תוס' ד"ה ההיא שריפה ממש הואי. וז"ל בת"כ איכא ב' ברייתות שנויות סתם דפליגי מעיקרא קתני כיצד היתה מיתתן שני חוטין כו' ונשרף גופן ובגדיהן קיימין שנאמר ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם וימותו ובתר הכי גבי יבכו את השריפה קתני שריפת נשמה וגוף קיים וא"ת והא אמרי' בפ' הישן (סוכה דף כה: ושם) מישאל ואלצפן היו שנדחו לפסח שני ואי שריפה ממש הואי לא נטמאו ויש לומר דשלדן קיימת הוה כדאמר בהמפלת (נדה דף כז:) מת שנשרף ושלדו קיימת טמא עכ"ל.
עיין ברמב"ם (פ"ג מהל' טומאת מת ה"ט) וז"ל המת שנשרף ושלדו קיימת והוא השדרה והצלעות ה"ז מטמא כמת שלם ואצ"ל אם נחרך, אבל אם נשרף עד שנתבלבלה צורת תבניתו טהור, וכן שפיר מרוקם שטרפו במים טהור שהרי נתבלבלה צורתו עכ"ל. ובהל י' כתב וז"ל וכן אפר השרופין טהור וכו' עכ"ל. וצ"ע למה כפל הרמב"ם דין זה שאפר הנשרפין טהור, דכבר כתב (בהל' ט') שאם נשרף עד שתנבלבלה צורת תבינתו טהור.
וי"ל דבהל' ט' מיירי דחל עדיין שם מת דהבשר עדיין קיים אלא שאינו מטמא מדין מיוחד דנתבלבלה צורתו, משא"כ בהל' י' מיירי דפקע מהאפר לגמרי חלות שם מת דלא נשתייר מן הבשר כלל. והנפ"מ לענין קבורה דאם יש במת שנשרף חלות שם מת חל בו חיוב קבורה אע"פ שאינו מטמא וכגון שנתבלבלה צורתו, משא"כ בהל' י' מיירי דפקע לגמרי חלות שם מת וליכא חיוב קבורה על האפר. ולפי מש"כ התוס' דנדב ואביהו אע"פ שנשרפו שלדן היתה קיימת חל בהם חיוב קבורה.