גמ'. תנו רבנן כיצד מאומד אומר להן שמא כך ראיתם שרץ אחר חבירו לחורבה, ורצתם אחריו, ומצאתם סייף בידו ודמו מטפטף, והרוג מפרפר. אם כך ראיתם לא ראיתם כלום. תניא, אמר רבי שמעון בן שטח אראה בנחמה אם לא ראיתי אחד שרץ אחר חבירו לחורבה, ורצתי אחריו, וראיתי סייף בידו ודמו מטפטף והרוג מפרפר, ואמרתי לו רשע מי הרגו לזה או אני או אתה, אבל מה אעשה שאין דמך מסור בידי, שהרי אמרה תורה על פי שנים עדים יומת המת היודע מחשבות יפרע מאותו האיש שהרג את חבירו. אמרו לא זזו משם עד שבא נחש והכישו, ומת.
עיין ברמב"ם (פ"כ מהל' סנהדרין ה"א) וז"ל אין בית דין עונשין באומד הדעת אלא על פי עדים בראיה ברורה, אפילו ראוהו העדים רודף אחר חבירו והתרו בו והעלימו עיניהם או שנכנסו אחריו לחורבה ונכנסו אחריו ומצאוהו הרוג ומפרפר והסייף מנטף דם ביד ההורג הואיל ולא ראוהו בעת שהכהו אין בית דין הורגין בעדות זו ועל זה וכיוצא בו נאמר ונקי וצדיק אל תהרוג, וכן אם העידו עליו שנים שעבד ע"ז זה ראהו שעבד את החמה והתרה בו וזה ראהו שעבד את הלבנה והתרה בו אין מצטרפין, שנאמר ונקי וצדיק אל תהרוג הואיל ויש שם צד לנקותו ולהיותו צדיק אל תהרגוהו עכ"ל. ומבואר מדברי הרמב"ם דהטעם שאין הורגין מאומד הדעת הוא משום דיש צד לנקותו ואינו חייב בודאי וכתיב "ונקי וצדיק אל תהרוג", ולא משום דבעינן ראייה ממש ולא סגי בידיעה, ומשמע מדברי הרמב"ם דבאופן שאין שום צד לנקותו וכגון דיש אומדנא וודאית שהרגו דדנין אותו עפ"י האומדנא, דהגזה"כ ד"ונקי וצדיק אל תהרוג" פוטרת אותו רק כשיש צד לנקותו אבל באומדנא וודאית חייב דהו"ל כראייה ממש. וכן משמע ממש"כ הרמב"ם בספה"מ (מצות ל"ת ר"צ) וז"ל שהזהירנו שלא לחתוך הגדרים באומד הדעת החזק ואפילו היה קרוב אל האמת. כמו שיהיה אדם ירדפהו שונאו להרגו ולהנצל ממנו יכנס בבית אחד ויכנס הרודף ההוא אחריו ונכנס אנחנו אחריהם ונמצא הנרדף הרוג והוא מפרפר ושונאו שהיה רודפו עומד עליו והסכין בידו ושניהם מנטפין דם. הנה זה הרודף לא יהרגוהו הסנהדרין על צד חתוך הגדר אחר שאין שם עדים מעידים שראו ההריגה. ובאה האזהרה בתורת האמת מהרוג זה והוא אמרו יתעלה ונקי וצדיק אל תהרוג עכ"ל. ומשמע קצת דרק משום שהאומדנא היא קרוב לאמת אין ב"ד חותכים את הדין על פיה, אולם כשיש אומדנא וודאית שפיר דנין והורגים עפ"י אומדנא דידיעה וודאית נחשבת כראייה ממש. אמנם בגמ' שבועות (לד.) משמע דכה"ג דשמעון בן שטח חשיב ידיעה ובדיני נפשות בעינן ראייה. ויש לדחות דראייה ר"ל ידיעה ודאית בדומה לזו דישנה בראייה ובכה"ג דשמעון בן שטח שראוהו רץ אחר חבירו לחורבה וסייף בידו ודמו מטפטף והרוג מפרפר ליכא ידיעה ודאית והוי קרוב לאמת ומשו"ה אין מחייבין אותו, אבל היכא דיש ידיעה ודאית שפיר מחייבין אותו עפ"י אומדנא.
