תוס' ד"ה שנאמר משפט אחד. וז"ל ואם תאמר ת"ל דעיקר דרישה וחקירה בעדים זוממים כתיב בפרשת שופטים בדיני ממונות ובדיני נפשות. וי"ל דמכל מקום לא הוה מצריכינן דרישה וחקירה בשאר דיני ממונות אלא דוקא בעדים זוממין אי לאו דכתיב משפט אחד עכ"ל.
ובביאור דברי התוס' נראה דר"ל דאין ללמוד דין דרישה וחקירה מעדים זוממין לשאר דיני ממונות, דבעדים זוממין דרישה וחקירה הוא דין בעיקר העדות דעדי הזמה, שהזמה היא שמעידים עמנו הייתם באותו זמן במקום פלוני, ולכן צריך דרישה וחקירה כדי לברר באיזה מקום ובאיזה זמן. משא"כ בשאר דינים י"ל דלא בעינן דרישה וחקירה מכיון דעיקר העדות הוא על המעשה, ולא איכפת לן מתי נעשה ובאיזה מקום נעשה, קמ"ל הפסוק דמשפט אחד יהיה לכם דאף בשאר דיני ממונות בעינן דרישה וחקירה.
תוס'. ד"ה שלא תנעול דלת בפני לווין. וז"ל גזילות וחבלות וכתובת אשה וירושות ומתנות בכולהו נמי לא בעינן דרישה וחקירה כדי שתנעול דלת בפני הגזלנין. ואם תאמר מהאי טעמא לא ניבעי מומחין בגזילות וחבלות כמו בהודאות והלואות עכ"ל.
ולכאורה יתכן לתרץ קושיית התוס', דיש לחלק בין דין מומחין ודין דרישה וחקירה, דדין מומחין הוא דין בדיני הב"ד, ובזה שפיר יש לחלק בין ב"ד שדן גזילות וחבלות שהם מרשיעים את הנידון בפסק דינם, ומשו"ה בעינן מומחין, דרק מומחין יכולין להרשיע את הנידון בפסק דינם. משא"כ ב"ד שדנים דיני הודאות והלואות אינם מרשיעים את הנידון בפסק דינם, אלא הם רק מבררים את החיוב שחל מעיקרא ע"י דעת המתחייב וליכא חלות שם הרשעה בפסק הדין, ומשו"ה לא בעינן מומחין בהודאות והלוואות. משא"כ דרישה וחקירה הויא הלכה בדין הגדת עדות, דלהכשיר את הגדת העדות בעינן דרישה וחקירה. וא"כ ליכא למימר דיש חילוק בזה בין הודאות והלואות לגזילות וחבלות, ומאחר שתיקנו דלא בעינן דרישה וחקירה בעדות דהודאות והלואות ה"נ לא בעינן דרישה וחקירה בעדות דגזילות וחבלות, דמצד דין הגדת עדות אין לחלק בין הודאות והלואות לגזילות וחבלות. ורק בדיני ב"ד יש לחלק בין דין ב"ד בהודאות והלואות ודין ב"ד בנוגע לגזילות וחבלות.
גמ'. לעולם קסבר עירוב פרשיות כתיב כאן ובדין הוא דליבעי נמי מומחין והאי דלא בעינו מומחין משום דרבי חנינא דאמר רב חנינא דבר תורה אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה וחקירה ומה טעם אמרו דיני ממונות לא בעינן דרישה וחקירה כדי שלא תנעול דלת בפני לווין.
הראשונים הקשו דלכאורה יש סתירה בין סוגיין לסוגיית הגמ' בב"ק (פד:) האם הא דלא בעינן מומחין בהודאות והלואות הוא מתקנה דרבנן שלא תנעול דלת בפני לווין או משום דשליחותייהו קא עבדינן, וצ"ע. ועיין בחידושי הר"ן (דף ב: ד"ה ובדין הוא דליבעי מומחין) וז"ל ואיכא למידק טובא מדאמרינן בפרק המגרש אביי אשכחיה לרב יוסף דהוה מעשה אגיטא אמר ליה אנן הדיוטות אנן ותניא לפניהם ולא לפני כותים לפניהם ולא לפני הדיוטות א"ל שליחותייהו קא עבדינן מידי דהוה אהודאות והלואות וכו', ועוד דהתם משמע דטעמי דהודאות והלואות משום דשליחותייהו קא עבדינן והכא אמרינן טעמא כדי שלא תנעול דלת בפני לווין, וליכא למימר דתרווייהו צריכא דמשום לא תנעול דלת עבדינן שליחותייהו, דודאי כי היכי דבדרישה וחקירה לא צריכין לטעמא דעבדינן שליחותייהו אע"פ שעושין שלא כדין תורה לגמרי אף כאן אע"פ שהדין הוא במומחין מן התורה נתנו אותו חכמים להדיוטות בשביל התקנה ואין צריך לטעם שליחותייהו וכו', והתירוץ הנכון לכל זה דהך סוגיא דהכא היא לענין הדין עצמו אם הוא כשר בהדיוטות אם לא, והא נפקא מעירוב פרשיות שהוא בעיקר הדין שאמרה תורה עד האלהים יבא דבר שניהם שהם מומחין, ואם אינן מומחין הדין פסול מדאורייתא, ומשום נעילת דלת התירו חכמים הדין אפילו בהדיוטות דהפקר בית דין הפקר. ואותה סוגיא שאמרו בפרק המגרש הוא ענין מצוה אחרת שאמרה תורה שאסור לבוא לפני הדיוטות ואע"פ שקבלו עליהם בעלי הדין את דינם כדרך שאסור לבוא לפני הכותים אע"פ שקבלו עליהם בעלי הדינין את דינם, ואף על פי שבשניהם הדין אינו כלום מן התורה אפילו הכי כדי שלא יבואו בערכאותיהם שהוא עילוי יראתם או כדי שלא ישתמשו הדיוטות בכתר המומחין אסרה תורה שלא לבוא לפני ההדיוטות. וזו שאלתו של אביי לרב יוסף, כלומר שאע"פ שתקנו חכמים שיהיה הדין כשר בהדיוטות עדיין איסור זה במקומו עומד ואין כח ביד חכמים לבטל זה הענין והוא ליטול כתרן של מומחין, וכן אע"פ שהיה יודע שעישוי הגט מועיל מתקנת חכמים מ"מ למה לא חששו על איסור לפניהם ולא לפני הדיוטות, ותירץ לו דשליחותייהו קא עבדינן והם שנתנו כח לדון בהדיוטות הם עצמם מחלו כבודן על זה, ובשליחותן עושין מה שעושין ההדיוטות בבבל וכו' וחזר והקשה לו אי הכי גזילות וחבלות נמי, כלומר אחר שאמרת דשליחותייהו קא עבדינן והכח ביד החכמים להכתיר את ההדיוטות בכתרן של מומחין, א"כ כשתיקנו שיהיו ההדיוטות כשרין לדיני ממונות למה הפרישו גזילות וחבלות מהודאות והלואות כמ"ש בהל' זו דגזילות וחבלות צריכין מומחין בא"י, והודאות והלואות לא. והשיב שלא רצו חכמים לתת רשות אלא במה שיש בו צורך בדבר ופירש לו דין בבל שהיו שם, ופירש לו שהרשות נתונה בכל מילתא דשכיחא וכו' ולא פירש לו דין א"י לפי שבא"י לא נתנו רשות בכל מילתא דשכיחא, אלא במה שיש בו נעילת דלת בלבד בהודאות והלואות וכו', זו היא השיטה הנכונה מהרמב"ן ז"ל עכ"ל. ומבואר דהרמב"ן סובר דתקנת שלא תנעול דלת בפני לווין מועילה להכשיר את ההדיוטות לדון בהודאות והלואות, דמדאורייתא בעינן מומחין דקיי"ל כמ"ד דעירוב פרשיות כתיב ומדאורייתא הדיוטות פסולין בפסול הגוף לדון בדיני ממונות, ורבנן תיקנו תקנה להכשיר הדיוטות לדון בהודאות והלואות כדי שלא תנעול דלת בפני לווין. ואילו בסוגיא דהמגרש מבואר דבעינן לדין דשליחותייהו קא עבדינן כדי להתיר את האיסור דלפניהם ולא לפני הדיוטות.
ונראה לבאר דהרמב"ן סובר דהדין שהדיוטות דנין הודאות והלואות מפאת התקנה דשלא תנעול דלת בפני לווין, היינו שרבנן תיקנו דהדיוטות כשרין לדון הודאות והלואות אף היכא דאיכא דיינים מומחין, דהרי משנתנו איירי בא"י דאיכא דיינים מומחין ומ"מ תני דדיני ממונות בג' הדיוטות מחמת התקנה דשלא תנעול דלת בפני לווין. ואילו בסוגיא בגיטין מיירי בבבל דליכא מומחין ומדין שליחותייהו קא עבדינן הותר להדיוטות לדון במקום דליכא מומחין. ונראה לבאר דהיכא דליכא מומחין והדיוטות דנין מדין שליחותייהו קא עבדינן אזי ההדיוטות דנים בתורת מומחין, דהם שלוחי המומחין. משא"כ בסוגיין דמיירי בתקנה דרבנן שתיקנו שאף במקום דיש דיינין מומחין מותר להדיוטות לדון כדי שלא תנעול דלת בפני לויין י"ל דהדיוטות דנין בתורת הדיוטות ולא בתורת מומחין.20צ"ע דמפשטות לשון הרמב"ן והר"ן משמע דגם בא"י בעינן חלות דין שליחותייהו כדי להתיר את האיסור להדיוטות לדון במקום מומחין. ויתכן דכוונת רבינו זצ"ל דהתקנה בא"י היתה רק נתינת רשות מהמומחין להדיוטות לדון בתורת הדיוטות דהרי היו מומחין בא"י. ואילו בבבל מדין שליחותייהו דנו הדיוטות מדין מומחין.
