גמ'. דתניא הבערה ללאו יצאה דברי רבי יוסי.
ופרש"י (בד"ה ללאו יצאה) וז"ל להוציאה מחומרי שאר מלאכות וללמד עליה שאינה לא בכרת ולא במיתה אלא בלאו עכ"ל. ויש לחקור למ"ד דהבערה ללאו יצאה האם הבערה אינה בכלל הל"ט מלאכות בכלל, או דילמא דהויא בכלל הל"ט מלאכות אלא שאין עונשה מיתה וכרת ואינה אלא לאו. ולכאורה נפ"מ לענין יו"ט, דעיין בתוס' פסחים (דף ה: ד"ה לחלק יצאת) שכתבו וז"ל ועוד אומר ריב"א דלמ"ד ללאו יצאתה לא היה אסור ביום טוב כיון דאין שם מלאכה עליה עכ"ל. ומבואר דלתוס' הבערה אינה איסור מלאכה. אמנם עיין ברמב"ם (פ""א מהל' יו"ט ה"ג) שפסק כמ"ד הבערה לחלק יצאת ואעפ"כ סובר שמותר ביו"ט (פ"ד מהל' יו"ט ה"א – ה"ב), ומוכח דלשיטתו אין היתר הבערת אש ביו"ט תלוי במחלוקת אם ללאו יצאת או לחלק יצאת. וי"ל לשיטתו דאף למ"ד הבערה ללאו יצאת הבערה הויא חלות שם מלאכה אלא דיצאת ללמד שאינה במיתה וכרת אלא בלאו.400ויתכן עוד נפ"מ האם המבעיר בשבת נעשה מומר לכהת"כ כי דוקא איסור מלאכה עושהו למומר ולא איסור שבת שאינו חלות שם איסור מלאכה.
רש"י ד"ה תיפוק ליה מאחת מהנה. וז"ל לר' אבא פריך נהי דמתניתין ר' יוסי היא דהשתחואה ללאו יצאה מיהו תיפוק לן דחייב על כל אחת ואחת מהנה כדנפקא ליה לר' יוסי בשבת, דהא האי קרא גבי חטאת סתמא כתיב ונדרשיה נמי בעבודה זרה הכי, אחת ועשה אחת שעשה עבודה שלימה כגון זבוח, מאחת ועשה מאחת כגון שחט סימן אחד לעבודה זרה, דאשכחן ליה הכשר גבי חטאת העוף בפנים עכ"ל.
והנה בשלמא לענין שבת ילפינן מאחת שאם כתב שם משמעון הריהו חייב, דמלאכת מחשבת אסרה תורה וכתיבת ב' אותיות הראשונות של שמעון הוי כתב דהוו להו שם במקום אחר וכגון שם בן נח. אמנם בנוגע להא דדרשינן מאחת שאם שחט סימן א' לע"ז דחייב, לכאורה צ"ע דאי שחיטת סימן אחד הוי חלות שם שחיטה למה צריך דרשה מאחת לחייבו, ואי לא חל חלות שם שחיטה בסימן אחד, א"כ צ"ע דמהיכא תיתי דבשחיטה לעבודה זרה דשחיטת סימן א' הוי חלות שם שחיטה כלל. ונראה דמשום כך כתב רש"י דאשכחן הכשר שחיטה בשחיטת סימן א' בחטאת העוף בפנים, ור"ל דמאחר שמצינו בחטאת העוף שחלה שחיטה בסימן א' שפיר ילפינן מקרא דמאחת לחייב השוחט סימן א' בבהמה לעבודה זרה. אמנם צ"ע דמהו ההוכחה משחיטת חטאת העוף לגבי שחיטת בהמה.
ונראה לבאר דילפנין מקרא מאחת דבעבודה זרה מקצת עבודה מחייבת, ומכיון דחזינן בחטאת העוף דחל חלות שם שחיטה בשחיטת סימן א', י"ל דבבהמה שחיטת סימן אחד הוי מקצת עבודה ומשו"ה חייב, דבעבודה זרה מקצת עבודה מחייבת. ולפי יסוד זה יש ליישב דברי הרמב"ם שפסק (פ"ו מהל' עבודה זרה ה"ח) וז"ל אבל לעבודת כוכבים אחד השתחויה בפישוט ידים ורגלים או בלא פישוט ידים ורגלים משעה שיכבוש פניו בקרקע נסקל עכ"ל. וצ"ע דבה"ו (שם) פסק דאיסור השתחוואה על אבן משכית הוא דוקא בפישוט ידים ורגלים שזו היא השתחוואה האמורה בתורה. ומשמע דס"ל דקיום השתחוואה היא דוקא בפישוט ידים ורגלים, וא"כ צ"ע אמאי פסק (בהל' ח') לענין עבודה זרה דאם השתחוה בלא פישוט ידים ורגלים משעה שיכבוש פניו לקרקע חייב סקילה.401ועיין במנחת חינוך מצוה כ"ח אות ב'. וי"ל דבגמ' מגילה (דף כב.) איתא דקידה על אפים, ונראה דמאחר שבכבישת פניו בקרקע חל חלות שם קידה י"ל דמגזה"כ ד"מאחת" ילפינן שמקצת עבודה מחייבת בעבודה זרה, וכבישת פניו לקרקע מהוה קיום של מקצת עבודה דהשתחואה, דקידה הוי מקצת השתחואה, בדומה להא דשחיטת סימן א' הוי קיום במקצת של שחיטה. ולכן פסק הרמב"ם דכבישת פניו בקרקע לעבודה זרה מחייבת סקילה, דמאחת ילפינן דמקצת עבודה לע"ז מחייבת סקילה. משא"כ לענין איסור השתחואה על אבן משכית התורה אסרה השתחואה שהיא כעין קיום השתחואה במקדש דהיינו בפישוט ידים ורגלים.402ועיין עוד ברשימות שיעורים למס' הוריות דף ד. ד"ה תנן יש עבודת כוכבים בתורה אבל המשתחוה פטור וכו'.
והנה עיין בגמ' ב"ק (דף עא:) דמבואר דאם שחט בה פורתה לשם ע"ז נאסרה הבהמה, ובשיעור שחיטה פורתה האוסרת נחלקו הש"ך והט"ז (יו"ד סימן ב' סעיף י'), דהט"ז (ס"ק י"ד) נקט דדוקא אם שחט רוב הקנה או הוושט דשיעור זה עושה את הבהמה לטריפה אזי נאסרה הבהמה. ואילו הש"ך (בנקודת הכסף ס"ק ו') סובר דאף בשחיטת מקצת מן הקנה נאסרה הבהמה (ועיין בפמ"ג משבצות זהב ס"ק י"ד). ולכאורה צ"ע דבסוגיין משמע דבעינן שחיטת סימן א'. וי"ל דבסוגיין מיירי לענין חיוב הגברא ורק כששחט סימן א' דהוי חלות שם מקצת עבודה חייב הגברא משום עבודה זרה, משא"כ הש"ך והט"ז נחלקו בשיעור שחיטה האוסרת את הבהמה משום תקרובת ע"ז.
בענין מתעסק