גמ'. איבעיא להו הספידא, יקרא דחיי הוי או יקרא דשכבי הוי, למאי נפקא מינה דאמר לא תספדוה לההוא גברא.
ובמסקנת הסוגיא (מז.) איתא "ת"ש רבי נתן אומר סימן יפה למת שנפרעין ממנו לאחר מיתה. מת שלא נספד ולא נקבר, או שחיה גוררתו או שהיו גשמים מזלפין על מטתו זהו סימן יפה למת, שמע מינה יקרא דשכבי הוא, שמע מינה". ופסק הרמב"ם (פי"ב מהל' אבל ה"א) וז"ל ההספד כבוד המת הוא, לפיכך כופין את היורשין ליתן שכר מקוננים והמקוננות וסופדין אותו, ואם צוה שלא יספדוהו אין סופדין אותו עכ"ל. ולגבי קבורה איתא (מו:) "איבעיא להו קבורה משום בזיונא הוא, או משום כפרה הוא למאי נפקא מינה דאמר לא בעינא דליקברוה לההוא גברא. אי אמרת משום בזיונא הוא לא כל כמיניה". ויש לעיין דמ"ש לענין קבורה אמרינן דאי אמר לא לקבריה לאו כל כמיניה משום בזיונא, ואילו לגבי הספד קיי"ל דמכיון דהספד הוי יקרא דשכבי יכול לומר שאינו רוצה שיספידוהו. וי"ל דיש ב' דינים: א) איסור של בזיון המת, ב) קיום של כבוד המת, ואם המת אינו נקבר בקרקע אזי יש בזיון המת, ובזיון לצלם אלוקים שיש לכל אדם ואדם, ומשו"ה א"א למחול על בזיון המת ולומר אל תקברוני דהוי בזיון הבריות דעלמא וביזוי הצלם אלוקים שיש לכל אדם ואדם, ואין אדם פרטי בעלים למחול על זה. משא"כ הספד הוי קיום של כבוד הבריות בקום ועשה דהמת עצמו ואם לא יספידוהו יש רק חסרון בכבוד הבריות שלו אך ליכא בזיון לשאר בריות דעלמא, ומשו"ה יכול המת למחול על כבודו ולומר לא תספדו לההוא גברא. ועיין בגמ' ברכות (יט:) דכבוד הבריות דוחה ל"ת של דבריהם, ונראה דזה רק באופן שיש בזיון הבריות וכגון ההיתר לטלטל אבנים של בית הכסא בשבת כדי לקנח, או מי שנפסקה ציצית טליתו בכרמלית שלא הצריכוהו להניח טליתו ולהכנס לבית ערום (עיין ברש"י שם ד"ה כל מילי דרבנן). אמנם פשוט שאין דוחין איסור דרבנן כדי לקיים כבוד הבריות ולתת כבוד לחבירו. וכן מוכח מהא דקיי"ל שמותר לכהן לטמא למת מצוה (ברכות דף כ.) משום שאם לא יקברנו יהיה בזיון המת ובזיון הבריות, אך לא הותר לכהן לטמא עצמו בבית הקברות כדי לנחם את האבלים בשורה ואע"פ שיש בנחום אבלים קיום של כבוד הבריות. ונראה דהא דאמרינן התם "מדלגין היינו ע"ג ארונות של מתים לקראת מלכי ישראל", היינו משום שאם מלך בא לעיר ואין יוצאין לקראתו יש בזה משום בזיון למלך ואינו רק חסרון של נתינת כבוד, ובאופן שיש בזיון הבריות דוחין איסור דרבנן. ומבואר דיש ב' דינים בכבוד הבריות: א) איסור של בזיון הבריות, ב) קיום של כבוד בקום ועשה, וי"ל דזה יסוד החילוק בין הספד לקבורה, דהספד מהוה קיום של כבוד הבריות בקום ועשה, ומשו"ה אם המת מוחל על הספדו שומעין לו, דאם לא יספידוהו יש רק חסרון של מעשה כבוד בקום ועשה, משא"כ קבורה הוא משום בזיון המת וא"א למחול על בזיון הבריות מדהוי בזיון צלם אלוקים.
והנה עיין בפתחי תשובה (יו"ד סימן שמ"ד ס"ק א') שכתב וז"ל עבה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל שכתב בשם תשובת בית יעקב סי' פ"ג דגדול הדור שמת וצוה שלא להספידו המיקל שלא לשמוע לחכם הלז לא הפסיד ע"ש. ועיין בשו"ת תשובה מאהבה (ח"א סי' קע"ד) שהאריך בזה והביא בשם רבי הגאון בעל נודע ביהודה ז"ל שאמר בעת שהספיד להגאון בעל פני יהושע אף שצוה שלא להספידו אין שומעין בזה למי שהוא רבן שכבה"ג וכו' עכ"ל. וצ"ע דלכאורה מבואר בסוגיין דהספד יקרא דשכבי ואם המת אמר שלא להספידו שומעין לו, ומשמע דהטעם הוא משום כבוד התורה, אך צ"ע בזה דהרי קיי"ל דהרב שמחל על כבודו כבודו מחול, וא"כ למה פסק הנודע ביהודה דיש להספיד את הגאון בעל פני יהושע אע"פ שצוה שלא להספידו. וי"ל דאם אין מספידין רשכבה"ג אזי יש בזיון התורה ובזיון ת"ח, ומשו"ה פסק הנודע ביהודה דאין שומעין לו, דת"ח אינו בעלים למחול על בזיון התורה, אלא רק הוי בעלים למחול על קיום של כבודו בקום ועשה.