ולפימש"נ דהיכא שהדיוטות דנין מדין שליחותייהו הן דנין בתורת מומחין י"ל דשליחותייהו הוא דין דאורייתא, דמשום דשליחותייהו קא עבדינן חל היתר מה"ת להדיוטות לדון בתורת מומחין. וכן משמע משיטת התוס' יבמות (דף מו: ד"ה משפט) וז"ל וא"ת ואנן היכי מקבלין גרים הא בעינן מומחין וי"ל דשליחותייהו עבדינן עכ"ל, ומשמע דס"ל דשליחותייהו הוי דין דאורייתא דדוחק לומר שכל הגרים שבזה"ז אינם אלא גרים מדרבנן.21ועיין בנתיבות המשפט סימן א' ס"ק א'. ועיין ברשימות שיעורים למס' יבמות דף מה: קונטרס בענין גירות ענף י"ז (עמ' תקכ"ד – תקכ"ח).
ועיין ברמב"ם (פ"ה מהל' סנהדרין הל"ח) ז"ל שאר דיני ממונות כגון הודאות והלואות אינן צריכין מומחה אלא אפילו שלשה הדיוטות ואפילו אחד מומחה דן אותה. לפיכך דנין בהודאות והלואות וכיוצא בהן בחוצה לארץ אף על פי שאין בית דין של חוצה לארץ אלהים שליחות בית דין של ארץ ישראל עושין ואין להן רשות לדון דיני קנסות בשליחותן עכ"ל. ויש לדייק דהרמב"ם לא כתב דשליחותייהו הוי תקנה מדרבנן, ומסתבר שסובר שהוא דין דאורייתא. ועיין בנתיבות המשפט (חו"מ סי' ג' אות א') שביאר דהרמב"ם פסק כמ"ד שעירוב פרשיות כתוב כאן ומדאורייתא צריכים לכתחילה ג' סמוכין לדון דיני ממונות בתורת בית דין. אך כל זה לכתחילה כששייך לדון בפני ג' סמוכים, ואילו בחוצה לארץ ובזמן הזה דנים דיני ממונות גם בבית דין של הדיוטות דשליחותייהו קא עבדינן, והוא דין דאורייתא להכשיר הדיוטות כשיש צורך. ונראה שיש שני ענינים בהוראת ב"ד: א) להורות פסק דין דהוי חפצא של תורה, ומשו"ה בעי סמוכים בעלי מסורת התורה. ב) להציל את העשוק מידי עשקו ולייסד צדק בארץ, ולהא אפילו שלשה הדיוטות כשרים מדאורייתא. ולפיכך לכתחילה צריכים לדון בפני ב"ד של שלשה סמוכים, דאז יתקיימו שני הדינים. אך במקום נעילת דלת בפני לווין והפסדי ממון השכיחים סגי בהדיוטות כדי להציל את העשוק. ולפיכך כלל הרמב"ם בהלכה אחת את הדין של ג' הדיוטות בהודאות והלוואות, שהוא מפני נעילת דלת כדאיתא בגמרא בסוגיין (דף ג.), וההיתר להדיוטות לדון בחוץ לארץ בזה"ז הוא דוקא בדברים המצויין תמיד ויש בהן חסרון כיס (שם הל"ט). כי יסוד ההכשר בכל האופנים הוא הצלת העשוק מידי עושקו.
ולפי"ז מבואר למה בקנס לא אמרי' שליחותייהו קא עבדינן כי בדיני קנסות ליכא הצלת העשוק מיד עושקו, והשליחות חלה רק כדי להציל מי שעשוק מידי עושקו ולא שירויח ממון דקנס.22ועיין ברשימות שיעורים למס' ב"ק דף פד: בענין שליחותייהו קא עבדינן אות ב' (עמ' תק"א).
גמ'. אלא מעתה טעו לא ישלמו.
ופרש"י (ד"ה אלא מעתה) וז"ל טעו הדיוטות בדיני ממונות לא ישלמו דכיון דברשות רבנן קא נחתי הוו להו כמומחין וכל המומחה לב"ד אם טעו לא ישלמו כדלקמן (לג.) וכו' הא שאינו מומחה חייב עכ"ל. ויש להעיר דלפימש"נ בשיטת הרמב"ן דהתקנה דשלא תנעול דלת בפני לווין הועילה להכשיר הדיוטות לדון בהודאות והלואות בתורת הדיוטות ולא בתורת מומחין, א"כ צ"ע מהי קושיית הגמ' "אלא מעתה טעו לא ישלמו". ועוד יש להעיר דמהרמב"ן מבואר דס"ל דתקנת שלא תנעול דלת בפני לווין ושליחותייהו הם ב' תקנות נפרדות. אולם מתוס' משמע דס"ל דהם תקנה אחת דכדי שלא תנעול דלת בפני לווין רבנן תיקנו דשליחותייהו קא עבדינן (עיין במהר"ם על תוס' ד"ה שלא). ולפי"ז י"ל דהדיוטות דנים הודאות והלואות בתורת מומחין ושפיר הקשו בגמ' "אלא מעתה טעו לא ישלמו". אמנם אף לפי"ד התוס' הנ"ל יש להעיר דלפי שיטת הראשונים דס"ל דאף סמוכין אינם פטורים אא"כ נטלו רשות בפירוש מהריש גלותא (עיין בר"ן דף ה. ד"ה מומחה לרבים בא"ד ויש כאן שיטה אחרת), א"כ צ"ע מהי קושיית הגמ' "אלא מעתה טעו לא ישלמו", והרי אף אם יש להדיוטות תורת מומחין מחמת דשליחותייהו קא עבדינן מ"מ הרי לא נטלו רשות מריש גלותא ואמאי יפטרו מלשלם. וצ"ל דהרמב"ן והנך ראשונים יפרשו את קושיית הגמ' כמו תוס' (בד"ה אלא מעתה) דמשום נעילת דלת הוי לן למימר דאם טעו לא ישלמו דאל"כ לא יתרצו להתמצע בדין.
גמ'. רב אחא בריה דרב איקא אמר מדאורייתא חד נמי כשר שנאמר בצדק תשפוט את עמיתך אלא משום יושבי קרנות וכו' מאי איכא בין רבא לרב אחא בריה דרב איקא, איכא בינייהו דאמר שמואל שנים שדנו דיניהם דין אלא שנקראו ב"ד חצוף לרבא לית ליה דשמואל לרב אחא בריה דרב איקא אית ליה דשמואל.
עיין ברש"י (ד"ה מדאורייתא חד נמי כשר) וז"ל בהודאה והלואה, דכתיב תשפוט לשון יחיד, ואין עירוב פרשיות כאן, ומתניתין ודאי תרתי קתני, כדאמרן, ומיהו שלשה בהודאות והלואות, לאו מדאורייתא אלא מדרבנן עכ"ל. אמנם תוס' (בד"ה ומדאורייתא חד נמי כשר) כתבו וז"ל פירש בקונטרס דקסבר אין עירוב פרשיות כתיב כאן, וקשה דא"כ בצדק תשפוט למה לי. לכך נראה דאפי' למאן דאית ליה עירוב פרשיות קאמר עכ"ל. ומבואר דרש"י ותוס' נחלקו אליבא דר' אחא בריה דר' איקא אי ס"ל דעירוב פרשיות כתיב ובעי גזה"כ דבצדק תשפוט עמיתך ללמד דהודאות והלואות באחד מה"ת או לא. ואליבא דרש"י לפי ר' אחא בריה דר' איקא גזילות וחבלות בעו ג' סמוכין מה"ת דכתיב בפרשה אלהים תלת זימני, ומהפסוק בצדק תשפוט עמיתך ילפינן דהודאות והלואות סגי בדיין אחד שאינו סמוך. ואילו אליבא דתוס' דס"ל דלר' אחא בריה דרב איקא יש עירוב פרשיות ומקרא דאלהים הוי ילפינן ג' מומחין בין בגזילות וחבלות ובין בהודאות והלואות, א"כ י"ל דהגזה"כ דבצדק תשפוט עמיתך בא לגלות דלא בעינן ג' מומחין, אלא דסגי בדיין א' מומחה בין בהודאות והלואות ובין בגזילות וחבלות. ולפי תוס' צ"ע מה נלמד ממה דכתיב אלהים תלת זימני. ויתכן לתרץ דאף רב אחא ס"ל דבעינן ג' מומחין לכפייה ולחייב קנס, די"ל דהא דס"ל לרב אחא דבחד סגי היינו דיחיד יכול לדון בתורת חלות שם הוראה ופסק דין, אבל אף רב אחא מודה דאין לדיין א' חלות שם ב"ד. ודין כפייה וחיוב קנס תלוי בבית דין - דגמר הדין של ב"ד מחייב את הקנס, וכפייה על הדין הוי הלכה מהלכות בית דין דילפינן עישוי וכפייה על הדין מאשר תשים לפניהם אלו כלי הדיינים (תוס' דף ב: ד"ה ליבעי). ומבואר דחיוב קנס וכפיית הדין הויין חלות שם מעשה ב"ד, דחל חיוב קנס ע"י ב"ד ורק ב"ד יש להן כח לכוף את הדין ואינם חלין בחלות שם הוראה בעלמא. ולפי"ז י"ל דאף רב אחא ס"ל דיחיד אינו פוסק חיוב קנס או כופה את הדין, דס"ל דאין ליחיד דין ב"ד אלא כח של הוראה בעלמא. ולרב אחא הדינים שהן מעשה ב"ד כגון חליצה, גרות, קנסות, וכפיית הדין בעו ג' מומחין. וי"ל דרש"י ס"ל דאליבא דר' אחא בריה דרב איקא בהודאות והלואות מועיל חלות שם הוראה בעלמא, משא"כ בגזילות וחבלות בעינן ב"ד של ג' מומחין משום דבגזילות וחבלות ב"ד מרשיעין את הנידון והחיוב חל מחמת רשעה, ובעי מעשה ב"ד להרשיע את הגברא. משא"כ בהודאות והלואות דהחיוב חל מחמת דעת המתחייב דמעיקרא וב"ד רק מבררים את החיוב דמעיקרא בזה סגי הוראת דיין אחד לברר את החיוב דמעיקרא.
