ומוציא למלחמת הרשות על פי ב"ד של שבעים ואחד
עיין ברמב"ם (פ"ה מהל' מלכים ה"א) וז"ל אין המלך נלחם תחלה אלא מלחמת מצוה, ואי זו היא מלחמת מצוה זו מלחמת שבעה עממים, ומלחמת עמלק, ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם וכו' עכ"ל. ויש לעיין האם איכא נפ"מ בדין מלחמת מצוה דז' עממים ומלחמת עמלק לבין דין מלחמת מצוה להציל את ישראל מיד צר שבא עליהם.
והנה כתב הרמב"ם (פ"ז מהל' מלכים ה"א) וז"ל אחד מלחמת מצוה ואחד מלחמת הרשות ממנין כהן לדבר אל העם בשעת המלחמה ומושחין אותו בשמן המשחה וזהו הנקרא משוח מלחמה עכ"ל. והשיג עליו הראב"ד וז"ל אפשר להיות זה לענין אל ירך לבבכם אבל לענין שאר החוזרים מעורכי המלחמה לא נאמר אלא למלחמת הרשות אבל לא למלחמת מצוה וכו' עכ"ל. ובביאור השגתו נראה דמצינו שיש כמה חילוקים בין מלחמת מצוה למלחמת הרשות: א) דאין יוצאין למלחמת הרשות אלא ע"פ רשות ב"ד של ע"א, משא"כ מלחמת מצוה מלך מוציא למלחמה עפ"י עצמו (כדמבואר ברמב"ם פ"ה מהל' מלכים ה"ב), ב) אין המלך נלחם תחילה מלחמת הרשות אלא נלחם מלחמת מצוה ואח"כ מלחמת הרשות (רמב"ם פ"ז מלכים ה"א), ג) אין קוראין לשלום במלחמת מצוה (לפי שיטת הראב"ד פ"ו מהל' מלכים ה"א), ד) אין חוזרין מעורכי המלחמה אלא במלחמת הרשות (רמב"ם פ"ז מלכים ה"ד). ולפי"ז י"ל דהקשה הראב"ד דאי קיי"ל שאין חוזרין מעורכי המלחמה במלחמת מצוה, א"כ אמאי חל דין קריאת הפרשה במשוח מלחמה במלחמת מצוה, וצ"ע בשיטת הרמב"ם.
ונראה ליישב דהרמב"ם סובר דמעיקר הדין חל דין חזרה מעורכי המלחמה אף במלחמת מצוה אלא דבפועל אין חוזרין מעורכי המלחמה בכל מלחמת מצוה, והטעם בזה הוא משום דבמלחמת ז' עממין ומלחמת עמלק בנוסף לחיוב מלחמה שחל על הציבור חל נמי חיוב מלחמה על כל יחיד ויחיד, דכתב הרמב"ם (פ"ה מהל' מלכים ה"ד) וז"ל מצות עשה להחרים שבעה עממין וכל שבא לידו אחד מהם ולא הרגו עובר בלא תעשה שנא' לא תחיה כל נשמה וכו' וכן מצות עשה לאבד זכר עמלק עכ"ל. ומבואר דיש חובת יחיד להחרים ולהרוג ז' עממין ולאבד זכר עמלק. ונראה דהרמב"ם סובר דחל חובת יחיד להלחם בז' עממים ובעמלק173אולם עיין בחידושי הגרי"ז עה"ת (סטנסיל אות ק"ס) שדייק מרן הגרי"ז זצ"ל דמדלא כתב הרמב"ם לגבי עמלק דכל מי שבא לידו א' מהם ולא הרגו עובר בל"ת כמש"כ לגבי ז' עממים, מבואר דרק בז' עממים חל חיוב הריגה על כל יחיד ויחיד משא"כ בעמלק חל חיוב מלחמה על הציבור ולא על כל יחיד ויחיד, וכן מבואר