גמ'. ויצו זו עבודה זרה אלהים זו דינין בשלמא אלהים זו דינין דכתיב ונקרב בעל הבית אל האלהים אלא ויצו זו עבודה זרה מאי משמע, רב חסדא ורב יצחק בר אבדימי חד אמר סרו מהר מן הדרך אשר צויתם עשו להם וגו'. וחד אמר עשוק אפרים רצוץ משפט כי הואיל הלך אחרי צו. מאי בינייהו איכא בינייהו נכרי שעשה עבודה זרה ולא השתחוה לה. למאן דאמר עשו משעת עשייה מיחייב, למאן דאמר כי הואיל הלך עד דאזיל בתרה ופלח לה.
ונראה שאין כוונת הגמ' להביא ראייה מהפסוק (שמות לב:ה) "סרו מהר מן הדרך אשר צויתם עשו להם עגל מסכה וישתחוו לו ויזבחו לו ויאמרו אלה אלוהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים", דלכאורה מפסוק זה אין ראייה שחייבים רק על העשייה של ע"ז בלבד ואפילו לא עבדו לה, דהרי כתיב להדיא "עשו להם עגל מסכה וישתחוו לו ויזבחו לו". ולכאורה צ"ל דהראייה היא מהפסוק (דברים ט:י"ב) "ויאמר ה' אלי קום רד מהר מזה וגו' סרו מהר מן הדרך אשר צויתם עשו להם עגל מסכה" דכתיב ביה רק שעשו את העגל.
ויש להקשות דהרי כלל ישראל כבר קיבלו את התורה וחל עלייהו דין ישראל שהרי נתגיירו במתן תורה, וא"כ היאך מוכיחה הגמ' ממעשה העגל דב"נ חייב על עשיית ע"ז אף אם לא עבדה. ויתכן לומר דהנה שיטת הרמב"ן עה"ת (בראשית כו:ה) היא דהאבות קיימו כל התורה עד שלא ניתנה רק בא"י, ובחו"ל נהגו כבני נח, ומשמע דבחו"ל היה להם דין ב"נ. ויתכן לפי"ז דלא חל על כלל ישראל שבמדבר דין ישראל בקבלת התורה בשמעם עשרת הדברות, דלא נשלמה גירותם במתן תורה עד שקיבלו את הלוחות, ומאחר שסרחו בעגל ושבר משה רבינו את הלוחות נתבטלה הגירות של מתן תורה והיה להם דין ב"נ עד שקיבלו את הלוחות השניות. וסמך לכך מדברי המדרש (שמות רבה פרשה מ"ג:א) "מה עשה משה נטל את הלוחות מתוך ידו של הקב"ה כיד להשיב חמתו, למה הדבר דומה לשר ששלח לקדש אשה עם הסרסור, הלך וקלקלה עם אחר, הסרסור שהיה נקי מה עשה נטל את כתובתה מה שנתן לו השר לקדשה וקרעה אמר מוטב שתדון כפנויה ולא כאשת איש כך עשה משה כיון שעשו ישראל אותו מעשה נטל את הלוחות ושברן", ועוד איתא במדרש (פרשה מ"ו:א) "ראה משה שחטאו ושבר את הלוחות משל לשר שנטל אשה וכתב לה כתובה ונתנה ביד השושבין לאחר ימים יצא עליה שם רע מה עשה השושבין קרע את הכתובה אמר מוטב שתהיה נידונית כפנויה ולא כאשת איש, כך עשה משה אמר אם אין אני משבר את הלוחות אין לישראל עמידה שנא' זובח לאלהים יחרם מה עשה שברם". ומבואר מדברי המדרש דבמתן תורה כלל ישראל נתקדשו להקב"ה, אמנם כששיבר משה רבינו את הלוחות נתבטלו הקידושין ונשארו בנ"י כפנויה. ולפ"ז י"ל דלא נשלמה הגירות של כלל ישראל במתן תורה לחול עליהם דין ישראל וחל עלייהו דין ב"נ עד שמשה רבינו קיבל את הלוחות שניות339ורבינו זצ"ל אמר דיש לפרש דבלוחות ראשונות משה רבינו קיבל את הלוחות בתורת שליח להולכה ולא חלו הקידושין עד שהלוחות באו לידי כלל ישראל ומאחר ששיבר משה רבינו את הלוחות לא חלו הקידושין. משא"כ בלוחות שניות משה רבינו קיבלם בתורת שליח לקבלה וחלו הקידושין משבאו לידו ונשלמה הגירות של כלל ישראל משעה שקיבל הלוחות השניות. ועיין בפירוש ידי משה על מדרש רבה פ' מ"ג אות א'.. ומשו"ה שפיר מביאה הגמ' ראייה ממעשה העגל דב"נ חייב על עשיית ע"ז אע"פ שלא עבדו ע"ז דבשעת חטא העגל היה על כלל ישראל דין ב"נ.
ועוד יש להעיר דמבואר מהגמ' דעשיית חפצא של ע"ז מהוה חלות שם איסור ע"ז, ואינו איסור בפנ"ע, וכדחזינן מהא דעכו"ם חייב מיתה משום עשיית ע"ז ואע"פ שלא עבדה, ועל כרחך דעשיית חפצא של ע"ז מהוה איסור ע"ז, וב"נ חייבים מיתה על איסורי ע"ז. ונפ"מ לענין ישראל די"ל דעשיית חפצא של ע"ז הוי בכלל יהרג וא"י מאחר דהוי חלות שם איסור ע"ז. ועיין בגמ' לעיל (דף ז.) "לא נאמר מקרא זה אלא כנגד מעשה העגל שנא' וירא אהרן ויבן מזבח לפניו וכו'", ופרש"י (בד"ה אלא) וז"ל שעשה אהרן פשרה בינו לבין עצמו והורה היתר לעצמו לעשות להם את העגל עכ"ל. ועיין ברמב"ן ובבעה"מ (סוף פרק בן סורר) שנחלקו אם חל דין יהרג ואל יעבור בלפני עור דעבודה זרה, ובפשטות יש להביא ראייה לשיטת הבעה"מ שחל דין יהרג ואל יעבור בלפני עור דעבודה זרה מהא דאמרינן בגמ' שחטא אהרן בעשיית העגל, דבפשטות אהרן הכהן עבר על איסור דלפני עור דעבודה זרה.340דיש לומר דאהרן טעה דסבר שמותר לו לעבור על איסור לפני עור דעבודה זרה דאל"כ יהרגוהו וטעה לומר דליכא חיוב יהרג ואל יעבור בלפני עור דעבודה זרה, ועיין בשיעורים לעיל דף ז. ד"ה ופליגא דבי תנחום ובהערות שם. אמנם י"ל אליבא דהרמב"ן דעשיית העגל שאני דהוי חלות שם איסור ע"ז, דעשיית חפצא של ע"ז אסור מדין איסור עבודה זרה וכדמוכח מסוגיין, ואינו רק איסור דלפני עור.