גמ'. בעו מיניה מרב ששת נכרי הבא על הבהמה מהו תקלה וקלון בעינן, והכא תקלה איכא, קלון ליכא, או דילמא תקלה אף על פי שאין קלון, אמר רב ששת תניתוה מה אילנות שאין אוכלין ואין שותין ואין מריחין אמרה תורה השחת שרוף וכלה, הואיל ובא לאדם תקלה על ידן, המתעה את חבירו מדרכי חיים לדרכי מיתה על אחת כמה וכמה. אלא מעתה נכרי המשתחוה לבהמתו תיתסר ומקטלא, מי איכא מידי דלישראל לא אסר ולנכרי אסר, ישראל גופיה ליתסר, מידי דהוה ארביעה. אמר אביי זה קלונו מרובה, וזהו קלונו מועט, והרי אילנות דאין קלונן מרובה ואמרה תורה השחת שרוף וכלה, בבעלי חיים קאמרינן דחס רחמנא עלייהו.
יש לדקדק דלא מצינו שהגמ' מסתפקת מ"ט הורגין שור הנסקל אי משום תקלה או משום קלון, ומ"ש בהמה הנרבעת דמספק"ל אם נהרגת משום תקלה וקלון או משום קלון בלבד. ונראה דשאני שור הנסקל דהשור נהרג מחמת מעשה הרציחה, דמגזה"כ "השור יסקל וגם בעליו יומת" ילפינן דכמיתת הבעלים כך מיתת השור דהשור נחשב כרוצח ונידון בב"ד של כ"ג כאדם רוצח (סנהדרין טו.), משא"כ בהמה הנרבעת שאינה נהרגת מחמת מעשה העבירה דגילוי עריות שהרי אין בהמה מצווה על העריות, ולכן מספק"ל אי נהרגת משום תקלה כלומר מחמת מעשה עבירה של האדם או משום קלון כלומר דחל בה שם בהמה הנרבעת ומחמת שנקראת בהמה הנרבעת הרי היא מזכירה את העבירה ואיכא קלון לאדם. וי"ל דאם הבהמה נהרגת משום תקלה היינו דנהרגת מחמת מעשה העבירה של האדם, משא"כ אם נהרגת משום קלון היינו מחמת עצמה, דחל בה חלות שם נרבעת שמזכיר את קלון האדם.
והנה עיין ברמב"ם (פ"ט מהל' מלכים ה"ו) וז"ל בן נח חייב על מפותת אביו ואנוסת אביו וכו' וחייב על הזכור בין קטן בין גדול ועל הבהמה בין קטנה בין גדולה, והוא נהרג לבדו, ואין הורגין את הבהמה, שלא נצטוו בהריגת בהמה אלא ישראל עכ"ל. וכתב הכס"מ דהרמב"ם פסק שאין הורגין את הבהמה משום דהוי איבעיא דלא איפשיטא ולא קטלינן את הבהמה מספק. ויש לדקדק בלשון הרמב"ם שכתב "ואין הורגין את הבהמה שלא נצטוו בהריגת בהמה אלא ישראל", ומשמע דמפרש דמספק"ל בגמ' האם עכו"ם מצווה על הריגת בהמה הנרבעת או לא, ומאחר דהוי איבעיא דלא איפשטיא קיי"ל לקולא שאין עכו"ם מצווה על הריגת בהמה הנרבעת ורק ישראל מצווה על הריגת בהמה הנרבעת. אמנם לכאורה צ"ע דפשטות הגמ' משמע כדפרש"י דמספק"ל האם ב"ד של ישראל מצווין להרוג את הבהמה כשבא עליה עכו"ם או לא, ולכאורה אם הרמב"ם מפרש את הסוגיא כדפרש"י הו"ל למימר "שלא נצטוו על הריגת בהמה אלא בישראל" כלומר דב"ד של ישראל מצווין רק להרוג בהמה הנרבעת שבא עליה ישראל ואינם מצווים להרוג בהמה הנרבעת ע"י עכו"ם. וצ"ע איך הרמב"ם מפרש את הספק שבגמ'.