ועיין בקצה"ח (סימן צ' ס"ק ז') שהביא דברי הבית שמואל (באה"ע סימן מ"ב סקי"ב) שכתב שאם היתה טבעת ביד האיש ואמר לאשה הרי את מקודשת לי בטבעת זה, ולא ראו עדים נתינה רק כמעט רגע הטבעת בידה ולא סגי אם לא שנתן לה, למ"ד עידי קידושין א"צ דרישה וחקירה דלדיני ממונות דמי, א"כ כמו שבחבלה מוציאין ממון עפ"י אומדנא וודאית הוא הדין דמתקדשת. ובתומים (סקי"ד) השיב דבדיני ממונות לא איברי סהדי אלא לשקרי א"כ פשיטא בידיעה כזה דאנן סהדי שהוא אמת, משא"כ בקידושין גזירת המלך דהמקדש בלי עדים שאין קידושין חלין כלל, וא"כ מה בכך דהוא ידיעה אמת דנתקדשה אבל התורה הצריכה עדים.283ועיין עוד בדרכי משה (אה"ע סימן מ"ב ס"ק ד') שכתב וז"ל כתב המרדכי פרק האומר (סי' תקלא) בשם רא"ם היכא דעד אחד מן העדים לא ראה הנתינה ממש אין לבטל בכך הקידושין דאם עד רואה דבר מוכיח יכול להעיד כאילו ראה גוף המעשה. ועיי"ש בבית שמואל (סימן מ"ב ס"ק י"ב) שהביא את דברי המרדכי וז"ל במרדכי פ' האומר כתב אפי' לא ראו הנתינה אין לבטל הקדושין אם ראו דבר המוכיח יכול להעיד כאלו ראו גוף המעשה דהא אמרינן הן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה אף על גב דלא ראו הביאה מ"מ אם ראו היחוד הוי כמו שראו הביאה עכ"ל. ועיין במרדכי (פרק האומר סימן תקל"א) וז"ל בספר החכמה בס' שפ"ד כתב הרא"ם דהיכא דא' מן העדים לא ראה נתינת הטבעת אין לבטל בכך הקידושין וכו' ואם עד רואה דבר מוכיח ונראה יכול להעיד ונדון כאילו ראה גוף המעשה כדאמרינן בגיטין וקידושין וב"ה אומר הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה ואמרינן בכ"מ במנאפין עד שיראה כדרך המנאפין וכו' עכ"ל. ולכאורה המרדכי ס"ל כמש"נ בשיטת הרמב"ם שדנים דיני נפשות עפ"י אומדנא וודאית והו"ל כראייה ממש, ומשו"ה מועיל ראיית דבר המוכיח להוות עדות כאילו ראו את גוף מעשה הקידושין. אמנם עיין בתשובת הרשב"א (ח"א) סימן אלף קצ"ג שכתב דאע"ג דאיכא הרבה אומדנות המוכיחות אין כאן כלום עד שיראו העדים הנתינה ממש, וכן הוא בתשובת מוהר"ם (ד"פ סי' תתקצג) בתשובת מיימוני סוף ספר נשים (סי' א) ומייתי לה המרדכי סוף המגרש (גיטין סי' תנא) על אחד שזרק קידושין לאשה והעדים לא ראו אם נפלו הקידושין לתוך חיקה ופסק דאינה מקודשת ודאי אי הוי עדים שזרק לה קידושין לתוך חצרה וראו שהגיעו הקידושין כנגד אויר החצר אף על גב דלא ידעו אם נפל לתוך חלל המחיצות הויא מקודשת אבל בנדון זה כיון שזרק מרחוק דילמא לא מטו לתוך חיקה וגדולה מזו נראה לי דאפילו חזו סהדי שנכנס עמה לקדשה בכסף ולא ראו שקדשה אינה צריכה גט כיון דלא חזו ממש שקדשה, דדוקא בביאה אמרינן הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה משום דאיכא למימר אש בנעורת ואינה שורפת, ועוד שלבו גס בה ועוד שאי אפשר לראות כמכחול בשפופרת דגנאי הוא ולכך בעדי יחוד תלינן דודאי בא עליה, אבל כאן דילמא לא נפלו לחיקה עכ"ל. ועיין באבני מילואים סימן מ"ב ס"ק ח'.
