גמ'. אמר רב יוסף תא שמע בת שלש שנים ויום אחד מתקדשת בביאה ואם בא עליה יבם קנאה. וחייבין עליה משום אשת איש ומטמאה את בועלה לטמא משכב תחתון כעליון ניסת לכהן אוכלת בתרומה. בא עליה אחד מן הפסולים פסלה מן הכהונה ואם בא עליה אחד מכל העריות האמורות בתורה מומתין על ידה והיא פטורה אחד מכל עריות ואפילו בהמה והא הכא דקלון איכא תקלה ליכא וקתני מומתין על ידה כיון דמזידה היא תקלה נמי איכא ורחמנא הוא דחס עלה.
ולכאורה לפימש"נ דמשום תקלה היינו דבהמה נהרגת מחמת חטא האדם, א"כ מוכח דמעשה עבירה של קטן הוי מעשה עבירה, ומשו"ה בהמה שרבעה קטן נהרגת מדין תקלה. וכן הוכיח הגר"ח זצ"ל דיש לקטן מעשה עבירה אלא דפטור מעונשים (עיין בשיעורים לעיל דף נב: ד"ה איש פרט לקטן).334ועיין באור שמח פ"ג מהל' איסורי ביאה ה"ב.
והנה יש לעיין מ"ש עבירת קטן משוגג דאם בא על בהמה בשוגג ליכא תקלה ואין הבהמה נהרגת אע"פ דבעלמא עבירה בשוגג הוי מעשה עבירה דמחייב עליה קרבן חטאת, וא"כ מ"ש עבירת קטן משוגג, דבהמה הרובעת קטן נהרגת. וי"ל דיש לקטן מעשה עבירה אך הקטן עצמו הוי גברא דמופקע מעונשים, ומאחר דחל מעשה עבירה גמור הבהמה נהרגת, ואילו על הקטן עצמו ליכא עונש דרחמנא חס עליו דמופקע קטן מעונשים. משא"כ בעבירה בשוגג שהגברא הוי בר עונשין ורק שיש חסרון במעשה העבירה ובעצם החטא כדי לחייב עונש, ומשו"ה הבא על בהמה בשוגג אין הבהמה נהרגת.
גמ'. ניסת לכהן אוכלת בתרומה.
ופרש"י (בד"ה אוכלת בתרומה) וז"ל אבל פחות מבת שלש אף על פי שקידושיה קידושין על ידי אביה הואיל ואין ביאתה ביאה, אין חופתה חופה, והויא לה כארוסה, דאף על גב דקנין כספו הוא אמרו רבנן אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה עכ"ל. וצ"ע למה לא הביאה הגמרא ביבמות ראייה מכאן דאין מאכילים מאכלות אסורות לקטן. וי"ל דהתם דנה הגמ' באיסור האכלת חפצא של מאכלות אסורות לקטן, אולם אכילת תרומה שאני דאין איסור אכילת תרומה לזר חפצא של מאכלות אסורות, אלא יסוד האיסור הוא משום דמבטל את קיום מצות אכילת תרומה מהחפצא ועובר באיסור של איבוד תרומה, ונראה דאף באכילת קטנה פחותה מבת ג' חל איסור איבוד תרומה, אולם אין מכאן ראייה דחל איסור האכלת מאכלות אסורות לקטן. ועיין בתוס' ביבמות (דף סו: ד"ה לא יאכילנה כרשיני תרומה) דר"ת מפרש דהא דתנן במס' עירובין (דף כו:) דמערבין לישראל בתרומה דמשמע דתרומה מותרת בהנאה לישראל, היינו דוקא הנאה שאינה של כילוי, אבל הנאה של כילוי כגון להאכיל לבהמתו אסור וכן להדליקה ולהסיקה תחת תבשילו. ונראה דר"ת סובר דיסוד האיסור ד"משמרת תרומתי" אינו חלות שם איסה"נ מתרומה דא"כ אין נפ"מ בין הנאה של כילוי להנאה שאין בה כילוי, אלא יסוד האיסור הוא משום שמבטל את קיום מצות הניתן שבחפצא של התרומה, ולכן חל איסור דוקא בהנאה של כילוי, דיש איסור לאבד תרומה שלא לשם מצוה.