ונראה דהרמב"ם סובר דהשאלה האם עכו"ם מצווין להרוג בהמה הנרבעת תלוי בשני הטעמים שבמשנה, דאם נימא דחיוב מיתת הבהמה הוא משום תקלה – כלומר מחמת חטא האדם, וחטא האדם גורם מיתה לאדם ולבהמה, אזי י"ל שאף עכו"ם מצווה להרוג את הבהמה הנרבעת משום דהגמר דין של הבהמה נכלל בגמר דין וחיוב מיתה שחל על האדם. ומאחר שחל חיוב מיתה על העכו"ם הרובע ממילא חל חיוב מיתה והריגה אף על הבהמה הנרבעת. משא"כ אם נימא דבעינן נמי קלון היינו דהורגין את הבהמה משום דחל עליה חלות שם בהמה הנרבעת, ואיכא קלון לאדם מחמת הבהמה, אזי י"ל שאין עכו"ם מצווין להרוג את הבהמה דאין חיוב הריגת הבהמה נכללת בחיוב מיתה של האדם הרובע אלא דהוי חיוב מיתה בפני עצמו, ומאחר דיש רק ז' מצוות ב"נ ולא מצינו מצוה נוספת לבני נח להרוג בהמה הנרבעת י"ל שעכו"ם אינם מצווין על הריגת הבהמה.333ועוד יתכן נפ"מ דקיי"ל בשור הנסקל שאין גומרין דינו של השור אלא בפניו, ויש להסתפק האם דין זה חל נמי לגבי בהמה הנרבעת או לא, וי"ל דאם הבהמה נהרגת משום תקלה דהיינו מחמת חטא האדם וגמר דינה נכלל בגמר דין האדם למיתה יתכן שגומרין את דין הבהמה שלא בפניה דנכלל גמר דין הבהמה בגמר דין האדם הרובע, משא"כ אי נימא דנהרגת משום קלון כלומר מחמת עצמה דחל בה חלות שם בהמה הנרבעת שזה מביא קלון לאדם י"ל דבעינן גמר דין בפני הבהמה. (הג"ר אהרן ליכטנשטיין זצ"ל חתן רבינו זצ"ל).
ור' ששת הביא ראייה דחיוב מיתה משום תקלה מהא דקיי"ל דשורפין עצי אשירה הואיל ובא לאדם תקלה על ידן. וצ"ע לפי הרמב"ם מהי ראיית הגמ' והרי הך ברייתא מיירי בישראל שנצטוו ישראל לשרוף עצי אשירה וא"כ מנלן דהיינו משום תקלה דילמא הטעם משום קלון דאיכא דין קלון בישראל, ומהי ההוכחה מהך ברייתא דהטעם משום תקלה וחל מצוות הריגת בהמה הנרבעת לב"נ. וי"ל דהרמב"ם מפרש דהדין של הברייתא מיירי אף בב"נ, דב"נ נצטוו לשרוף עצי אשירה דיש איסור לב"נ לקיים ע"ז ברשותם, ובני נח נצטוו לשרוף ולאבד ע"ז מרשותם. וכן מבואר מלשון הרמב"ם (פ"ט מהל' מלכים ה"ב) וז"ל ב"נ שעבד ע"ז הרי זה חייב וכו' ואין מניחין אותן להקים מצבה ולא ליטע אשירה וכו' עכ"ל. ומשמע דיש איסור לעכו"ם לקיים ולהשהות ע"ז ברשותו, ואף עכו"ם חייבין לאבד ע"ז מרשותם. ולפי"ז נראה דהרמב"ם מפרש דהברייתא מיירי אף בעכו"ם שחייבין לאבד עצי אשירה, ור' ששת מוכיח מכאן דעל כרחך דהטעם שעכו"ם חייבין לאבד ע"ז מרשותם הוא משום תקלה שיש איסור לעכו"ם לעבוד ע"ז ומצות איבוד ע"ז נכלל באיסור לעבוד ע"ז, דאי משום קלון י"ל שעכו"ם אינן חייבין לאבד ע"ז מרשותם, דאם מצות איבוד היא משום קלון אזי הוי מצוה וחויב בפנ"ע, ועכו"ם פטורים מחיוב איבוד ע"ז משום שאין זה א' מז' מצוות שנצטוו ב"נ, משא"כ אם הטעם משום תקלה אזי י"ל שאף ב"נ חייבים, מכיון שאסורים לעבוד ע"ז ומצוות איבוד ע"ז היא חלק מדין מצוות ע"ז שנצטוו בה בני נח.