ועיין בגמ' מכות (דף ז.) דרבנן סברי במנאפין משיראו כמנאפין, וכן פסק הרמב"ם (פ"א מהל' איסורי ביאה הי"ט) וז"ל אין העדים נזקקין לראות המנאפים שהערו זה בזה והכניס כמכחול בשפופרת, אלא משיראו אותן דבוקין זה עם זה כדרך כל הבועלין הרי אלו נהרגין בראיה זו, ואין אומרים שמא לא הערה מפני שחזקת צורה זו שהערה עכ"ל. ויש לעיין האם זה נחשב כודאי גמור וכראיית העבירה או לא. וכן יש להסתפק מה יהיה הדין אם באו ב' עדים והעידו שלא היתה ביאה האם הו"ל כתרי עדים המכחישים זה את זה או לא. ולפי מה שנתבאר בדברי הרמב"ם (פ"כ מהל' סנה' ה"א) י"ל דמשיראו כמנאפים הוי אומדנא גמורה וידיעה ודאית וחשיב כראייה ממש, ואם באו ב' עדים אח"כ והעידו שלא היתה ביאה הו"ל תרי עדים המכחישים זה את זה, וכן נקט הגר"ח זצ"ל284ועיין במנחת חינוך (מצוה פ"ב אות א') שכתב וז"ל ובעריות פסקינן דאין צריך העדים לראות כמכחול רק אי שוכבים זה על זה כדרך המנאפים ע' במכות ור"מ פ"א מהא"ב, אף דהוי ידיעה לחוד מכל מקום מחמת אש בנעורת אומדנא כזו מהני אף בד"נ כמ"ש תוספות והרשב"א עכ"ל.. אמנם לכאורה הבה"ג חולק ע"ז דס"ל שאין מוצאין אשה מתחת בעלה אלא בעדות של כמכחול בשפופרת (עיין ברא"ש פ"ב יבמות סימן ח'), ורק לחיוב עריות סגי בכשיראו כמנאפים. והקשה עליו הרא"ש (שם) וז"ל והא ליתא דהא אפילו לענין חיוב מיתה סגי אם ראוהו העדים כדרך המנאפים וכו' וכיון דבדיני נפשות דכתיב והצילו העדה סגי בהכי כל שכן לאוסרה על בעלה עכ"ל. וצ"ל דלפי הבה"ג משיראו כמנאפים לא הוי ידיעה ודאית וכראיית מעשה ביאה ממש, דא"כ הו"ל למימר דמוציאין אשה מבעלה משיראו כמנאפים. ועיין ברש"י מס' ב"מ (דף צא. ד"ה במנאפים) וז"ל מעידין עליהם העדים לחייבן מיתה ומלקות משישכבו זה על זה כדרך מנאפים, ואין צריך לעדים שיראו כמכחול בשפופרת, דלא הזקיקתן תורה להסתכל כל כך עכ"ל. ומשמע דזה הלכה מסוימת באיסורי ביאה שלא הזקיקתן תורה להסתכל כ"כ וסגי במשיראו כמנאפים. וי"ל דרש"י והבה"ג ס"ל דמחייבין חיוב מיתה בעריות משיראו כמנאפים אע"פ שאין ידיעה ודאית דקאעביד מעשה ביאה, וזוהי הלכה מסוימת באיסורי עריות דסמכינן אחזקה שגמר ובעל. ועיין בקרית ספר (הלכות איסורי ביאה פרק א) שכתב דמשיראו המנאפים דבוקים זה בזה כדרך כל הבועלים נהרגים בראיה, ואין צריך לעדים שיראו כמכחול בשפופרת דלא הזקיקתן תורה להסתכל כל כך ולישנא דקרא דכתיב בעריות שכיבה וגילוי ערוה הכי משמע כדרך המנאפים, אי נמי דסמכינן חזקה מדאוריתא וחזקת צורה זו היא שהערה. וי"ל דזוהי נמי סברת רש"י והבה"ג.285ובביאור שיטת הבה"ג עיין עוד באור שמח (פ"א מהל' איסו"ב הי"ט), ובשו"ת נודע ביהודה תנינא אה"ע (סימן י"א).