גמ'. דאמר שמואל שנים שדנו דיניהם דין אלא שנקראו ב"ד חצוף.
יש להסתפק אליבא דשמואל אי ס"ל דשנים שדנו חל עלייהו שם ב"ד, או"ד דבשנים שדנו חל חלות שם הוראה ופסק דין בלבד, אך אין חלות שם ב"ד פחות מג'. ולכאורה נפ"מ בזה לענין דינים שהן מעשה ב"ד כגון קיום שטרות גרות וחליצה וכו', אי מודה שמואל דבעינן בהו ג' דיינים או"ד דס"ל דבשנים סגי. ועיין בתוס' לקמן (דף ה: ד"ה שנים שדנו) וז"ל הא דנקט שנים משום דאפילו שנים הוו ב"ד חצוף אבל ה"ה דחד נמי דיניה דין וכו' עכ"ל. ולכאורה ביחיד לא חל שם ב"ד, דליחיד יש רק כח להורות הוראה ופסק דין בלבד. ומבואר דלפי תוס' שמואל ס"ל דשנים שדנו (או אחד שדן) דיניהם דין, היינו דבשנים שדנו חל חלות שם הוראה ופסק דין אך אין לשנים שדנו חלות שם ב"ד. ולפי"ז אפילו לשמואל שנים שדנו לא מהני היכא דבעינן מעשה ב"ד. אמנם עיין בתוס' (דף ג. ד"ה לרבא) וז"ל והא דאמר בפרק ב' דכתובות (דף כב. ושם) גבי ג' שישבו לקיים את השטר ומת אחד מהן ודילמא רבנן דבי רב אשי כשמואל סבירא להו דמשמע דאין הלכה כשמואל, ה"פ כשמואל בעלמא סבירא להו בקיום ובזה אין הלכה כמותם דאפילו רב נחמן דקאי כשמואל דשנים שדנו דיניהם דין מודה דקיום שטרות בג' עכ"ל. ומבואר דתוס' מפרשים דס"ד בגמ' (כתובות דף כב.) דרבנן דבי רב אשי ס"ל דקיום שטרות בשנים, וצ"ב מהי סברת רבנן דבי ר"א דחל קיום שטרות בב', דלכאורה אף שמואל לא אמר אלא דחל חלות שם הוראה ופסק דין בשנים שדנו, אבל מודה הוא דאין חלות שם ב"ד פחות מג' וקיום שטרות הוי מעשה ב"ד ובעי ג' (וכן מבואר בתוס' הנ"ל אליבא דשמואל), וא"כ מהי סברת הגמ' דלרבנן דבי רב אשי מועיל קיום שטרות בשנים.
וי"ל דרבנן דבי ר"א ס"ל דחל הוראה ופסק דין שהשטר כשר, דיתכן להכשיר את השטר בב' אופנים: א) ע"י קיום השטר בבית דין – דב"ד מבררים את החתימות ומקיימים את השטר, וקיום שטרות הוי חלות שם מעשה בית דין. ב) ע"י הוראה ופסק דין דהשטר כשר. וי"ל דרבנן דבי ר"א ס"ל דאע"פ דבשנים שדנו ליכא חלות שם ב"ד וא"א להם לקיים את השטר מדין קיום שטרות, מ"מ יכולים להכשיר את השטר ע"י חלות שם הוראה דהשטר כשר. ואף רבנן דבי ר"א ס"ל דבשנים שדנו ליכא חלות שם ב"ד ולא הוי אלא חלות דין הוראה בלבד.
ועוד י"ל דעיין בגמ' לקמן (דף ג:) "שלשה מנלן דת"ר ונקרב בעל הבית אל האלהים הרי כאן אחד, עד האלהים יבוא דבר שניהם הרי כאן שנים, אשר ירשיעון אלהים הרי כאן שלשה דברי רבי יאשיה. ר' יונתן אומר ראשון תחילה נאמר ואין דורשין תחילות, אלא עד האלהים יבא דבר שניהם הרי כאן אחד אשר ירשעון אלהים הרי כאן שנים ואין ב"ד שקול מוסיפין עליהן עוד אחד וכו'". ויתכן לומר דרבנן דבי ר"א ס"ל כר' יונתן דילפינן ג' דיינים משום דאין ב"ד שקול, וס"ל דהדין דאין ב"ד שקול חל רק לגבי הכרעה ופסק דין, דכדי להכריע בין הדיינים ולפסוק את הדין בעינן ב"ד שאינו שקול. אך אף בב' דיינים חל שם ב"ד, ויכולים לעשות מעשה ב"ד היכא דא"צ הכרעה ופסק דין, ומשו"ה ס"ל דשנים שדנו יכולים לקיים את השטר. ולפי"ז יתכן לומר דחל חלות שם ב"ד אף אליבא דשמואל בשנים שדנו (ושמואל מיירי דוקא בב' שדנו ולא באחד שדן, ודלא כדנקטו התוס' דף ה: ד"ה שנים), וחל חלות שם מעשה ב"ד בשנים שדנו, ומועיל אף לדינים שהן חלות שם מעשה ב"ד כקיום שטרות23עיין בתוס' יבמות דף קא. (ד"ה ואין ב"ד שקול) דפליגי ב' דיעות בתוס' האם ב"ד שעושה מעשה ב"ד בעלמא בלי הוראה צ"ל ב"ד שאינו שקול או לא..
ועיין ברמב"ם (פ"ה מהל' סנהדרין הי"ח) וז"ל יחיד שהוא מומחה לרבים אע"פ שהוא דן דיני ממונות יחידי אין ההודאה בפניו הודאה בבית דין ואפילו היה סמוך. אבל השלשה אע"פ שאינן סמוכין והרי הן הדיוטות ואין אני קורא בהן אלקים הרי ההודאה בפניהם הודיה בבית דין עכ"ל. ואמר הגר"ח זצ"ל דמבואר מדברי הרמב"ם דאע"פ שיחיד מומחה יכול להורות ולדון דיני ממונות אין בו חלות שם ב"ד ולכן אין ההודאה בפניו נחשבת כהודאה בב"ד. ויש לדון אליבא דשמואל דס"ל דשנים שדנו דיניהם דין אי חל הודאה בפני שנים או לא. ולכאורה זה תלוי אם הדין דשמואל חל אף ביחיד שדן (וכשיטת התוס' דף ה: ד"ה שנים) דאזי י"ל דשמואל סובר דביחיד ובשנים שדנו חל רק חלות שם הוראה ופסק דין אבל ליכא חלות שם ב"ד אלא בג', ולפי"ז הודאה בפני שנים לא הוי הודאה בב"ד אף אליבא דשמואל. משא"כ אם נאמר שדינו דשמואל הוא דוקא בב' שדנו דס"ל דבשנים שדנו חל חלות שם ב"ד אזי י"ל דההודאה בפניהם הוי הודאה בבית דין לחייב שבועת מודה במקצת.
גמ'. רב אחא בריה דרב איקא אמר מדאורייתא חד נמי כשר שנאמר בצדק תשפוט את עמיתך אלא משום יושבי קרנות וכו', מאי איכא בין רבא לרב אחא בריה דרב איקא, איכא בינייהו דאמר שמואל שנים שדנו דיניהם דין אלא שנקראו ב"ד חצוף, לרבא לית ליה דשמואל לרב אחא בריה דרב איקא אית ליה דשמואל.