תוס' ד"ה נשאת לכהן. וז"ל אבל פחותה מבת ג' לא אכלה אף על גב דליכא למיחש לדעולא ולא לסמפון דהא נישאת כיון דלאו בת ביאה היא חוזרת לבית אביה ולא בדיק לה. ועוד דכיון דנשאת אמתקדשת בביאה קאי כדאמר בפ"ק דקידושין (דף י.) אם כן פחות מבת ג' דקידושי ביאה דידה לאו קידושי נישואין נמי לא מהני עכ"ל.
והנה שיטת רש"י היא דפחותה מבת ג' שנים אין לה נישואין כיון שאינה ראויה לביאה. אולם מדברי התוס' משמע דס"ל דיש לה חופה. וצ"ע דבגמ' יבמות (דף נז:) נחלקו רב ושמואל אם יש חופה לפסולות או לא, ובפשטות מחלקותם הוא אם איסור ביאה הוי חופה שאינה ראויה לביאה או"ד דדוקא כשאינה ראויה לביאה במציאות הוי ליה אינה ראויה לביאה. והנה מדברי התוס' משמע דחל חופה בפחותה מבת ג' שנים אע"פ שפחותה מבת ג' אינה ראויה לביאה במציאות, וצ"ע לפי"ז אמאי פליגי אם יש חופה לפסולות דמ"ש פסולות מפחותה מבת ג' שנים, ואי יש חופה ונישואין לפחותה מבת ג' שנים אע"פ שאינה ראויה לביאה י"ל דהוא הדין דיש חופה לפסולות אע"פ שאינן ראויות לביאה, וצ"ע אליבא דתוס' מה סברת המ"ד דסובר אין חופה לפסולות.
וי"ל דבאמת בעינן חופה (ייחוד) הראוי לביאה כדי שיחול קנין נישואין, וקטנה שפחותה מבת ג' שנים חשיבה אשה הראויה לביאה אלא שהיא מחוסרת זמן, ומכיון שלאחר זמן תהיה ראויה לביאה הו"ל חופה הראוי לביאה דהיחוד ראוי לבא לידי ביאה לאחר זמן, משא"כ פסולות שאינן ראויות לביאה כלל ואף לאחר זמן עדיין אסורות, ומשו"ה הוי ליה חופה שאינה ראויה לביאה. ולפי"ז י"ל דחופת נדה הוי חופה הראויה לביאה ומועיל לנישואין, מאחר שתהיה מותרת לאחר זמן, ובדין חופת נדה נחלקו הרמב"ם ושאר ראשונים (עיין בר"ן ריש כתובות דף א. מדפי הרי"ף ד"ה או שפירסה נדה ובסוגיית הגמ' כתובות דף נו), שהרמב"ם (פ"י מהל' אישות ה"ב) פסק דאינו קונה והרי היא עדיין ארוסה, ולשאר הראשונים חופת נדה קונה לנישואין.
ועוד י"ל דרב ושמואל לא נחלקו האם צריך חופה הראויה לביאה, אלא דעצם המעשה יחוד בעצמו קונה, ולא נחלקו אלא האם האיסור ביאה מונע את חלות האישות דנישואין מלחול או לא. ודומה קצת להא דסובר ר"ע דאין קידושין חלין בחייבי לאווין, ומבואר דהאיסור ביאה מונע ומפקיע חלות קידושין מלחול בחייבי לאווין (לר"ע), וכמו"כ י"ל דאליבא דמ"ד אין חופה לפסולות יסוד הדין הוא משום דהאיסור ביאה מפקיע ומונע חלות אישות דנישואין ומשו"ה אין חופה לפסולות. אולם קטנה פחותה מבת ג' שפיר חל בה חופה לקנותה בחלות קנין נישואין מאחר שאין בה איסור ביאה. ולפי"ז מבואר דחל קנין חופה בקטנה אע"פ שהיא אינה ראויה לביאה.