והנה עיין במנ"ח (מצוה פ"ב אות א') שחקר האם הורגים בן נח באומדנא הקרוב לודאי כאומדנא דשמעון בן שטח או לא, דיש להסתפק האם חל בב"נ הפטור והגזה"כ של "ונקי וצדיק אל תהרג". ועוד יש להסתפק מה יהיה דין המסית בעדות של אומדנא דמוכח כשחסרה ראיית עדות ממש - האם חל הפטור של ונקי וצדיק אל תהרג או לא. ונראה דביאור הספק הוא דיש להסתפק ביסוד הדין שאין ב"ד הורגין באומד הדעת אלא רק עפ"י ראיית עדים האם זה מדין והצילו העדה ומדיני הצלה דדיני נפשות או"ד דחסר עיקר העדות לחייב בדיני נפשות דבעינן ראייה ממש ולא סגי באומדנא דמוכח, דבאופן של אומדנא בלי ראיית עדות התורה חידשה שחסרה חלות דין דרישה וחקירה המעכבת בד"נ בעלמא. ונפ"מ בבן נח ובמסית, דליכא בהו הפרשה ד"והצילו העדה" וא"כ יתחייבו עפ"י אומדנא. משא"כ אי נימא דחסר בעיקר העדות דבעינן עדות של ראייה אזי אף מסית ובן נח יפטרו דא"א להורגן עפ"י אומדנא דאף מסית צריך עדות ודו"ח.286ועיין בחידושי הגרי"ז עה"ת לפ' בראשית (בסטנסיל) שאע"פ שאדם הראשון ידע שקין הרג את הבל, עכ"ז לא הרג את קין, כי חסרה לו ראיית עדות. והביא דברי התרגום יונתן על הפסוק "שפך דם האדם באדם דמו ישפך" (בראשית ט:ו) שכתב וז"ל דיישוד דמא דאינשא בסהדין דיינא מחייבין ליה קטול עכ"ל, ובפשטות משמע דצריך ראיית עדות בד"נ ואפילו בב"נ, ולא סגי באומדנא.
גמ'. בדיני נפשות הוא דלא אמדינן, הא בדיני ממונות אמדינן, כמאן כרבי אחא. דתניא, רבי אחא אומר: גמל האוחר בין הגמלים, ונמצא גמל הרוג בצידו בידוע שזה הרגו.
עיין בחידושי הרמב"ן במס' חולין (דף ג: ד"ה בודק סכין) שמבחין בין שתי הלכות של רוב: א) רוב נגד מיעוט המצוי; ב) רוב נגד מיעוט שאינו מצוי. אליבא דהרמב"ן כשיש מיעוט מצוי נגד הרוב חייבין לכתחילה לבדוק את הדבר ולא לסמוך על הרוב, אבל כשיש מיעוט שאינו מצוי אזי אין חייבין לבדוק את הדבר כלל. ולכן אין סומכין לכתחילה על רוב מצויין אצל שחיטה יודעין הלכות שחיטה וצריכים לבדוק את השוחט האם הוא יודע את ההלכות, שכן קיים מיעוט מצוי של שוחטין שאין יודעין. מאידך בנוגע לרוב שוחטין אין מתעלפין לא צריכים בדיקת השוחט כלל, כי המיעוט שמתעלפין הוי מיעוט שאינו מצוי.