בענין שיטת הרמב"ם בדין דיין אחד
א
ביסוד דין סמיכה אי הוי דין בחלות שם הוראה או בב"ד
עיין ברמב"ם (פ"ב מהל' סנהדרין ה"י) וז"ל אע"פ שאין בית דין פחות משלשה מותר לאחד לדון מה"ת שנאמר בצדק תשפוט עמיתך ומדברי סופרים עד שיהיו שלשה, ושנים שדנו אין דיניהם דין עכ"ל. ועיין בכס"מ שכתב דהרשב"א תמה על הרמב"ם דפסק כרב אחא בריה דרב איקא דמדאורייתא חד נמי כשר דכתיב בצדק תשפוט עמיתך, וקשה א"כ היאך פסק הרמב"ם דשנים שדנו אין דיניהם דין. ועוד יש להקשות דמסתימת לשון הרמב"ם משמע שאין חילוק בין הודאות והלואות לגזילות וחבלות דמותר לאחד לדון מן התורה בין בהודאות והלואות ובין בגזילות וחבלות, וצ"ע דיעויין ברמב"ם (פ"ה מהל' סנהדרין ה"ח) וז"ל דיני קנסות כגון גזילות וחבלות ותשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה והאונס והמפתה וכיוצא בהן אין דנין אותם אלא שלשה מומחין והם הסמוכים בארץ ישראל, אבל שאר דיני ממונות כגון הודאות והלואות אין צריכין מומחה אלא אפילו שלשה הדיוטות ואפילו אחד מומחה דן אותן וכו' עכ"ל. ומשמע דמעיקר הדין בעינן ג' מומחין לדון בגזילות וחבלות, ולכאורה זה סותר לסתימת לשונו בפ"ב מהל' סנהדרין (ה"י) דמותר לאחד לדון מה"ת אף בגזילות וחבלות, וצ"ע. ועוד יש להקשות על מה שפסק הרמב"ם (בפ"ה מהל' סנהדרין ה"ח) שדנים גזילות וחבלות בג' מומחין, דלכאורה הרמב"ם פסק כמ"ד עירוב פרשיות כתיב וכדמוכח מהא דלא כתב בהלכות שומרים דשומר חייב להיות מודה במקצת כדי להתחייב שבועה (עיין ברמב"ם פ"ח מהל' שכירות ה"ב), ולפי"ז מעיקר הדין בעינן ג' מומחין אף בהודאות והלואות, והפסוק "בצדק תשפוט עמיתך" בא לגלות דרק בעינן דיין אחד, וא"כ לכאורה אין לחלק בין הודאות והלואות לגזילות וחבלות, ודיין אחד מועיל בתרווייהו מדאורייתא, וצ"ע מ"ט חילק הרמב"ם (בהל' ח') בין גזילות וחבלות דבעי ג' מומחין להודאות והלואות דסגי בג' הדיוטות. ועוד צ"ע במש"כ (בפ"ב ה"י) "מותר לאחד לדון מן התורה", דלכאורה הול"ל "אחד כשר לדון מה"ת".
ועוד הקשה הרמ"ך (שהובא בכס"מ פ"ה מהל' סנה' ה"ח) וז"ל תימה כיון שהוא פסק כר' אחא בריה דר' איקא דמה"ת חד נמי כשר דכתיב בצדק תשפוט עמיתך מנא לן דיהיה סמוך עכ"ל. ובביאור קושייתו נראה דהרמ"ך סובר שדין סמוכים הוי דין בב"ד, דבעינן שיהיו מומחין בבית דין כדי שיחול חלות שם ב"ד, ולפיכך הקשה הרמ"ך דמאחר דהרמב"ם סובר שאחד כשר לדון - והרי אין בדיין אחד חלות שם ב"ד, על כרחך צ"ל דהא דיש לאחד כח לדון הוא רק בתורת מורה הוראה בעלמא אבל אין עליו חלות דין ב"ד, וא"כ קשה מהיכי תיתי דבעינן שיהיה מומחה. ועיין בתוס' (גיטין פח: ד"ה במילתא ובקידושין סב: ד"ה גר) שהקשו היאך אנו מקבלים גרים בזה"ז והא ליכא דיינים מומחין. ולכאורה התוס' ס"ל כשיטת הרמ"ך דסמוכים הוי הלכה בחלות שם ב"ד, ומשו"ה הקשו דהיאך מקבלים גרים בזה"ז, דאע"פ שאין בגירות חלות פסק דין והוראה, מ"מ הוי מעשה ב"ד, ובעינן מומחין כדי שיחול חלות שם ב"ד אף לגבי גרות דהוי מעשה ב"ד בעלמא.
ונראה דהרמב"ם חולק על הרמ"ך וסובר דסמיכה הוי הלכה בהוראה ופסק דין ולא בב"ד, דהרמב"ם סובר דחלות שם הוראה ופסק צריכה ליעשות ע"י מומחה, אולם חלות שם ב"ד חל אף בדיינים שאינם מומחין. ומשום כך סובר הרמב"ם דמאחר שבגירות ליכא חלות הוראה ופסק דין אלא מעשה ב"ד בעלמא לא בעינן מומחין לב"ד דגירות, וכן משמע מסתימת לשון הרמב"ם (פי"ג מהל' איסורי ביאה ה"ו) וז"ל וצריך לטבול בפני שלשה עכ"ל, ולא כתב שהם מומחין, ומשמע דס"ל דבגירות לא בעינן מומחין, דאע"פ שגירות הוי מעשה ב"ד, שב"ד מקיימים את הגירות מ"מ אין בגירות חלות שם הוראה ופסק דין, ולכן לא בעינן מומחין. ונראה דלשיטת הרמב"ם אף בזמן דאיכא מומחין לא בעינן מומחין בגירות, מכיון שאין בגירות חלות שם הוראה ופסק דין ואינו אלא מעשה ב"ד - שב"ד מקיימים את הגירות, דיסוד דין סמיכה הוי הלכה בהוראה בלבד ולא בב"ד24והעיר הגר"א ליכטנשטיין זצ"ל חתן רבנו זצ"ל דאף שיטת הרמב"ן היא כהרמב"ם, דעיין בחידושי הרמב"ן יבמות (דף מו: ד"ה ובעי) דס"ל דלגרות סגי בג' הדיוטות. ומבואר דס"ל דחל חלות שם ב"ד בלי סמוכים, וי"ל דס"ל כשיטת הרמב"ם דסמיכה הוי הלכה בהוראה ובפסק דין, ואילו גרות דאינו אלא מעשה ב"ד בעלמא וליכא חלות שם הוראה ופסק סגי בג' הדיוטות. ושיטת הרמב"ן (הובא בר"ן נדרים דף כג. ד"ה והיתר נדרים) היא דיחיד מומחה יכול להתיר נדרים לבדו אי הוי סמוך, ומבואר דס"ל דסמיכה אינה הלכה בבית דין אלא בחלות שם הוראה ופסק דין.. ולכאורה יש להביא ראייה דמעשה ב"ד א"צ מומחין, מהגמ' (יבמות דף קא.) דחליצה א"צ ב"ד של דיינים סמוכין, ונראה דחליצה אינה אלא מעשה ב"ד שב"ד מקיימים את החליצה, ואין בה חלות שם הוראה ופסק דין ולכן א"צ מומחין, וה"ה כל מעשה ב"ד א"צ מומחין, דלשיטת הרמב"ם סמוכין הוי הלכה בהוראה ופסק דין ולא במעשה ב"ד. ויש להביא ראיה דלשיטת הרמב"ם חל חלות שם ב"ד אף בלי סמוכים, ממש"כ הרמב"ם (פ"ה מהל' סנהדרין הי"ח) וז"ל אבל השלשה אע"פ שאינן סמוכין והרי הן הדיוטות ואין אני קורא בהן אלהים הרי ההודיה בפניהם הודיה בבית דין וכו' כללו של דבר הרי הן לענין הודאות והלואות וכו' כבית דין הסמוכין לכל הדברים עכ"ל. ומבואר להדיא דחל חלות שם ב"ד בג' הדיוטות, וההודאה בפניהם נחשבת כהודאה בב"ד.
ועוד יש להביא ראייה דשיטת הרמב"ם היא דסמיכה הוי דין בהוראה ולא בב"ד, ממה שפסק הרמב"ם (פ"ד מה' סנהדרין ה"ח) דיש לב"ד הסומכים לסמוך חכם מופלא וליתן לו רשות להורות באיסור והיתר בלבד ולא בדין אחר, וז"ל ויש להן למנות כל מי שירצו לדברים יחידים והוא שיהיה ראוי לכל הדברים, כיצד חכם מופלא שראוי להורות בכל התורה כולה יש לב"ד לסמוך אותו וליתן לו רשות לדון ולא להורות באיסור והיתר, או יתנו לו רשות באיסור והיתר ולא בדיני ממונות וכו' עכ"ל. והרי אין צורך בבית דין להורות עניני איסור והיתר, דהוראת איסור והיתר אינה אלא חלות שם הוראת חכם בלבד, ואי סמיכה הוי הלכה בחלות שם ב"ד מדוע בעינן שיסמכו אותו להורות באיסור והיתר, והרי ליכא דין ב"ד באיסור והיתר. ומוכח דיסוד דין סמיכה הוי דין בהוראה, דכדי להורות בעינן סמיכה, ולכן חלה סמיכה אף להוראת איסור והיתר.