אמנם לכאורה צ"ע בזה דהרי יסוד הקנין ביחוד ובחופה הוא משום הביאה והיאך יתכן לומר דחופה קונה אף כשאין החופה ראויה לביאה. ונראה לתרץ דיש ב' דינים בנישואין, דעיין ברמב"ם (פ"י מהל' אישות ה"א) וז"ל הארוסה אסורה לבעלה מדברי סופרים כל זמן שהיא בבית אביה, והבא על ארוסתו בבית חמיו מכין אותו מכת מרדות, ואפילו אם קידשה בביאה אסור לו לבוא עליה ביאה שנייה בבית אביה עד שיביא אותה לתוך ביתו ויתיחד עמה ויפרישנה לו, וייחוד זה הוא הנקרא כניסה לחופה והוא הנקרא נישואין בכל מקום וכו' עכ"ל. ומבואר דארוסה אסורה לבעלה עד שתכנס לחופה דהיינו שיתייחד עמה. והנה עיין ברמב"ם (פי"א מהל' נדרים הכ"ב) וז"ל הלך האב עם שלוחי הבעל או שהלכו שלוחי האב עם שלוחי הבעל עדיין אביה ובעלה מפירין נדריה, מסר האב לשלוחי הבעל או שמסרו שלוחי האב לשלוחי הבעל אין האב יכול להפר שהרי יצאת מרשותו ולא הבעל יכול להפר שאין הבעל מפר בקודמין כמו שבארנו עכ"ל. ומבואר דלאחר שמסרה האב לשלוחי הבעל אין האב יכול להפר נדריה מכיון שיצאה מרשותו, ומשמע שמשעה שמסרה לשלוחי הבעל הרי היא ברשות הבעל והבעל יכול להפר נדריה שהיא נודרת משמסרה לשלוחי הבעל, דהרמב"ם רק כתב שאין הבעל מיפר בקודמין כלומר שאין הבעל מיפר את הנדרים שהיא כבר נדרה לפני שנמסרה לשלוחי הבעל. אך אם היא נודרת עכשיו שפיר מיפר הבעל נדריה מאחר שנמסרה לרשותו.
ועיין ברמב"ם (פ"ג מהל' איסורי ביאה ה"ד) וז"ל הבא על נערה מאורשה שניהן בסקילה ואינן חייבין סקילה עד שתהיה נערה בתולה מאורשה והיא בבית אביה, היתה בוגרת או שנכנסה לחופה אף על פי שלא נבעלה אפילו מסרה האב לשלוחי הבעל וזנתה בדרך הרי זו בחנק עכ"ל. ומבואר שחיוב סקילה וחנק תלוי במסירה לרשות הבעל ואע"פ שלא נכנסה לחופה ולא נתייחד עמה אם נמסרה לשלוחי הבעל וזנתה הרי היא בחנק. ועיין ברמב"ם (פכ"ב מהל' אישות ה"א-ה"ב) וז"ל הבעל קודם לכל אדם בירושת אשתו, ומאימתי יזכה בירושתה משתצא מרשות אביה, ואף על פי שעדיין לא נכנסה לחופה הואיל ונעשית ברשות בעלה יירשנה. כיצד האשה שנתארסה ומסרה אביה לבעלה או לשלוחי בעלה או מסרוה שלוחי האב לבעלה או לשלוחי בעלה ומתה בדרך קודם שתכנס לחופה אף על פי שכתובתה עדיין בבית אביה בעלה יורשה, וכן אם הלך האב או שלוחי האב עם הבעל ונכנס עמה בעלה בדרך לחצר ונתיחד עמה שם לשם נשואין ומתה הרי זו יירשנה בעלה. אבל אם עדיין האב עם הבעל להוליכה לבית בעלה או שהלכו שלוחי האב עם שלוחי הבעל או עם הבעל ואפילו נכנס הבעל עמה לחצר ללון כדרך שלנין עוברי דרכים בפונדק הואיל והאב או שלוחיו עמה ועדיין לא נתיחד עמה לשם נשואין אם מתה יירשנה אביה אף על פי שכתובתה בבית בעלה עכ"ל, ומבואר דלענין ירושה תלוי ביציאה מרשות אביה וכניסה לרשות הבעל ואע"פ שלא נכנסה לחופה. ועיין ברמב"ם (פ"ב מהל' אבילות ה"ג) שאין הבעל מתאבל על אשתו ארוסה, ומסתימת לשונו משמע דמשנמסרה לרשותו והויא אשתו לענין ירושה חייב להתאבל עליה, ודין טומאה ואבילות שווה לדין ירושה.
