הענבים בתחלה ואחר כך תאנים פטור, אף על פי שליקט כל מה שחשב הואיל ולא ליקט כסדר שחשב פטור שבלא כוונה עשה שלא אסרה תורה אלא מלאכת מחשבת עכ"ל. ועיין ברמב"ם (פ"ז מהל' שגגות הי"א) וז"ל המתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר אף על פי שנתכוין לחתיכה הואיל ולא עשה מחשבתו פטור מן החטאת שזה כמתעסק ולא אסרה תורה אלא מלאכת מחשבת כמו שביארנו כמה פעמים עכ"ל. ונראה דלשיטת הרמב"ם ישנן שתי הלכות נפרדות בדין מלאכת מחשבת: א) יש הלכה שאם החליף איסור באיסור אע"פ שנתכוון לעשות מעשה איסור פטור מקרבן משום שלא נעשית מחשבתו, ולא חשיב מלאכת מחשבת (כדפסק בפ"א מהל' שבת ה"ח - ה"ט), ב) יש דין דעלמא דמתעסק בשבת פטור מקרבן משום דלא הוי מלאכת מחשבת (פ"ז מהל' שבת הי"א). ונראה דהם שני דינים שונים, דהא דמתעסק פטור מקרבן בכהת"כ הוא משום דלא הוי בכלל חלות שם שגגה, ולכן אם נתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר פטור מקרבן דהוי מתעסק בכהת"כ ולא חשיב שגגה (רמב"ם פ"ז מהל' שגגות הי"א). אמנם נראה דהדין שפסק הרמב"ם (בפ"א מהל' שבת ה"ח – ה"ט) דכדי שיתחייב קרבן בעינן שיתקיים מחשבתו לעשות מלאכה זו וללקוט את מה שנתכוון ללקוט ואם נתכוין ללקוט תאנים שחורים ולקט לבנים פטור, זוהי הלכה מסוימת בהל' שבת מדין מלאכת מחשבת ולא שייכא כלל לכהת"כ, ואין זה דין מצד חלות שם שגגה דהרי מיירי שנתכוין לעשות מלאכה והוי מזיד לגבי המלאכה, אלא דחל דין מסוים דמלאכת מחשבת דבעינן שתתקיים מחשבתו בפועל לעשות מלאכה זו ובחפץ זה שנתכוין בה מעיקרא כדי להתחייב קרבן. ונראה דדין מתעסק כשטעה בחפצא וכגון שנתכוין לחפצא של היתר וחתך חפצא של איסור דלא חשיב שגגה להתחייב קרבן זהו דין בכהת"כ דטעות בחפצא לא חשיב "שגגה" לגבי חיוב קרבן. אמנם נראה דאם שכח שיום זה הוא שבת אזי ליכא חסרון דמלאכת מחשבת דהרי נתכוין לעשות המלאכה בחפצא של איסור ורק טעה דחשב שיום זה הוא יום חול, וטעות זו אינה מפקיע חלות שם מלאכת מחשבת דאינה טעות במעשה המלאכה או בחפצא שבו נעשית המלאכה, וטעות בקדושת היום לא הוי מתעסק אלא שוגג וחייב קרבן. ועוד יש להוסיף דיום השבת הוי דבר האוסר במלאכה והא דס"ל לרבא דטעה בחפצא הוי מתעסק היינו רק כשטעה בחפצא שנעשה בו האיסור ולא בחפצא דהוי דבר האוסר.
ועוד י"ל דעיין בתוס' במס' כריתות (דף יט: ד"ה דהא) וז"ל דהא לא איכוון לחתיכה דאיסורא - ואם תאמר שוגג נמי דכל התורה כולה לא מתכוון לאיסור ויש לומר בכל התורה כולה כשאמר מותר הוא בשוגג בדבר שהוא ידוע לנו שהוא איסור אבל הכא מתכוון לדבר שהוא היתר לכולי עלמא אם היה כפי מה שהוא סבור ולכך פטור משום דהוי מתעסק עכ"ל. כלומר דבדבר שידוע לכולי עלמא הו"ל למידע ואינו נחשב למתעסק אלא שוגג. וה"ה בטעה ביום שבת דס"ל דהוא חול דידוע לכ"ע דהוא שבת והו"ל למידע ואינו מתעסק אלא שוגג.
ג
שיטת הרמב"ם בדין מתעסק
והנה לפימש"נ יש ב' דיני מתעסק, דאליבא דאביי חל דין מתעסק כשטעה במעשה דנתכוין להגביה את התלוש וחתך את המחובר, ואילו לרבא חל דין מתעסק גם כשטעה לגבי החפצא. וצ"ע דפ"ב מהל' שגגות (ה"ז) משמע דפסק הרמב"ם כאביי, וז"ל השוגג בלא כוונה בעריות או במאכלות אסורות חייב חטאת, בשבת פטור מחטאת, כיצד היה מתעסק עם אשה ובעלה בלא כוונה לבעילה והרי היא ערוה עליו, דמה שזה שבפיו רוק הוא ובלעו בלא כוונה לשם אכילה בעולם והרי הוא חלב הרי זה חייב חטאת, נתכוון להגביה את התלוש וחתך את המחובר בלא כוונה לחתיכתו פטור, מלאכת מחשבת אסרה תורה כמו שביארנו במקומו עכ"ל, ואילו בפ"ז מהל' שגגות (הי"א) פסק כרבא, וז"ל המתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר אף על פי שנתכוין לחתיכה הואיל ולא עשה מחשבתו פטור מן החטאת שזה כמתעסק ולא אסרה תורה אלא מלאכת מחשבת כמו שביארנו כמה פעמים עכ"ל. ועוד צ"ב למה שינה הרמב"ם את לשונו וכתב (פ"ז מהל' שגגות הי"א) "שזה כמתעסק", ואילו בפ"ב מהל' שגגות (ה"ז) כתב לשון "מתעסק". וי"ל דאליבא דאביי במתעסק שטעה במעשה ליכא חלות שם מעשה עבירה, משא"כ אליבא דרבא איכא מעשה עבירה אלא חל פטור מסוים לענין קרבן. ומשו"ה כתב הרמב"ם בפ"ב מהל' שגגות (ה"ז) בציור דאביי בנתכוין להגביה את התלוש וחתך את המחובר דהוי "מתעסק" כלומר דליכא באופן זה מעשה עבירה כלל. ואילו בפ"ז מהל' שגגות הי"א בציור דרבא בנתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר דטעה בחפצא, ולא במעשה, דהרי נתכוין לחתוך וחתך יש מעשה עבירה אלא דפטור מקרבן. וזה מדויק בלשון הרמב"ם שכתב (פ"ז מהל' שגגות הי"א) "אע"פ שנתכוין לחתיכה" כלומר דיש כוונת מעשה איסור מ"מ פטור מקרבן, "הואיל ולא נעשית מחשבתו פטור מן החטאת שזה כמתעסק", ור"ל דהוי כמתעסק דפטור מקרבן, אך אינו פטור מדין מתעסק שטעה במעשה דאזי לא הוי מעשה עבירה כלל, ונפ"מ לענין דין קלבד"מ וכדנתבאר לעיל. ויוצא דלפי הרמב"ם יש ב' דיני מתעסק: א) דין מתעסק דלא הוי מעשה עבירה כלל, ב) דין פטור קרבן.