ב
ביאור שיטת הרמב"ם דדיין אחד שהוא סמוך מורה בדיני ממונות
והנה עיין ברמב"ם (פ"ג מהל' ממרים ה"ה) וז"ל אין זקן ממרא חייב מיתה עד שיהא חכם שהגיע להוראה סמוך בסנהדרין ויחלוק על בית דין בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת עכ"ל. הרמב"ם פסק דזקן ממרא אינו חייב מיתה עד שיהא חכם שהגיע להוראה סמוך בסנהדרין. וצריך ביאור למה לן שיהא זקן הסמוך בסנהדרין ולא סגי בחכם בעלמא דגמיר וסביר החולק על הוראת ב"ד הגדול, דלכאורה כדי ליעשות זקן ממרא יכול הוא להורות כנגד הוראת הסנהדרין באיסור והיתר, דכתיב "כי יפלא ממך דבר בין דם לדם בין דין לדין ובין נגע לנגע וקמת ועלית וגו'", וא"כ למה בעינן שיהא חכם שהגיע להוראה הסמוך בסנהדרין כדי להיות זקן ממרא. וצ"ל דאינו נעשה זקן ממרא אא"כ חלה חלות שם הוראה ופסק נגד הפסק וההוראה של ב"ד הגדול, וכמש"כ הרמב"ם (פ"ג מהלכות ממרים ה"ח) וז"ל וכיצד דנים זקן ממרא בעת שיפלא דבר ויורה בו חכם המגיע להוראה בין בדבר שיראה בעיניו בין בדבר שקבל מרבותיו הרי הוא והחולקים עמו עולין לירושלים וכו' כולן באין לבית דין הגדול ללשכת הגזית שמשם תורה יוצאת לכל ישראל שנא' מן המקום ההוא אשר יבחר ה', ובית דין אומרין להם כך הדין וכו', הורה לעשות או שעשה כהוראתו חייב מיתה ואינו צריך התראה וכו' עכ"ל. ונראה דחלות שם פסק והוראה חל בפסק של דיין הסמוך, ואילו דיין דהוי רק חכם דגמיר וסביר אין בפסק שלו חלות שם הוראה ופסק דין, דאינו אלא כמו גילוי מילתא ומראה מקום בעלמא שזהו דין התורה. משא"כ בדיין סמוך דחל על הוראתו חלות שם הוראה ופסק דין, ולכן אינו נעשה זקן ממרא אא"כ הוי סמוך בסנהדרין.
ולפי"ז נראה לבאר פסק הרמב"ם (פ"ד מהל' סנהדרין ה"ג) וז"ל ואין סומכין סמיכה זו שהיא מינוי הזקנים לדיינות אלא בשלשה והוא שיהיה אחד מהם סמוך מפי אחרים כמו שביארנו עכ"ל. ומבואר דכדי להסמיך אחרים לא בעינן שכל הב"ד יהיו סמוכים, אלא סגי בזה שא' מהדיינים הוי סמוך. וצ"ע דממ"נ אי סמיכה בעי מומחין כגזילות וחבלות א"כ נצטרך שכל הב"ד יהיו מומחין, ואי לא בעי סמוכין מדוע מצריך הרמב"ם שיהא א' מהם סמוך. ונראה דב"ד הסומכים א' בתורת סמוך אינם פוסקים פסק דין או מורים שום הלכה, דסמיכה לא הוי אלא מעשה ב"ד בלבד, ולכן לא בעינן שיהיו כולן מומחין, דחל חלות שם מעשה ב"ד אף בב"ד של ג' הדיוטות, והא דבעינן שיהיה א' מהם סמוך אינו מדיני ב"ד, אלא הוא מדיני הסמיכה - דסמיכה הוי מסורה איש מפי איש עד משה רבינו, ולכן צריך עכ"פ שא' מהדיינים יהיה סמוך איש מפי איש עד משה רבינו כדי להסמיך דיין אחר25ועיין בחידושי מרן רי"ז הלוי פ"ד מהל' סנהדרין ה"ג.. אמנם י"ל דלשיטת התוס' והרמ"ך דס"ל דסמיכה הוי הלכה בחלות שם ב"ד ואף מעשה ב"ד בעלמא בעי ב"ד של סמוכים, אין לסמוך דיין אחר אלא ע"י ב"ד של ג' סמוכים, ודלא כהרמב"ם.
ולפי"ז נראה ליישב את שיטת הרמב"ם, די"ל דהרמב"ם פסק כרב אחא בריה דרב איקא דמה"ת סגי בחד, והרמב"ם סובר כתוס' (ג. ד"ה ומדאורייתא חד נמי כשר) דאף למ"ד עירוב פרשיות קאמר רב אחא בריה דרב איקא דסגי בדיין אחד משום דכתיב בצדק תשפוט עמיתך. אולם הרמב"ם סובר דאליבא דרב אחא צריך שיהיה הדיין סמוך, דקיי"ל דעירוב פרשיות כתיב (וכדחזינן מפסק הרמב"ם לענין שומרים) וכתיב אלוקים ובעינן סמוכים, ומקרא דבצדק תשפוט ילפינן דלא בעינן ג' אלא דסגי בדיין אחד, אמנם עכ"פ צריך להיות דיין הסמוך. ולפי"ז בין בגזילות וחבלות ובין הודאות והלואות בעי דיין א' הסמוך להורות בהן. ונראה דהרמב"ם סובר דסמיכה הוי דין בהוראה ואף בהודאות והלואות חל חלות שם הוראה ופסק, ולכן צריך דיין א' מומחה וסמוך להורות בהן.
ונראה דיש חילוק ביסוד גדר פסק דין באיסור והיתר לבין פסק דין בהודאות והלואות, דבאיסור והיתר לא בעינן חלות שם הוראה ופסק דין, אלא דסגי בגילוי מילתא בעלמא ובירור שזוהי ההלכה, ומשו"ה לא בעינן דיין סמוך לפסוק באיסור והיתר. [אולם אם נפסק הדין ע"י דיין שסמוך אזי י"ל דחל חלות שם הוראה ופסק אף בדיני איסור והיתר26ואם ב"ד הגדול יורו הוראה באיסור והיתר וזקן ממרא יחלוק על הוראתם יחול עליו דין זקן ממרא (עיין ברמב"ם פ"ד מהל' ממרים ה"א – ה"ב) ומוכח דחל חלות שם הוראה בפסק דין של סמוך באיסור והיתר.]. משא"כ בדיני ממונות בעינן חלות שם הוראה ופסק ולכן ס"ל להרמב"ם דבעינן דיין סמוך. ואילו בגזילות וחבלות כתיב "ונקרב בעל הבית אל האלוקים אשר ירשיעון אלוקים ישלם שנים לרעהו", ומבואר דבגזילות וחבלות ב"ד מרשיעים את הגברא הנידון, ונראה דלזה צריך פסק של ב"ד - דהרשעת הנידון הוי מעשה ב"ד. וי"ל דמשו"ה פסק הרמב"ם (בפ"ה מהל' סנהדרין ה"ח) דבעינן ג' מומחין לדון בגזילות וחבלות, דאע"פ דס"ל שיחיד מומחה יכול להורות, וחל בהוראתו חלות שם פסק והוראה, מ"מ אין לו כח של ב"ד, דרק לג' דיינים יש דין ב"ד. דעיין ברמב"ם (פ"ה מהל' סנהדרין הי"ח) וז"ל יחיד שהוא מומחה לרבים אע"פ שהוא דן דיני ממונות יחידי אין ההודאה בפניו הודאה בבית דין ואפילו היה סמוך. אבל השלשה אע"פ שאינן סמוכין והרי הן הדיוטות ואין אני קורא בהן אלקים הרי ההודאה בפניהם הודאה בבית דין עכ"ל. ואמר הגר"ח זצ"ל דמבואר מדברי הרמב"ם דאע"פ שיחיד מומחה יכול להורות ולדון דיני ממונות אין בו חלות שם ב"ד ולכן אין ההודאה בפניו נחשבת כהודאה בב"ד. וי"ל דלכן חילק הרמב"ם בין גזילות וחבלות דבעינן ג' מומחין לבין הודאות והלואות דסגי במומחה אחד, דבגזילות וחבלות איכא הרשעת הגברא ובעינן חלות שם מעשה ב"ד ופסק ב"ד, ומשו"ה ס"ל דבעינן ג' מומחין, משא"כ בהודאות והלואות דלא בעינן אלא חלות שם הוראה בלבד, ומשו"ה סגי ביחיד מומחה27עיין בס' רשימות שיעורים למס' שבועות ונדרים ח"ב (עמ' ב')..