והנה לענין אכילת תרומה כתב הרמב"ם (פ"ח מהל' תרומות ה"ז) וז"ל האירוסין כיצד, בת כהן שנתארסה לישראל אסורה לאכול שהרי יש לו בה קנין, ובת ישראל שנתארסה לכהן לא תאכל עד שתכנס לחופה שמא תאכיל לבני בית אביה כמו שביארנו עכ"ל. ועיין בקידושין (יא. ובתוס' ד"ה עד שתכנס לחופה) דנחלקו רש"י ותוס', דלרש"י ליכא חשש דשמא תושיט כוס תרומה לאחיה ואחותיה משנמסרה לרשות הבעל, ואילו החשש דסמפון תלוי ביחוד וכניסה לרשות הבעל. ולתוס' לכו"ע מותרת לאכול תרומה משעה שנמסרה לרשות הבעל.
ולפי"ז מבואר דיש ב' דינים בנישואין: א) חלות נישואין התלוי ביציאה מרשות האב וכניסה לרשות הבעל, ב) חלות נישואין שחל ע"י חופה ויחוד. ויש דינים התלויים במסירה לרשות הבעל ויש דינים התלויים ביחוד. ולפי"ז י"ל דמש"כ התוס' דמועיל חופה בקטנה הפחותה מבת ג' שנים אע"פ שאינה ראויה לביאה היינו מדין יציאה מרשות אביה ומסירה לרשות הבעל, דהברייתא מיירי לענין אכילת תרומה ודין אכילת תרומה תלוי ביציאה מרשות אביה ובמסירה לרשות הבעל, אך אף תוס' ס"ל דחלות דין קנין נישואין והיתר אישות שחל ע"י יחוד לא חל בקטנה פחותה מבת ג' שנים מאחר דהויא חופה שאינה ראויה לביאה.
משנה. המגדף אינו חייב עד שיפרש השם.
עיין ברמב"ם בספר המצוות (מצות ל"ת ס') שכתב וז"ל המצוה הששים היא שהזהירנו מנקוב השם הגדול יתעלה ממה שיאמרו הכופרים עלוי רב. וזה הוא הענין שיכנו אותו בברכת השם יתעלה. אמנם העונש לעובר על לאו זה הנה הוא מבואר בתורה שייסקל והוא אמרו יתעלה (ס"פ אמור) ונוקב שם ה' מות יומת רגום ירגמו בו כל העדה. ואולם האזהרה הנה לא באה בכתוב אזהרה מיוחדת בזה העון לבדו אבל באה אזהרה כוללת הענין הזה וזולתו והוא אמרו ית' (שמות כב: כז) אלהים לא תקלל. ולשון מכילתא לפי שהוא אומר ונוקב שם ה' מות יומת עונש שמענו אזהרה לא שמענו תלמוד לומר אלהים לא תקלל. ובספרא (אמור פי"ט) אמרו על השם המיוחד במיתה ועל שאר הכנויים באזהרה. וכו' ודע שהיות המין הזה מן האזהרות כולל שני דברים או שלשה אינו ממין לאו שבכללות. בשביל שהכתוב באר העונש בכל ענין וענין מהם וידענו בהכרח שכל ענין מהם מוזהר ממנו ושהוא מצות לא תעשה, וכו' ובעבור היות העיקר לא ענש אלא אם כן הזהיר נחפש אחר האזהרה בהכרח, ופעמים יצא בהקש ופעמים יהיה בכלל דבר אחר כמו שביארנו בהקדמות. ואמנם יהיה לאו שבכללות כשלא ימצא לנו בשום מקום ענין מן הענינים ההם שהוזהר ממנו אלא מן הלאו ההוא כמו שביארנו בשרש התשיעי. אמנם כשתקדם לנו הידיעה בהיותנו מוזהרים מן הדבר ההוא, וזה באמרו מי שעשה כך ייעשה בו כך, לא נקפיד אם היתה האזהרה בביאור או היתה באחד משני אלו, היתה בפרט או בכלל. ודע זה וכו' עכ"ל.