מלשון הרמב"ם בספה"מ (סוף מנין מצות עשה) וז"ל וכשתסתכל כל אלו המצות וכו' שתמצא מהם מצות שהם חובה על הציבור לא כל איש ואיש כמו בנין בית הבחירה והקמת מלך והכרתת זרעו של עמלק, ומהם מצות שהם חובה לאיש אחד וכו' עכ"ל. ובס' מאורי המועדים (עמ' רכ"ד) הביא בשם מרן הגרי"ז זצ"ל דלכן אמר שמואל לאגג לפני שהרגו "כאשר שכלה מנשים חרבך כן תשכל מנשים אמך", והיינו שא"ל שדין מיתתו הוא משום דהוי רוצח, וצ"ע למה הוצרך לטעם זה דתיפוק ליה מדין מחיית עמלק. וי"ל דכיון דדין מחיית עמלק הוא רק בתורת מלחמה דהציבור, ומכיון כבר דנגמרה המלחמה אין עוד חיוב ומצוה להרגו מדין מחיית עמלק דאין מצות מחיית עמלק מוטלת על היחיד אלא על הציבור בתורת מלחמה, ולכן א"ל שהורגו מטעם דהוי רוצח. ועיין בס' גן שושנים (סימן מ"ה לידידי הגאון הרב מנחם גנק שליט"א) שדקדק דהחינוך (מצוה תר"ג - מצוה לזכור מה שעשה עמלק לישראל בצאתם ממצרים) כתב וז"ל ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן, בזכרים כי להם לעשות המלחמה ונקמת האויב, לא לנשים עכ"ל, ותמה עליו המנ"ח (תר"ג אות א') דהרי במלחמת מצוה קיי"ל (סוטה מד:) דהכל יוצאין אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה, וא"כ לכאורה אף נשים חייבות במלחמת עמלק וא"כ לחייבו נמי במצות זכירת מעשה עמלק. ועוד צ"ע בשיטת החינוך, דבמצוה (תכ"ה) כתב החינוך דנשים חייבות במצות הריגת ז' עממים, ומ"ש מחיית עמלק ממצות החרם תחרימם. ונראה דהחינוך סובר דיש חילוק ביסוד דין מלחמת עמלק דהוי חלות שם חיוב מלחמה המוטל על הציבור, משא"כ מצות הריגת ז' עממים הוי חיוב ומצות הריגה בעלמא המוטל על כל יחיד ויחיד, וכן מדוייק מהרמב"ם (פ"ה מהל' מלכים ה"ד) שכתב וז"ל מצות עשה להחרים שבעה עממין שנאמר החרם תחרימם, וכל שבא לידו אחד מהן ולא הרגו עובר בלא תעשה שנאמר לא תחיה כל נשמה וכו' עכ"ל, משא"כ ביחס לעמלק לא כתב הרמב"ם (שם הל' ה') דכל מי שבא א' מעמלק לידו ולא הרגו עובר בל"ת, דרק מצות החרם תחרימם הוי מצות הריגה המוטלת על היחיד ומי שבא לידו א' מז' עממים ולא הרגו ביטל מצוה זו, משא"כ מחיית עמלק הוי חובת מלחמה המוטלת על הציבור ואין חלות דין מלחמה ביחיד. ולפי"ז נמי יש לבאר מש"כ החינוך במצוה (תכ"ה) "ועובר על זה ובא לידו אחד מהם ויכול להורגו מבלי שיסתכן בדבר ולא הרגו, ביטל עשה זה", וצ"ע במש"כ דאם יכול להרגו מבלי שיסתכן בדבר ולא הרגו ביטל עשה זה, דהקשה המנ"ח דנהי דכל המצות