גמ'. אתיוה ליואב, דייניה. אמר ליה מאי טעמא קטלתיה לאבנר אמר ליה גואל הדם דעשאל הואי. עשאל רודף הוה, אמר ליה היה לו להצילו באחד מאבריו. אמר ליה לא יכיל ליה. אמר ליה השתא בדופן חמישית כיון ליה, דכתיב ויכהו אבנר באחרי החנית אל החמש, ואמר רבי יוחנן בדופן חמישית, במקום שמרה וכבד תלויין בו, באחד מאיבריו לא יכיל ליה אמרי ליה ניזיל אבנר וכו' ויטהו יואב אל תוך השער לדבר אתו בשלי אמר ר' יוחנן שדנו דין סנהדרי אמר ליה מאי טעמא קטלתיה לעשאל, עשאל רודף היה. היה לך להצילו באחד מאיבריו לא יכילי ליה. השתא בדופן חמישית כוונת ליה, באחד מאיבריו לא יכלת ליה.
והנה מהגמ' משמע דאם א' הרג את הרודף באופן שהוא היה יכול להציל את הנרדף בא' מאבריו של הרודף אזי הריהו חייב מיתה על הריגת הרודף, ומשו"ה מכיון שאבנר היה יכול להציל את עצמו בא' מאביריו של עשאל א"כ אבנר נתחייב מיתה על הריגת עשאל והותר ליואב להרגו. אמנם עיין ברמב"ם (פ"א מהל' רוצח הי"ג) וז"ל כל היכול להציל באבר מאיבריו ולא טרח בכך אלא הציל בנפשו של רודף והרגו הרי זה שופך דמים וחייב מיתה אבל אין בית דין ממיתין אותו עכ"ל. ולכאורה דבריו הן נגד גמ' דידן, שיואב דן את אבנר בדין מיתה דסנהדרין. ועיין ברמב"ם (פ"ט מהלכות מלכים ה"ד) וז"ל בן נח שהרג נפש אפילו עובר במעי אמו נהרג עליו, וכו' וכן אם הרג רודף שיכול להצילו באחד מאיבריו נהרג עליו, מה שאין כן בישראל עכ"ל. והשיג עליו הראב"ד וז"ל א"א קשיא ליה אבנר, עכ"ל. ועיין בכס"מ שם, דהראב"ד נקט דפשטות הגמ' משמע דאבנר נתחייב מיתת ב"ד משום שהרג את עמשא דהיה יכול להצילו בא' מאבריו. והקשה ע"ז הכס"מ דא"א לומר דאבנר נתחייב מיתת ב"ד ודנו אותו בדין סנהדרי דהרי לא היה שם עדים והתראה. ופירש הכס"מ דאף על גב דאמרינן בגמ' דכי דייניה ליואב וטעין הני טענתא א"ל ליזיל אבנר דמשמע דיואב שפיר קא הרג לאבנר משום שהרג את עשאל אין הכוונה שנתפייסו באותה טענה על הריגת אבנר אלא מפני שהיה להם טענות אחרות כנגד יואב אמרו לו כן, ותדע דהא אמר קרא אשר פגע בשני אנשים צדיקים ואם אבנר היה חייב מיתה כפי הדין היכי קרי ליה צדיק עכת"ד. ובמל"מ (שם) תירץ שיטת הרמב"ם דיואב הרג את אבנר מפני שיואב היה גואל הדם של עשאל וכמו שיש היתר מיוחד לגואל הדם להרוג מי שהרג את קרובו בשוגג ה"ה דגואל הדם יכול להרוג את הרודף אע"פ שהיה יכול להצילו בא' מאיבריו, אבל אין ב"ד הורגין את מי שהיה יכול להציל בא' מאבריו והרג את הרודף ולא הציל הנרדף בא' מאבריו וכמש"כ הרמב"ם. ומה דאמרינן בגמ' דיואב דנו בדין מיתה דסנהדרין ר"ל שלא בא יואב על אבנר באלמות ודרך רוצח בעלמא אלא שכלכל דבריו במשפט.
גמ' אמר ליה ניזיל אבנר, מאי טעמא קטלתיה לעמשא אמר ליה עמשא מורד במלכות הוה, דכתיב ויאמר המלך לעמשא הזעק לי את איש יהודה שלשת ימים וגו' וילך עמשא להזעיק את יהודה ויוחר וגו'. אמר ליה עמשא אכין ורקין דרש, אשכחינהו דפתיח להו במסכתא אמר כתיב כל איש אשר ימרה את פיך ולא ישמע את דבריך לכל אשר תצונו יומת, יכול אפילו לדברי תורה תלמוד לומר, רק חזק ואמץ. אלא, ההוא גברא מורד במלכות הוה, דכתיב והשמעה באה עד יואב כי יואב נטה אחרי אדניה ואחרי אבשלום לא נטה.
וצ"ב היאך דנו סנהדרין את יואב דחייב מיתה על שהרג את עמשא והרי לא התרו בו עדים, וכן הקשו בתוס' (ד"ה מאי טעמא קטלתיה לעמשא) וז"ל ואם תאמר היאך נתחייב יואב במאי דקטליה לעמשא הא בעי התראה ואפילו למ"ד חבר אינו צריך התראה הכא לא היה חבר בדבר זה שהיה חושבו מורד במלכות וה"ל שוגג, וי"ל דלא נתחייב אלא משום הוא גופיה דהוה מורד במלכות עכ"ל. אמנם דבריהם צ"ע דהרי בתחילת הסוגיא לא אמרו שיואב היה חייב מיתה מדין מורד במלכות, ורק אח"כ בסוגיא נחית להאי טעמא דיואב נתחייב מיתה משום שהיה מורד במלכות, וא"כ היאך דנו סנהדרין את יואב להתחייב מיתה והרי לא הרג את עמשא בעדים ובהתראה.
ויש לישב עפ"י דברי הרמב"ם (פ"ג מהל' מלכים ה"י) וז"ל כל ההורג נפשות שלא בראיה ברורה, או בלא התראה, אפילו בעד אחד, או שונא שהרג בשגגה, יש למלך רשות להרגו ולתקן העולם כפי מה שהשעה צריכה עכ"ל. ובפ"ו מהל' רוצח (ה"ה) כתב וז"ל וכן כל הרצחנים שהרגו בעד אחד או בלא התראה וכיוצא בהן אם הרגן גואל הדם אין להם דמים, לא יהיו אלו חמורים מההורג בלא כוונה עכ"ל. ונמצא שההורג בלא התראה יכול המלך וגואל הדם להורגו. והנה אלו שנהרגין ע"י המלך צריכים העמדה בדין וכש"כ התוס' (דף לו. ד"ה רבה), וי"ל דזהו כוונת ר' יוחנן דעשו בו דין סנהדרין כלומר שעשו סהנדרין העמדה בדין כדי להתיר את נפש דיואב ליהרג ע"י המלך מדין תיקון העולם.