ולפי"ז יש לתרץ את קושיית הרמ"ך (הובא בכסף משנה פ"ה מהל' סנהדרין ה"ח) דכתב הרמב"ם (שם) וז"ל לפיכך דנין בהודאות והלואות וכיוצא בהן בחוצה לארץ, אף על פי שאין בית דין של חוצה לארץ אלהים שליחות בית דין של ארץ ישראל עושין, ואין להן רשות לדון דיני קנסות בשליחותן עכ"ל. והקשה הרמ"ך וז"ל ותימה היא לפסק שלו אמאי אצטריך למימר בהודאות והלואות שליחותייהו קא עבדינן, בלי שליחותייהו יכולים חכמי בבל שאין סמוכים לדון דינייהו בהודאות והלואות כיון דגמירי וסבירי, וצריך עיון עכ"ל. כלומר דאי ס"ל כר' אחא בריה דר' איקא דאחד כשר לדון א"כ לא בעינן ג' סמוכים להודאות והלואות ולא בעינן דין שליחותייהו לדון דיני הודאות והלואות בבבל. וי"ל דהרמב"ם סובר דקיי"ל כמ"ד עירוב פרשיות, ור' אחא בריה דר' איקא נמי ס"ל עירוב פרשיות אלא דיליף מגזה"כ דבצדק תשפוט את עמיתך דבהודאות והלואות לא בעינן ג' סמוכים ובחד סמוך סגי. ולכן הוצרך הרמב"ם לומר דמה שדנין דיני הודאות והלואות בחו"ל אע"פ דליכא סמוכים הוא מדין שליחותייהו.
ונראה להוסיף עוד ביאור בזה, דהנה במשפט ופסק ב"ד יש ב' הלכות: א) חלות ההוראה שבמשפט כלומר שב"ד מכריעים מהו דין התורה וההלכה המופשטת בכי האי גוונא, ב) חלות פסק דין על הנידון. וי"ל דיש ליחיד מומחה הכח להורות הוראת תורה ולהכריע את שאלת הממון הבאה לפניו מבחינת ההלכה והוראת דין התורה, אך אין לו את הכח והסמכות של ב"ד להטיל חלות פסק דין על הנידון. וי"ל דמשום כך חילק הרמב"ם בין גזילות וחבלות דבעינן ג' מומחין, דבגזילות וחבלות חל פסק דין על הנידון, דב"ד מרשיעין את הגברא הנידון. משא"כ בהודאות והלואות ב"ד רק מבררים את החיוב שחל מעיקרא מכח דעת המתחייב, דלזה סגי בהוראת ההלכה המופשטת ע"י יחיד המומחה לרבים.
ולפי"ז נראה לבאר את מש"כ הרמב"ם (פ"ב מהל' סנה' ה"י) שמותר לאחד לדון אפילו בגזילות וחבלות, דהקשינו דצ"ע למה לא כתב שא' כשר לדון. ועוד יש לדקדק דמסתימת לשון הרמב"ם (פ"ב מהל' סנהדרין ה"י) משמע שמותר ליחיד לדון אף בגזילות וחבלות, וצ"ע (דבפ"ה סנהדרין ה"ח) כתב דבעינן ג' מומחין. נראה דהרמב"ם בפ"ב (ה"י) בא לומר רק שמותר ליחיד מומחה לדון ולהורות בגזילות וחבלות, דחל בהוראת יחיד מומחה חלות שם הוראה אף בגזילות וחבלות, ואע"פ שאין ליחיד מומחה כח של ב"ד ואינו יכול לכוף את הבעלי דין לציית להוראתו, מ"מ מותר ליחיד מומחה להורות בגזילות וחבלות, וחל בהוראתו חלות שם הוראה דמורה את דין התורה, וליכא בזה איסור דלפניהם ולא לפני הדיוטות, ומשו"ה כתב לשון "מותר". אמנם רק ב"ד של ג' מומחין יש להם כח להטיל את הדין על הנידון ולעשותו רשע ולכוף את הבעלי דין לציית לפסק, דרק בפסק של שלשה דיינים חל חלות שם פסק ב"ד. וזה ביאור פסקו בפ"ה מהל' סנה' ה"ח.
ג
האם חל חלות שם ב"ד בפחות מג' דיינים
ונראה דזהו נמי ביאור שיטת הבה"ג (מובא בתוס' דף ג. ד"ה לרבא) דפסק כשמואל דשנים שדנו דיניהם דין ומ"מ ס"ל דקיום שטרות בעי ג', דחלות שם הוראה חלה בשנים שדנו, אמנם חלות שם ב"ד חל בג' דיינים, וקיום שטרות הוי מעשה ב"ד ומשו"ה בעי ג'28ועיין ברמ"א לחו"מ סימן מ"ו סעיף ד' דמכיון דקיום שטרות מדרבנן יחיד מומחה הרי הוא כג' הדיוטות לענין זה. ומשמע דס"ל דיש ליחיד מומחה כח של ב"ד דג' הדיוטות.. אולם תוס' לקמן (דף ה. ד"ה דן) כתבו דיחיד מומחה יכול לכוף את הדין, ולכאורה משמע דס"ל דחל חלות שם ב"ד ביחיד מומחה. אמנם נראה דתוס' ס"ל דהכח לכפות אינו דין בב"ד אלא בהוראה, דאי יש לו רשות להורות נכלל בזה שיכול לכוף את הדין, ומשו"ה ס"ל דיחיד מומחה כופה את הדין אע"פ שאין בו דין ב"ד. ויש להביא ראיה לזה מתוס' (דף ג. ד"ה לרבה לית ליה דשמואל) שכתבו וז"ל דאפילו רב נחמן דקאי כשמואל דשנים שדנו דיניהם דין מודה דקיום שטרות בג' כדאמר בחזקת הבתים (ב"ב דף מ. ושם), וכן הא דאמר בזה בורר (לקמן דף ל. ושם) גבי אודיתא ודילמא רבנן דבי רב אשי כשמואל סבירא להו התם נמי ה"פ כשמואל בעלמא סבירא להו באודיתא וכתבו בהודאה בפני שנים בלא קנין ובזה אין הלכה כמותו כדאמר התם בפני שנים וקנו מידו כותבין ובפני שלשה כותבין ואפילו לא קנו מידו וכו' עכ"ל. ומבואר דתוס' ס"ל דאע"פ דשמואל ס"ל דשנים שדנו דיניהם דין מ"מ בקיום שטרות ובשטר אודיתא מודה שמואל דבעי ג' דיינים. ונראה דהביאור בזה הוא דשמואל ס"ל שנים שדנו דיניהם דין כלומר דחל חלות שם הוראה בשנים, אבל מודה שמואל דליכא חלות שם ב"ד פחות מג', ולקיום שטרות ולכתוב שטר אודיתא בעינן ב"ד דהוי מעשה ב"ד, ואף שמואל מודה דבעי ג' דאין ב"ד פחות מג'. ולפי"ז י"ל דמש"כ התוס' דיחיד מומחה יכול לכוף את הדין אין כוונתם דחל ביחיד מומחה חלות שם ב"ד, דהרי תוס' ס"ל דאליבא דשמואל אין ב"ד פחות מג', אלא ר"ל דדין כפייה תלוי בכח של הוראה ומכיון דיחיד מומחה הוי בכלל הוראה ה"ה דיכול לכוף את הדין.
ד
ב' דינים במשפט ובהוראת ב"ד - בירור ההלכה ופסק דין על הנידון
ונראה דיש להביא ראייה ליסוד שנתבאר דיש ב' דינים במשפט ובהוראת ב"ד, דעיין ברמב"ם (פי"א מהל' סנהדרין ה"ח – ה"ט) וז"ל זה שאנו מונין האב עם הבן בין באחד בין בשתים כגון שהיה אחד מהן בסנהדרין והשני היה מן התלמידים שאמר יש לי ללמד עליו זכות או חובה שומעין דבריו ונושאין ונותנין עמו ונמנין עמו. ובשעת גמר דין אין גומרין את הדין בקרובים שהדיינים הקרובים פסולין לדין כמו שיתבאר עכ"ל. והשיג עליו הראב"ד וז"ל חיי ראשי, איני רואה לא טעם ולא ריח בדברים אלו, כי למשא ומתן מאי מנין איכא ובשעת גמר דין אז הוא המנין וכו' עכ"ל. וביאר הגר"ח זצ"ל דלפי הרמב"ם ישנן שתי עמידות למנין בבי"ד: א) מנין ראשון בשעת המשא ומתן שהוא חל לגבי הוראת ההלכה מבחינת הלכות התורה ודומה להוראת איסור והיתר דהוי חלות שם הוראת ההלכה המופשטת מבלי להטיל חלות פסק דין על הנידון, ב) יש מנין שני בשעת גמר דין שהוא בא להטיל דין על הנידון. ונראה דלגבי המנין הראשון ששייך לבירור ההלכה וחלות שם הוראת התורה בזה סובר הרמב"ם שאף קרובים כשרין לדון והם בכלל המנין. משא"כ בנוגע לחלות שם פסק דין על הנידון בזה קרובים פסולין, דבזה הם דנין בתורת בית דין ולא סתם בתורת חכם המורה הוראת דין התורה. ומוכח מכאן דיש ב' דינים במשפט ופסק ב"ד: א) חלות שם הוראת דין התורה דבזה יחיד מומחה יכול להורות, ב) חלות שם פסק דין על הנידון דלזה בעינן כח של בית דין.