והנה הרמב"ם הקשה מ"ט הלאו "אלהים לא תקלל" לא הוי לאו שבכללות דהרי הוא כולל ב' איסורים – איסור מגדף לקלל את ה', ואיסור לקלל את הדיינים. ולכאורה יתכן לתרץ דעיקר האיסור הוא שלא לגדף את ה' והאיסור לקלל את הדיינים נכלל באיסור לקלל את ה', דכתיב אלוקים נצב בעדת אל ובקרב אלוקים ישפוט, והדיינים שפוסקים את הדין הן שלוחי המקום לפסוק את הדין, וא"כ י"ל שהמקלל את הדיינים הו"ל כמקלל את הקב"ה ועובר באיסור מגדף את ה', דהדיינים הם שלוחי המקום והמקללם הריהו כמקלל את ה'. וי"ל דמשו"ה לא הוי לאו שבכללות דיסוד האיסור חד הוא.
והנה הרמב"ם תירץ דאלהים לא תקלל לא הוי לאו שבכללות אע"פ שהוא כולל איסור לגדף את ה' ואיסור קללת דיין, מפני שהתורה בארה את העונש בכל ענין וענין מהם ועל כן ידענו בהכרח שכל ענין מהם מוזהר ממנו ושהוא מצות לא תעשה, ובעבור היות העיקר שלא ענש אלא אם כן הזהיר נחפש אחר האזהרה בהכרח, ופעמים יצא בהקש ופעמים יהיה בכלל דבר אחר וכו' ואמנם יהיה לאו שבכללות כשלא ימצא לנו בשום מקום ענין מן הענינים ההם שהוזהר ממנו אלא מן הלאו ההוא עכת"ד. ויש לעיין דהיכן מצינו שבארה התורה את העונש לקללת דיין. ולכאורה דוחק לומר דקללת דיין הוי עיקר הלאו ד"אלהים לא תקלל" והרמב"ם מפרש דאלהים שבקרא הוא לשון חול, ואיסור מגדף את השם הוי רק לאו טפל, וממילא חל חיוב מלקות על קללת דיין מפני שזהו עיקר הלאו ד"אלהים לא תקלל", ואילו העונש דמגדף ילפינן מדכתיב ונוקב ה' יומת. דעיין בגמ' לקמן (סו.) דנחלקו ר"י ור"ע האם אלהים לשון קודש או חול, וא"כ היה לו להרמב"ם לכתוב להדיא דפירוש אלהים בקרא הוא לשון חול. ומסתימת דברי הרמב"ם משמע שסובר דעיקר הלאו דאלהים לא תקלל כולל קללת דיין ומגדף, וא"כ יש לעיין מהו המקור לעונש דקללת דיין.