נדחים מפני הסכנה מ"מ מצוה זו דהתורה ציותה ללחום עמהם, וידוע דהתורה לא תסמוך דיניה על הנס כמבואר ברמב"ן, ובדרך העולם נהרגים משני הצדדים בעת מלחמה, א"כ חזינן דהתורה גזרה ללחום עמהם אף דהוא סכנה. א"כ דחויה סכנה במקום הזה ומצוה להרוג אותו אף שיסתכן, וצ"ע. וי"ל דהא דאין מחשבין בסכנה ופקו"נ הוא דין מסוים בדין מלחמה, משא"כ דין הריגת ז' עממים דאינה חיוב מלחמה אלא חלות שם מצות הריגה המוטלת על כל יחיד ויחיד, ולא שנא משאר המצות שבתורה שנידחין מפני פקו"נ, ולכן דקדק החינוך דרק אם יכול להרגם מבלי להסתכן ולא הרגן ביטל עשה זו דהחרם תחרימם. משא"כ מחיית עמלק הוי חיוב מלחמה המוטל על הציבור ובזה אין חשבון של פקו"נ וסכנת נפשות. וי"ל דמשו"ה חילק החינוך בין מצות מחיית עמלק דהוי חלות חיוב מלחמה דנשים פטורות ממצות מלחמה דלאו בנות כיבוש הן והא דקיי"ל דבלחמת מצוה אפילו כלה מחופתה יוצאת היינו מדין חובת יחיד שמוטל על כל א' וא' וחל רק בז' עממים שיש חובת יחיד להרגם, משא"כ מחיית עמלק דהוי חלות שם מצות מלחמה המוטלת על הציבור ובזה נשים פטורות, ולכן ס"ל להחינוך דפטורות נמי ממצות זכירת מעשה עמלק. ויתכן דרבינו זצ"ל נקט בדעת הרמב"ם דחל חובת יחיד להלחם בעמלק ואינה רק חובת ציבור מדכתב הרמב"ם "מצות עשה להחרים שבעה עממין וכל שבא לידו אחד מהם ולא הרגו עובר בלא תעשה שנא' לא תחיה כל נשמה וכו' וכן מצות עשה לאבד זכר עמלק", וממש"כ הרמב"ם "וכן" משמע קצת דהשווה מצות מחיית עמלק למצות לא תחיה כל נשמה שנאמרה בנוגע דז' עממין, דחלה חובת יחיד למחות ולאבד את עמלק כמו להרוג ז' עממין. ולפי"ד רבינו זצ"ל יתכן דלהרמב"ם נשים חייבות בחובת יחיד לאבד זרע עמלק וחייבות בקריאת פרשת זכור משום דחייבים במצות מחיית עמלק החלה על היחיד, (ועיין במנ"ח מצוה תר"ג אות ג' שנקט בדעת הרמב"ם דנשים חייבות בזכירת מחיית עמלק דבמלחמת מצוה הכל יוצאין אפילו כלה מחופתה). אך הרמב"ם כתב להדיא בספה"מ (סוף מנין מ"ע) דמצות מחיית עמלק הוי חובת ציבור ולא חובת יחיד.. ולפי"ז י"ל דהדין דאלו חוזרין מעורכי המלחמה חל לפטור אותן מחובת מלחמה המוטלת על הציבור ומדין מלחמה דהציבור אבל עדיין הן חייבים להלחם ולהרוג ז' עממים ועמלק מדין חובת מלחמה המוטלת על כל יחיד ויחיד להכרית ז' עממים ועמלק. וי"ל דמשו"ה סובר הרמב"ם שחל דין קריאת הפרשה דחזרה מעורכי המלחמה אף במלחמת מצוה. דיש ב' דינים בקריאת הפרשה: א) מצות קריאה בעלמא (ככל מצות