ולפי"ז יש לעיין בדין דר' אחא המחייב כשמעידים על גמל האוחר בין הגמלים - האם המיעוט הוי מיעוט המצוי או מיעוט שאינו מצוי. ולכאורה מהא דהגמ' במס' שבועות (לד.) השווה דיני נפשות לדיני ממונות (עיין בתוס' שם ד"ה דאי וכו') משמע שהוא מיעוט שאינו מצוי כי בד"נ אינו מסתבר שנהרוג ע"פ רוב במקום מיעוט המצוי.
והנה כתב הרמב"ם (בפ"ח מהל' נזקי ממון הי"ד) וז"ל שור שהיה רועה על גבי הנהר ונמצא שור הרוג בצדו אף על פי שזה מנוגח וזה מועד ליגח זה מנושך וזה מועד לישך אין אומרים בידוע שזה נשכו וזה נגחו ואפילו גמל האוחר בין הגמלים אין אומרים בידוע שזה הרגו עד שראוהו עדים כשרים עכ"ל. ומבואר שהגמל האוחר בין הגמלים פטור שלא כר' אחא. אולם (בפ"כ מהל' סנהדרין הל"א) כתב הרמב"ם וז"ל אין בית דין עונשין באומד הדעת אלא על פי עדים בראיה ברורה, אפילו ראוהו העדים רודף אחר חבירו והתרו בו והעלימו עיניהם או שנכנסו אחריו לחורבה ונכנסו אחריו ומצאוהו הרוג ומפרפר והסייף מנטף דם ביד ההורג הואיל ולא ראוהו בעת שהכהו אין בית דין הורגין בעדות זו ועל זה וכיוצא בו נאמר ונקי וצדיק אל תהרוג. וכן אם העידו עליו שנים שעבד ע"ז זה ראהו שעבד את החמה והתרה בו וזה ראהו שעבד את הלבנה והתרה בו אין מצטרפין שנאמר ונקי וצדיק אל תהרוג הואיל ויש שם צד לנקותו ולהיותו צדיק אל תהרגהו עכ"ל.
ומבואר מדברי הרמב"ם דיש איסור מיוחד בדיני נפשות להעניש ע"פ אומד אלא צריך להעניש רק ע"פ ראיית עדים בלבד (ועיין בספה"מ ל"ת ר"צ). וקשה דמאחר שאף בדיני ממונות פסק נגד ר' אחא ושאין מחייבין את בעל הגמל ע"פ אומד לשלם, ל"ל פסוק מיוחד בד"נ. וכן הקשה הרמב"ן בספר המצוות (מצות לא תעשה ר"צ) על פסק הרמב"ם. וע"ש ברמב"ן שהקשה גם על הדין השני שהרמב"ם כולל בלאו הזה - שלא לצרף עדות מיוחדת בד"נ - דל"ל הקרא הזה של ונקי וצדיק אל תהרוג, וז"ל שאפילו בדיני ממונות כגון חמה ולבנה אין מצטרפין שהיא הכחשה בחקירות וכו' עדות המכחשת זו את זו בבדיקות כגון זו פסולה וכו' וכבר יוצא לנו פטור מפסוק לא ימות על פי עד אחד וכו' אמרו לא ימות על פי עד אחד להביא שנים שרואין אותו אחד מחלון זה ואחד מחלון זה ואין רואין זה את זה שאין מצטרפין וכו' עכ"ל. ובאמת התמיה גדולה שכן מהי השייכות של עדות מיוחדת ללאו הזה.