ולכאורה יתכן לומר שהמקור הוא מהגמ' (תמורה דף ג:) "המקלל את חבירו בשם מנלן, א"ר אלעזר א"ר אושעיא אמר קרא אם לא תשמר, וכתיב והפלא ה' את מכותך, הפלאה זו איני יודע מהו, כשהוא אומר והפילו השופט והכהו לפניו הוי אומר הפלאה זו מלקות". ופרש"י (בד"ה אם לא תשמור לעשות וגו') וז"ל עד ליראה את השם שיתיירא שלא להוציא את השם לבטלה, וכן מקלל את חבירו בשם מוציאו לבטלה וכתיב והפלא ה' את מכותך שיטול מכות והיינו מלקות עכ"ל. ומבואר דהמקלל את חבירו בשם לוקה משום שמוציא שם שמים לבטלה, וילפינן לה מדכתיב (דברים כח: נח – נ"ט) "אם לא תשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת הכתובים בספר הזה ליראה את השם הנכבד והנורא הזה את ה' אלהיך. והפלה ה' את מכותיך וגו'". וי"ל דהוא הדין שהמקלל דיין בשם לוקה משום איסור מוציא שם שמים לבטלה כמו המקלל את חבירו בשם.
אולם יש להקשות ע"ז דהרמב"ם (פכ"ו מהל' סנהדרין ה"ג) פסק שהמקלל דיין בכינוי לוקה, שכתב וז"ל ואחד המקלל עצמו או חבירו או נשיא או דיין אינו לוקה עד שיקלל בשם מן השמות, כגון יה ואלהים ושדי וכיוצא בהן, או בכנוי מן הכנויים כגון חנון וקנא וכיוצא בהן, הואיל והוא חייב אם קלל בכל הכנויים כך אם קלל בכל לשון חייב שהשמות שקוראין בהן הגוים להקב"ה הרי הן ככל הכנויים, וארור בו שבועה בו קללה בו נדוי עכ"ל. וצ"ע דאם יסוד האיסור הוא מפני שמוציא שם שמים לבטלה לכאורה זה רק באופן שקילל את הדיין בשם מז' שמות שאינן נמחקין, אבל באופן שמקלל בכינוי ליכא איסור דהוצאת שם שמים לבטלה, וא"כ צ"ע למה המקלל בכינוי חייב מלקות. ועוד צ"ע דהרמב"ם (פכ"ו מהל' סנה' ה"ב) פסק שאם קילל אביו שהוא נשיא ודיין לוקה ד' משום איסור קללת אדם מישראל, וקללת נשיא, וקללת דיין ומקלל אביו שהן ד' איסורים נפרדים, וצ"ע דאם יסוד החיוב מלקות הוא משום איסור הוצאת שם שמים לבטלה, והרי בכה"ג רק הוציא את השם פעם אחת לבטלה, שקילל את אביו קללה אחת בשם, ואמאי לוקה ד' מלקיות.
ונראה דהא דאינו עובר על איסור הוצאת שם שמים לבטלה בהזכרת כינוי אינו משום דכינוי לא חשיב שם לגבי איסור הוצאת שם שמים לבטלה, אלא הוא מפני דכשאומר הכינוי כגון חנון ורחום וכו' אין זה הוצאת שם שמים לבטלה, דהרי הוא מבטא דבר שהוא אמת שמדתו של הקב"ה שהוא חנון ורחום וכו'. אמנם נראה דכשמקלל בכינוי הרי זה נחשב להוצאת שם שמים לבטלה, דהמשתמש בכינוי שלא לצורך עובר באיסור של הוצאת שם שמים לבטלה. וסמוכים לכך יש להביא מדברי הגרע"א זצ"ל (בשו"ת רע"א מהדורא קמא סימן כ"ה) שנשאל במי שמסופק אם בירך אם לא דקיי"ל בשו"ע (או"ח סימן ר"ט) דאינו מברך לא בתחילה ולא בסוף חוץ מבהמ"ז שהוא מה"ת, דמ"מ י"ל שגם