קריאת פרשיות שבתורה כמו קריאת פרשת וידוי מעשר, וביכורים, וק"ש). ב) דין שקריאת הפרשה פוטרת את אלו שחוזרין מעורכי המלחמה מחיוב מלחמה המוטל על הציבור, וקריאת הפרשה חלה מדין פוטר לפטור את אלו שחוזרין מעורכי המלחמה מחובת מלחמה בתורת מצוה המוטלת על כל הציבור להלחם. ויש להביא ראייה דקריאת הפרשה מהוה חלות דין פוטר דהרי אף אלו שחוזרין מעורכי המלחמה במלחמת הרשות צריכים לצאת למלחמה ורק נפטרין לשוב לביתם לאחר קריאת הפרשה ע"י הכהן המשוח מלחמה, כדמבואר ברמב"ם (פ"ז מהל' מלכים ה"ב- ה"ג, וה"ט) וז"ל שתי פעמים מדבר משוח מלחמה אל העם, אחת בספר בעת שיוצאין קודם שיערכו המלחמה, אומר לעם מי האיש אשר נטע כרם ולא חללו וגו' כשישמע דבריו יחזור מעורכי המלחמה, ואחת בעורכי המלחמה אומר אל תיראו ואל תחפזו. עת שעורכין המערכות והם קרבים להלחם, משוח מלחמה עומד במקום גבוה וכל המערכות לפניו, ואומר להם בלשון הקדש שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם, אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם, כי ה' אלהיכם ההולך עמכם להלחם לכם עם אויביכם להושיע אתכם, עד כאן אומר משוח מלחמה וכהן אחר תחתיו משמיע אותו לכל העם בקול רם, ואחר כך מדבר משוח מלחמה מי האיש אשר בנה בית חדש וגו' ומי האיש אשר נטע כרם וגו' ומי האיש אשר ארש וגו', עד כאן משוח מלחמה מדבר והשוטר משמיע לכל העם בקול רם, וכו', כל אלו שחוזרין מעורכי המלחמה, כששומעין את דברי הכהן חוזרין, ומספקין מים ומזון לאחיהם שבצבא, ומתקנין את הדרכים עכ"ל, ומבואר דקריאת הפרשה הוי חלות דין פוטר שפוטר את החוזרין מעורכי המלחמה מחיוב מעשה מלחמה דחל על הציבור, והחוזרין מספקין מים ומזון לאחיהם שבצבא ומתקנין את הדרכים. וי"ל דלשיטת הרמב"ם אף במלחמת מצוה חל דין חזרה מעורכי המלחמה ומשו"ה ס"ל דחל דין קריאת הפרשה בכהן משוח מלחמה אף במלחמת מצוה, וצריך הכהן לקרות את כל הפרשה ואף את הפסוקים של חזרה מעורכי המלחמה, ומתורצת השגת הראב"ד.174ועיין במש"כ רבינו זצ"ל בקובץ חידו"ת הגר"מ והגרי"ד בענין מלחמת מצוה (עמ' קכ"ח – קל"א) ונדפס גם בחידושי הגר"מ והגרי"ד (פ"ז מהל' מלכים ה"א). אמנם נראה דבמלחמת ז' עממים ועמלק בפועל אין חוזרין מעורכי המלחמה מאחר דחל חובת יחיד להכרית ז' עמים ועמלק, ומצות הכרתת ז' עממים וזרעו של עמלק מחייבת כל יחיד להלחם. ואילו קריאת הפרשה ע"י כהן משוח מלחמה אינה פוטרת אלא רק מחובת מלחמה המוטלת על הציבור.