והנה ביארנו שבאיסור והיתר חל רק חלות שם הוראה ובירור ההלכה אבל ליכא חלות שם פסק ב"ד, ויש להביא ראייה לזה, דעיין ברש"י (ביבמות דף קב: ד"ה גר דן) דס"ל שגר יכול לדון אפילו את ישראל בדיני ממונות. ואילו התוס' (שם ד"ה גר ובתוס' ישנים מה: ד"ה כיון) נקטו שגר פסול לדון את ישראל בדיני ממונות. ונראה דרש"י ותוס' לא נחלקו אלא לענין דיני ממונות אבל לכו"ע גר יכול להורות באיסור והיתר לישראל. ונראה דיסוד החילוק בין דיני ממונות לאיסור והיתר הוא, דרק כשחל חלות שם פסק דין על הנידון אזי נפסל גר מלדון, דלהטיל דין על הנידון חשיב כשררה (לפי תוס'), משא"כ באיסור והיתר דחל רק חלות שם הוראת דין התורה גר כשר להורות. ולפי"ז יתכן שאף בדיני ממונות אין גר נפסל אלא מלהטיל פסק דין על הנידון ולהרשיע את הגברא אבל לדון בתורת חלות שם הוראת דין התורה מותר לגר לדון. ובהודאות והלואות דחל רק חלות שם הוראת דין התורה מותר לגר לדון את ישראל. ולפי"ז יתכן לבאר מש"כ הרמב"ם (פ"ב מהל' סנהדרין ה"ט) וז"ל בית דין של שלשה שהיה אחד מהן גר הרי זה פסול, עד שתהיה אמו מישראל עכ"ל. ונראה שהרמב"ם דקדק דבית דין שיש בו גר פסול לדון ולא כתב שגר פסול לדון, דבאמת גר רק נפסל מלדון היכא דבעינן חלות שם פסק ב"ד והרשעה אבל להורות בתורת הוראת דיני התורה, גר כשר לדון ולהורות.29ולפי"ז גר יחיד מומחה כשר לדון בדיני ממונות מה"ת דאינו אלא מורה הוראה בעלמא ואינו מטיל את הדין על הנידון כמו ב"ד.
ועיין ברמב"ם (פ"ב מהל' סנהדרין ה"ט) וז"ל בי"ד של שלשה שהיה אחד מהם גר הרי זה פסול עכ"ל. וכן פסק (פ"ב מהל' סנהדרין ה"א) לגבי סנהדרין וז"ל ואין מעמידין בסנהדרין אלא כהנים לויים וישראלים המיוחסים הראויים להשיא לכהונה שנא' והתיצבו שם עמך בדומין לך בחכמה וביראה וביחס עכ"ל. ומבואר שאין למנות גר לסנהדרין. וצ"ע דבהקדמת הרמב"ם למשנה תורה לגבי שלשלת הקבלה מדור לדור כתב וז"ל שמעיה ואבטליון גרי הצדק ובית דינם קבלו מיהודה ושמעון ובית דינם עכ"ל, וצ"ע כיצד נתמנו שמעיה ואבטליון להיות דיינין בסנהדרין והרי פסק אין גר מתמנה לסנהדרין. (ועיין בפיה"מ להרמב"ם מס' עדיות פ"א מ"ט ופ"ה מ"ו).
ולפימש"נ נראה ליישב דשמעיה ואבטליון לא נתמנו לסנהדרין כדי להטיל דין על בעלי הדין, דלהטיל דין על הנידון הוי שררה ואין ממנים גר לזה. אולם בנוגע להיות דיין שבסנהדרין לענין להורות הוראת התורה ולהכריע מהי ההלכה המופשטת בציור שכזה שפיר ממנין גר לסנהדרין, דעיקר התפקיד של סנהדרין הגדול הוא להורות הוראת התורה, וכמש"כ הרמב"ם (פ"א מהל' ממרים ה"א) וז"ל בית דין הגדול שבירושלים הם עיקר תורה שבעל פה והם עמודי ההוראה ומהם חק ומשפט יוצא לכל ישראל וכו' עכ"ל. ובכן שמעיה ואבטליון שהיו גדולי הדור נתמנו לסנהדרין לנשיא ואב בית דין כדי להורות הוראת דיני התורה אבל לא לפסוק ולגמור את הדין על הנידונים כשדינם בא לפני הסנהדרין.
ולפי זה יש לתרץ עוד תימה על הרמב"ם, שפסק (בפ"ב מהל' סנהדרין ה"ה) וז"ל מלכי בית דוד אע"פ שאין מושיבין אותם בסנהדרין יושבין ודנים הם את העם עכ"ל. ומקורו מהגמ' בסנה' (יח:) "אין מושיבין מלך בסנהדרין וכו' דכתיב לא תענה על ריב לא תענה על רב", ויוצא שלפי דין תורה אין ממנין מלך לסנהדרין. וצ"ע דבשלשלת הקבלה (בהקדמה למשנה תורה) כתב הרמב"ם וז"ל ואחיה השילוני וכו' והוא ובית דינו קבלו מדוד ובית דינו עכ"ל, וצ"ע היאך נתמנה דוד המלך לסנהדרין והרי קיי"ל דאין מושיבין מלך בסנהדרין. וי"ל דדוד המלך לא נתמנה להיות דיין בסנהדרין לדון בעלי דינים ולפסוק עליהם את הדין, אלא דוד נתמנה בסנהדרין להורות משפטי התורה. ודין מלך בסנהדרין שוה לגר דיכול להתמנות להשתתף במשא ומתן לברר הוראת דיני התורה אבל לא לפסוק את הדין על הנידונים.30עיין בס' רשימות שיעורים למס' שבועות דף ל. ד"ה שבועות העדות נוהגת באנשים ולא בנשים אות ב' (עמ' ג – ד). ועיין בהקדמת הרמב"ם ליד החזקה שאחיה השילוני ובית דינו קיבלו מסורת התורה מדוד המלך ובית דינו, ונראה לבאר דבמסורת התורה השתתף דוד בב"ד הגדול שאין בזה איסור לחלוק עליו כמלך.
ה
בדין קבלת עדות בב"ד
ולפימש"נ דיחיד מומחה וסמוך יש לו כח להורות אבל אין עליו דין ב"ד, יוצא דיחיד הסמוך אינו יכול לקבל עדות, דקבלת עדות מהוה מעשה ב"ד, ויחיד מומחה אינו בית דין. וכמו"כ י"ל דב"ד של ג' הדיוטות יכולים לקבל עדות בגזילות וחבלות, דאע"פ שגזילות וחבלות בעי סמוכים י"ל דהיינו רק כדי לפסוק את הדין על הנידון אבל קבלת עדות מהוה מעשה ב"ד בעלמא ואף ג' הדיוטות כשרים לקבלת עדות בגזילות וחבלות. אולם לכאורה יש לדון בזה דהרי הרס"ג והרמב"ן נחלקו בדין קבלת עדות בדיני נפשות אי בעי ב"ד של כ"ג (שיטת הרמב"ן) או דסגי בב"ד של ג' (רס"ג)31עיין ברמב"ן עה"ת (דברים יז:ו) וז"ל ועל דרך הפשט אמר הגאון רב סעדיה, שנים עדים, או שלשה מקבלי עדות השנים. ואין בכתוב קבלת עדות, רק עדים. אבל כמדומה לי שטעה הגאון בדינו, כי עדות דיני נפשות לא תקובל רק בפני סנהדרין של עשרים ושלשה עכ"ל.. ומסתימת לשון הרמב"ם (פי"ג מהל' סנהדרין ה"ז) משמע דס"ל כשיטת הרמב"ן דקבלת עדות לנפשות בעי ב"ד של כ"ג. ולכאורה מבואר מזה שהרמב"ם סובר שאין לחלק בין ב"ד דקבלת עדות לב"ד הגומר את הדין. ואע"פ שעצם קבלת העדות הוי מעשה ב"ד בעלמא ולכאורה סגי בג' הדיוטות, מ"מ בגזילות וחבלות בעי ג' סמוכים משום דלקבלת עדות בעינן אותו ב"ד של הגמר דין, והואיל וגמר הדין בעי ג' סמוכים אף קבלת העדות צריכה ג' סמוכים. אמנם יתכן דהרמב"ן והרס"ג לא נחלקו אלא לענין קבלת עדות בדיני נפשות, דנחלקו האם אף קבלת עדות לגבי דיני נפשות חשיב דיני נפשות ובעי ב"ד של כ"ג או לא. משא"כ בקבלת עדות בגזילות וחבלות לכו"ע לא בעינן סמוכים, דסמיכה מעכבת רק בהוראה ולא במעשה בית דין.