והנה הרמב"ם פסק (בפ"ד מהל' עדות הל"א - ב') וז"ל עדי נפשות צריכין שיהיו שניהם רואים את העושה עבירה כאחד וכו' אבל דיני ממונות אין צריכין לכך. כיצד היה אחד רואהו מחלון זה כשעבר העבירה והעד האחר רואהו מחלון אחר, אם היו שני העדים רואין זה את זה מצטרפין ואם לאו אין מצטרפין וכו' אבל בדיני ממונות אף על פי שלא ראו אלו את אלו עדותן מצטרפת, כיצד אמר האחד בפני הלוהו ביום פלוני או בפני הודה לו ואמר העד השני וכן אני מעיד שהלוהו בפני או הודה ביום אחר הרי אלו מצטרפין עכ"ל. ומבואר דלהרמב"ם עדות מיוחדת מועלת בדיני ממונות אבל לא בנפשות. וכן פסק שאף הלוואה אחר הלוואה מועלת בדיני ממונות. ומסתבר שיסוד החילוק בין ד"מ לבין ד"נ הוא שבדיני ממונות העדים מעידים על החיוב, משא"כ בדיני נפשות העדים מעידים על המעשה. ולפיכך עדות מיוחדת כשרה בד"מ - כי שני העדים מעידים שחייב לשלם אף על פי שחלוקים בראיית המעשה. ואילו בד"נ עדות מיוחדת פסולה מאחר ואין משתווים בראיית המעשה.
וי"ל דר' אחא המחייב בגמל האוחר בין הגמלים (שבועות לד.) מחייב אף במקום שיש מיעוט המצוי (ודלא כמש"נ לעיל). ואליביה דר' אחא עדות כזו נחשבת עדות גמורה ועדות ראייה המועלת בכל התורה כולה ואף בד"נ. ואף על פי שלענין נפשות עדות מיוחדת פסולה וזקוקים לעדי ראייה, עכ"ז סובר שכשמעידים על פי רוב שהרג קיימת ראיית עדות של המעשה, ולפיכך מחייב בין בד"נ ובין בד"מ.
אולם הרמב"ם פסק כרבנן ודלא כר' אחא, ולשיטתו אם קיים מיעוט מצוי נגד הרוב, אין העדים מחייבים כלל ואף לא בד"מ. וי"ל דס"ל דבכה"ג יש חסרון אף בידיעת עדות ומשום כך אין העדות מועלת בין בד"נ ובין בד"מ, ולכן כשיש מיעוט המצוי להרמב"ם אין כאן עדות המחייבת כלל. אמנם במקום שהמיעוט אינו מצוי, סובר הרמב"ם, שהעדות חלה כעדות בתורת ידיעה - אך לא להיות עדות ראייה. ומשום כך הרמב"ם מבחין בין ד"מ לד"נ, דעדות בד"מ חלה בעיקר על החיוב ולא על המעשה, ולפיכך מועלת עדות ידיעה בלי עדות של ראייה. משא"כ עדות דד"נ חלה בעיקר על המעשה. ולכן כל זמן שלא ראו העדים את המעשה פסולים, כי עדות ידיעה בלי ראייה פסולה בדיני נפשות, ועל זה בא הקרא "ונקי וצדיק אל תהרוג".
ולפי"ז מבואר נמי החילוק בין ד"מ לד"נ בעדות מיוחדת וכנ"ל, וי"ל דלכן כלל הרמב"ם את שתי ההלכות בלאו אחד ד"ונקי וצדיק אל תהרג". בין עדי ידיעה בלי ראייה ובין עדות מיוחדת פסולים בד"נ וכשרים בד"מ, דהצד השוה שבהן הוא כי אע"פ שהן מעידים על החיוב עכ"ז חסרה עדות של ראיית המעשה, ועדות על החיוב מועלת בד"מ ופסולה לד"נ.