בשאר ברכות יחזור ויברך בלשון לעז לפי מ"ש הש"ך (יו"ד סי' קע"ט) דשם בלשון חול אינו שם ומותר למוחקו, ולמה דקיי"ל דאפילו בהמ"ז נאמרה בכל לשון, כדאיתא בשו"ע (סי' קפ"ה), א"כ גם בספק אם בירך ברכהמ"ז או לא י"ל דיברך בלעז מכיון דאין בו חשש ברכה לבטלה, ואינו עובר משום לא תשא. וכתב הגרע"א זצ"ל וז"ל אין דבריו מכוונים להלכה כלל וכלל, דמה דפשיטא למעכ"ת דשם בלשון לעז אינו עובר משום לא תשא, אינו כן, דהא הרמב"ם (פ"ב ה"ב מהל' שבועות) כתב וז"ל אחד הנשבע או שהשביע בשם המיוחד או באחד מן הכנויין כגון שנשבע בשמו חנון וכו' וכיוצא בהם בכל לשון הרי זה שבועה גמורה, ומבואר דכך הדין בכל השבועות הן שבועות בטוי שאזהרתיה מולא תשבעו בשמי לשקר הן בשבועות שוא דאזהרתיה מלא תשא, הרי להדיא דאף דמזכיר השם בלעז הוי ג"כ בכלל לא תשא, ואף דבמזכיר שם שמים לבטלה נראה מלשון הרמב"ם סוף הלכות שבועות ממ"ש אלא אפי' להזכיר שם מהשמות המיוחדים אסור וכו' משמע דבכינויים ליכא איסורא, (ולישנא דהרמב"ם שם משמות המיוחדים איני מבין דהא לכאורה שם המיוחד לא הוי רק שם הוי"ה לחוד, ואולי הכוונה שמות המיוחדים היינו ז' שמותיו של הקדוש ברוך הוא וכמ"ש הרמב"ם (רפ"ו מהל' יסודי התורה ה"ב) וז"ל ושבעה שמות הם, השם הנכתב יו"ד ה"א וא"ו ה"א והוא השם המפורש, או הנכתב אדני, ואל, אלוה, ואלהים, ואלהי, ושדי, וצבאות, כל וכו' עכ"ל, ובא למעט רחום וחנון דאין נקרא בהם הקדוש ברוך הוא אלא שהם מדותיו שהוא רחום וחנון ולגבי שבועה הוא דחייב, דנשבע במי שהוא חנון), מכל מקום לענין ברכה שאינה צריכה דנפקא לן מאזהרה דלא תשא חמיר בזה דגם שם בלשון לעז אסור דמברך למי ששמו כן בלשון לעז עכ"ל. ונראה מדבריו דאם אמר חנון ורחום לא עבר באיסור הוצאת שם שמים לבטלה מאחר שהם מדותיו של הקב"ה והביע דבר שהוא אמת, אמנם משמע שאם אמר כינוי של חנון ורחום שלא לצורך ולבטלה אזי עבר על איסור, ולכן המברך בלע"ז מפני הספק עובר באיסור ברכה שאינה צריכה, דשם בלע"ז הוי כינוי ומאחר שא"צ לברך דספק ברכות להקל והוי ברכה שאינה צריכה אסור להזכיר בה כינוי דהוי הזכרת השם שלא לצורך ולבטלה. ולפי"ז י"ל שהמקלל בכינוי עובר באיסור הוצאת שם שמים לבטלה, מפני שמזכיר הכינוי שלא לצורך ולבטלה.
ולפי"ז י"ל דבמקלל אביו שהוא נשיא חייב ד' מלקיות משום שהחיוב מלקות אינו מפאת מעשה העבירה של ביטוי השם לבטלה, אלא החיוב הוא מצד שהשתמש בכינוי של ה' שלא לצורך, ומאחר שיש כאן ד' ענינים שבנוגע להם השתמש בכינוי שלא לצורך (דיש כאן בקללה זו איסור מקלל חבירו ואיסור מקלל דיין ואיסור מקלל נשיא ואיסור מקלל אביו) נמצא שעבר על איסור ד' פעמים שהשתמש בשם לבטלה, ומשו"ה חייב ד' מלקיות.