והנה המנחת חינוך (מצוה תס"ד) הקשה על שיטת הרמב"ן דס"ל דקבלת עדות דנפשות בעי ב"ד של כ"ג, דבעיר הנדחת סנהדרין של כ"ג מקבלין את העדות וגומרין את הדין בב"ד של ע"א, ומוכח דב"ד של קבלת העדות אינה צריכה להיות שוה לב"ד שגומר את הדין. וי"ל דהרמב"ן סובר דקבלת עדות דנפשות בעי כ"ג משום דחשיב כדיני נפשות אולם אין כוונת הרמב"ן להשוות בי"ד דקבלת עדות לב"ד שגומר את הדין ומיושב קושיית המנחת חינוך.32והגר"ח זצ"ל תירץ דשאני עיר הנידחת שיש שם שני גמרי דין: גמר דין ראשון על כל יחיד ויחיד לחייבו כעובד ע"ז בחיוב סקילה. וגמר דין זה נעשה בב"ד של כ"ג ע"פ עדות שנתקבלה בכ"ג - כשיטת הרמב"ן. אלא דאח"כ - כשנמצא שרוב אנשי העיר עבדו ע"ז אזי מעלים אותם לב"ד הגדול שבירושלים וגומרים שם את דין העיר לעשותה לעיר הנידחת. וגמר הדין השני חל על העיר ואנשיה בסייף. אך קבלת העדות כשרה היתה לשם חיוב היחידים בדין נפשות דע"ז. (עיין ברמב"ם פ"ה מהל' עכו"ם הל"ו). ובכך אף תירץ את קושית המנ"ח (תס"ד) שהקשה דלהוו עדי עיר הנידחת עדות שאי אתה יכול להזימם מאחר שבעיר הנידחת הורגין אף את הטף וא"א להרוג את ילדי העדים מטעם לו ולא לזרעו (ועיין ריש מס' מכות). ותירץ הגר"ח זצ"ל שהעדים מעידים על העובדים לחייבם בחיוב סקילה כיחידים עובדי ע"ז. ובכך עדותם כשרה כשאר עדי ע"ז. אלא שאם נגמרו דינם של רובם כעובדי ע"ז אזי מעלים אותם לסנהדרין הגדול עבור גמר דין שני על העיר להופכה לעיר הנידחת. ומאחר שהעדות הוכשרה לדין הראשון ממילא אפשר לב"ד הגדול לגמר את דין העיר להיות עיר הנידחת. (רבינו זצ"ל בשם זקנו מרן הגר"ח זצ"ל). ועיין עוד בס' רשימות שיעורים למס' שבועות ונדרים ח"ב דף ל. (עמ' י"ז – י"ט). ובשיעורים לקמן דף קיב. ד"ה אלא מרבין.
והנה הרמב"ם (פ"ה מהל' סנהדרין הי"ח) כתב וז"ל יחיד שהוא מומחה לרבים אע"פ שהוא דן דיני ממונות יחידי אין ההודאה בפניו הודאה בבית דין ואפילו היה סמוך אבל השלשה אע"פ שאינן סמוכין והרי הן הדיוטות ואין אני קורא בהן אלהים הרי ההודיה בפניהם הודיה בבית דין וכו' כללו של דבר הרי הן לענין הודאות והלואות וכו' כבית דין הסמוכין לכל הדברים עכ"ל. ומבואר דב"ד של כפירות והודאות בגזילות וחבלות צריך ג' סמוכים, וצ"ע דלכאורה אין כאן חלות שם פסק דין על הנידון ולא הוי אלא ב"ד השומע כפירה או הודאה בלבד, וליכא כאן שום הוראה או פסק וא"כ למה צריך ג' סמוכים. וי"ל דהרמב"ם סובר דמכיון שלבסוף יבואו לידי הוראה ופסק דין ע"י כפירה והודאה זו והפסק דין בעי סמוכים משו"ה בענין נמי סמוכין לתחילת הדין, דאף לגבי תחילת הדין חל חלות שם פסק והוראה בגזילות וחבלות. ולפי"ז אף קבלת עדות בגזילות צריכה סמוכים. ויש להביא ראייה ליסוד זה מדברי הרמב"ם (פ"ה סנהדרין ה"ב) דאין שור המועד בחו"ל לפי שצריך להעיד בו בבית דין ואין שם ב"ד אלא הסמוכים בא"י. וצ"ע דאע"פ שאי אפשר לחייבו בחו"ל משום תם דח"נ קנסא ואין דנין דיני קנסות בבבל, מ"מ לכאורה אפשר לקבל עליו עדות על הנגיחות מבלי לחייבו ח"נ ועי"ז יעשה מועד. וי"ל דגם קבלת עדות על נגיחות של שור תם בעי סמוכים, דכיון דע"י הך עדות הוי תחילת דין דח"נ דכשיגמר הדין יצטרכו סמוכים לחייבו ח"נ, לכן אף תחילת הדין בעי סמוכים. וא"א להעיד על ג' הנגיחות הראשונות בחו"ל דקבלת עדות על הג' נגיחות בעי סמוכים משום דהו"ל תחילת דין דח"נ דבעי סמוכים.
תוס' ד"ה נזק היינו חבלות. וז"ל לאו בשור שהזיק שור קאמר דהא איתא בהחובל (ב"ק דף פד: ושם) דגובין אותו בבבל ולא בעי מומחין, אלא בשור שהזיק אדם והא דקאמר משום דקבעי למיתני ח"נ דלא כר"ע דקאמר (שם לג.) אף תם שחבל באדם משלם במותר נ"ש וכו' עכ"ל.
ונראה דיש חילוק ביסוד המחייב דנזקי שור בשור ונזקי שור באדם, דנזקי שור בשור הוי חיוב ממון מדין ממונו המזיק וחייב לשלם נזק בתורת תשלומי נזק דעלמא כשאר חיובי ממונו שהזיק. משא"כ בנזקי שור באדם י"ל דחייב לשלם מדין עונש בדומה לחיוב נזק אדם באדם, דתשלומי חבלה הן מדין עונש ועבירת הלאו דפן יוסיף להכותו33עיין ברשימות שיעורים למס' ב"ק דף פג: ד"ה החובל בחבירו (עמ' תצ"א – תצ"ג)., וי"ל דה"ה בנזקי שור באדם המחייב דתשלומין הוא חלות דין עונש. והראייה לזה דנזקי שור באדם שמין את הנזק כעבד הנמכר בשוק, וצ"ב בזה דמי יימר דהיה רוצה להמכר בתורת עבד, דהנזק הוא הפסד שיוויו להימכר כעבד בשוק, וא"כ למה שמין אותו כעבד הנמכר בשוק. ומשמע דשומא זו היא דין מסוים בתשלומי נזקי שור באדם דחל חיוב תשלומים מדין עונש, ואינה שומת נזק בעלמא כשאר חיובי נזק, דהתם השומא הוא דמשלם את עצם הפסד הממון שגרם. ואילו בנזקי שור באדם חל חיוב תשלומין מדין עונש, ולכן השומא היא כפי ההפסד דעבד הנמכר בשוק (כדין החובל באדם). וי"ל דזוהי כוונת הגמ' דנזק בכלל חבלות, דתרווייהו הויין חיוב ממון מדין עונש ואינם חיוב ממון דעלמא.
גמ'. הניחא למ"ד פלגא ניזקא קנסא אלא למ"ד פלגא נזקא ממונא מאי איכא למימר.
עיין ברש"י בד"ה (חבלות ממונא הוא) וז"ל חצי נזקא קנסא הוא דסתם שוורים אינם נוגחים ולא היה לבעלים לשמרו כל זמן שלא הועד ולא בעי לשלומי מידי אלא קנסא הוא דקנסיא רחמנא כדי שירבה בשמירת השוורים עכ"ל. ובד"ה (פלגא נזקא ממונא) פירש וז"ל בפרק ד' אבות (דף טו.) פליגי בה דקסבר סתם שוורים נגחנים הם ומדינא כולהו בעי לשלומי דהוה ליה למינטרה ורחמנא הוא דחס עליה עכ"ל. ונראה לבאר דיש לחקור ביסוד המחייב דשור המזיק האם חיובו משום שפשע בשמירת ממונו המזיק, או"ד דעצם מעשה ההיזק של ממונו המזיק מחייבו בתשלומין. וכמו"כ יש לחקור ביסוד המחייב דאדם המזיק אם חיובו משום דפשע בשמירת גופו או משום עצם מעשה ההיזק.34ועיין עוד ברשימות שיעורים למס' ב"ק דף ב. ד"ה ארבע אבות (עמ' א – ב), ובדף יט. ד"ה כח כחו (עמ' קמ"א), ודף נו. (עמ' רח"צ – רצ"ט) במה שדן רבינו זצ"ל בחקירה הנ"ל. וי"ל דלמ"ד פלגא נזקא ממונא סתם שוורים נגחנים הם וחל חיוב שמירה על הבעלים לשמור ממונם שלא יזיק, י"ל דהמחייב הוי פשיעת הבעלים בשמירת ממונם שלא יזיק, ומעיקר הדין כולהו בעי לשלומי אלא דרחמנא חס עליו לשלם רק ח"נ. משא"כ למ"ד ח"נ קנסא דס"ל סתם שוורים אינם נגחנים וסתם שוורים בחזקת שימור הם א"כ אין על שורו חלות שם מזיק קודם שהזיק, וא"א לומר דהמחייב הוי משום דפשע בשמירת ממונו המזיק. ומעיקר הדין לא היה חייב לשלם כלל, ורחמנא הוא דקנסיה לשלם ח"נ. וי"ל דמ"ד ח"נ קנסא סובר דהמחייב הוי עצם מעשה ההיזק ולא החסרון בשמירת שורו.