והנה יש שני מיני עדות מיוחדת הכשרה בד"מ ופסולה בד"נ: א) הלוואה אחר הלוואה דהיינו שני מעשים; ב) אחד מחלון זה ואחד מחלון זה - מעשה אחד אך בשתי ראיות עדות שונות. ועיין ברמב"ם (פ"ג מהל' מלכים הל"י) שכתב ז"ל כל ההורג נפשות שלא בראיה ברורה או בלא התראה אפילו בעד אחד או שונא שהרג בשגגה יש למלך רשות להורגו ולתקן העולם כפי מה שהשעה צריכה וכו' עכ"ל. וצ"ע דבשלמא בשונא שהרג בשגגה קיימת עדות שאמנם הרג - ומותר, איפוא, למלך להורגו. ברם בשני הציורים האחרים - בלי ראיה ברורה שהרג או בעד אחד שפסול ואינו נאמן כלל לנפשות, צ"ע למה רשאי המלך להרגו אם אינו יודע כלל שהוא הרג. ובדומה לכך השיג הראב"ד על מה שכתב הרמב"ם (בפ"ו מהל' רוצח הל"ה) וז"ל וכן כל הרצחנים שהרגו בעד אחד או בלא התראה וכיוצא בהן אם הרגן גואל הדם אין להם דמים וכו' עכ"ל. והשיג הראב"ד וז"ל תימה הוא ואיך נאמין בעד אחד להתיר דמו של זה לגואל הדם עכ"ל.
ותירץ מרן הבית הלוי זצ"ל שכוונת הרמב"ם בכתבו "בעד אחד" היא לעדות מיוחדת (וכ"כ הכס"מ פ"ו מהל' רוצח ה"ה). וביאר הבית הלוי שבאופן הראשון של עדות מיוחדת - ברציחה אחרי רציחה - אין הגדת שני העדים חלה כלל, כי אין שני העדים מעידים על מעשה רציחה אחד, וכל עד אחד ועד אחד מעיד לעצמו על רציחה אחרת. ודומים, איפוא, לעד אחד בעלמא ולכן אין נאמנים כלל. ונראה דבעדות מיוחדת כזו אין למלך רשות להרוג את זה שהעידו עליו שהרג. מאידך באופן השני של עדות מיוחדת שאחד ראה את הרציחה מחלון זה ואחד ראה מחלון זה, דשניהם מעידים על מעשה רציחה אחד, אף שלא יצטרפו לענין עונש ב"ד מאחר שלא ראו זה את זה, עכ"ז נאמנים כתרי עדים שאכן הרג הוא את הנפש. ואף על פי שב"ד אסורים להורגו ע"פ גזה"כ, אך למלך ולגואל הדם יש רשות להורגו.
ולפי"ז נראה דכשהרמב"ם התיר לו למלך להרוג את ההורג בלי ראיה ברורה מסתבר שנתכוון לאופן של אומד ורוב שיש עדות של ידיעה בלי ראיה, ומיירי באופן שקיים מיעוט שאינו מצוי נגד הרוב שהרג דפטור מעונש ב"ד ע"פ גזיה"כ "ונקי וצדיק אל תהרוג". אמנם הך גזיה"כ מונעת רק את הב"ד מלהעניש עפ"י אומדנא אבל לא את המלך כשהשעה צריכה לכך. אולם במקום שיש מיעוט מצוי ובלי חלות דין ידיעת עדות כלל י"ל שאין המלך רשאי להורגו.
ברם עדיין צ"ע כי (בפ"כ מהל' סנהדרין הל"א) בתארו את איסור "ונקי וצדיק אל תהרוג" כתב הרמב"ם בנוגע לעדות מיוחדת וז"ל וכן אם העידו עליו שנים שעבד ע"ז זה ראהו שעבד את החמה והתרה בו וזה ראהו שעבד את הלבנה והתרה בו אין מצטרפין שנאמר ונקי וצדיק אל תהרוג וכו' עכ"ל, והנה שם מתאר הרמב"ם עדות מיוחדת באופן הראשון, דהיינו כשיש שני מעשים שונים ועד א' מעיד על כל מעשה ומעשה דליכא עדות על המעשה כלל, ובכן ל"ל גזיה"כ של "ונקי וצדיק אל תהרוג" להשמיענו שאין רשות לב"ד להעניש, וצע"ג.