ושוב הקשה הגמ' דמ"ש בין בהמה הנרבעת לבהמה שנעבדה לע"ז, שחייב להרוג הנרבעת ולא בהמה הנעבדה לע"ז, כלומר דאם הטעם שבהמה הנרבעת נהרגת הוא משום תקלה וחטא האדם א"כ מ"ש בהמה שנעבדה לע"ז שאינה נהרגת, דבשלמא אי נימא דנרבעת נהרגת משום קלון דחל חלות שם נרבעת בבהמה אזי י"ל דבדבר שאין בו תפיסת יד לא חל חלות שם נעבד על הבהמה ומשו"ה אין הבהמה נהרגת. ומתרץ אביי "זה קלונו מרובה וזה קלונו מועט", כלומר דלעולם אין חיוב איבוד והריגה חל על הבהמה משום תקלה ומעשה האדם אלא דנהרגת מחמת קלון כלומר מחמת חלות שם נרבעת, ובנרבעת דאיכא קלון מרובה נהרגת משא"כ בנעבדה לע"ז דליכא קלון מרובה אינה נהרגת. והגמ' הקשה ע"ז מאילנות דליכא קלון וחייבים לשרוף עצי אשירה. ומתרצת הגמ' "בבעלי חיים קאמרינן דחס רחמנא עלייהו", ונראה דר"ל דחיוב מיתה בבע"ח חל מדין עונש, והראייה דבעי גמר דין וב' עדים כשרים, וליכא דין עונש על מעשה של אחר, ולכן אין לומר שהבהמה נהרגת משום תקלה אלא דנהרגת משום קלון. משא"כ באילנות דליכא קלון י"ל דחל בהם דין איבוד משום תקלה, ואף עכו"ם מצווין באיבוד עצי אשירה, וכדמשמע מפסק הרמב"ם (פ"ט מהל' מלכים ה"ב).
גמ'. רבא אמר אמרה תורה בהמה נהנית מעבירה תיהרג והרי אילנות דאין נהנין מעבירה ואמרה תורה השחת שרוף וכלה בבעלי חיים קאמרינן דחס רחמנא עלייהו.
ונראה לבאר דרבא מחלק בין נרבע לנעבד דבהמה נהרגת מדין תקלה רק באופן שהבהמה השתתפה ונהנית בגופה מהעבירה, ולכן בהמה הנרבעת נהרגת, ואף ב"נ מצווה על הריגת בהמה הנרבעת. משא"כ בהמה הנעבדה לע"ז שלא נשתתפה הבהמה במעשה העבירה ליכא דין מיתה מדין תקלה. ואין להורגה מדין קלון דאין בה תפיסת יד וליכא בה משום קלון דלא חל בה חלות שם נעבד לע"ז. וע"ז הקשה הגמ' "והרי אילנות דאין נהנין מעבירה ואמרה תורה השחת שרוף וכלה", דאע"פ שאין עצי האשירה משתתפים בגוף העבירה חל עלייהו חיוב שריפה, ומשני "בבעלי חיים קאמרינן" דרק בבע"ח יש תנאי דבעינן שהבהמה תשתתף בעבירה ותהנה מגוף העבירה כדי להתחייב מיתה מדין תקלה.