והנה יש להסתפק האם חל דין חזרה מעורכי המלחמה במלחמה להציל את ישראל מן הצר הבא עליהם, די"ל דמלחמת ישראל להציל מיד צר הבא עליהם הוי חובת הציבור בלבד ואין חיוב על כל יחיד ויחיד לעשות מלחמה להציל את ישראל מיד צר הבא עליהם, ולפי"ז י"ל דשפיר חוזרין מעורכי המלחמה במלחמת הצלת כלל ישראל מיד הצר הבא עליהם. דיש להסתפק האם הדין דבמלחמת מצוה הכל יוצאין ואין חוזרין מעורכי המלחמה הוי הלכה בחפצא של מלחמת מצוה או דהטעם בזה הוא משום דאיכא נמי חובת יחיד להלחם, דאי נימא דזוהי הלכה בחפצא של מלחמת מצוה אזי י"ל דדין זה נוהג אף במלחמה להציל את ישראל מיד צר שבא עליהם. משא"כ אם הטעם דאין חוזרין מעורכי המלחמה הוא משום דאע"פ שמצד מצות מלחמה המוטלת על הציבור חל פטור לחזור מעורכי המלחמה מ"מ עדיין חייבין להלחם מחמת חובת היחיד להלחם, אזי יש לחלק בין מלחמת ז' עממים ומחיית עמלק דחל חובה על כל יחיד ויחיד להלחם ומשום כך אין חוזרין בהם מהמלחמה, משא"כ במלחמה להציל את ישראל מיד צר שבא עליהם דהוי חובת הציבור בלבד אין הלכה זו נוהגת וע"כ חוזרין מעורכי המלחמה. ומדברי הרמב"ם שפסק דחל דין קריאת הפרשה דחזרה מעורכי המלחמה אף במלחמת מצוה משמע דס"ל דמעיקר הדין חל דין חזרה ופטור מדיני מלחמה אלא דבפועל אין חוזרין משום דעדיין חלה חובת יחיד להלחם. אמנם נראה דזה נכון רק במלחמת ז' עממים ומלחמת עמלק, משא"כ במלחמה להציל את ישראל מיד צר שבא עליהם דליכא חובה על כל יחיד ויחיד דאזי באמת חוזרין מעורכי המלחמה.175אולם עיין בחידושי הגר"מ והגרי"ד (פ"ז מהל' מלכים ה"א) שביאר רבינו זצ"ל דמשמעות לשון הרמב"ם היא שהשווה מלחמה להציל את ישראל מיד צר שבא עליהם למלחמת ז' עממים ומלחמת עמלק, דכולהו הויין חלות שם מלחמת מצוה, ובכולהו חל דין דאין חוזרין מעורכי המלחמה דבמלחמת מצוה הכל יוצאין אפילו חתן מחופתו וכדכתב הרמב"ם (פ"ז מהל' מלכים ה"ד) וז"ל במלחמת מצוה הכל יוצאין אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה עכ"ל. וי"ל דאע"פ דמעיקר הדין חל פטור לחזור מעורכי המלחמה וכדמוכח מהא דחלה דין קריאת הפרשה אף במלחמת מצוה מ"מ חל דין כפייה שהמלך כופה אותן לצאת למלחמה אע"פ שפטורין הן מעיקר דין מלחמה, דכתב הרמב"ם (פ"ה מהל' מלכים ה"ב – ה"ג) וז"ל מלחמת מצוה אינו צריך ליטול בה רשות בית דין אלא יוצא מעצמו בכל עת וכופה העם לצאת וכו' ופורץ לעשות לו דרך ואין ממחין בידו ודרך המלך אין לה שיעור וכו' לא הולך בשווה ועושה מלחמתו עכ"ל. ויש לדייק דהרמב"ם כלל ביחד הדין שמלך כופה את העם לצאת למלחמה ביחד עם הדין דמלך פורץ לעשות לו דרך, ומבואר מזה דהדין שמלך כופה את העם לצאת למלחמה הוא מדין כפייה של מלך מפרשת המלך, וא"כ י"ל דגם במלחמת הצלת ישראל מיד צר יכול המלך לכופן להלחם, ומשו"ה אף במלחמת הצלת ישראל מיד צר הבא עליהם הכל יוצאין ואין חוזרין בפועל מעורכי המלחמה.
ולפימש"נ דמעיקר הדין חל דין חזרה מעורכי המלחמה במלחמת מצוה ולכן פסק הרמב"ם שקוראין את הפרשה אף במלחמת מצוה, יתכן דיש עוד נפ"מ בזה דכתב הרמב"ם (פ"ז מהל' מלכים ה"ד) וז"ל ואחר שחוזרין כל החוזרין מעורכי המלחמה, מתקנין את המערכות, ופוקדים שרי צבאות בראש העם, ומעמידין מאחור כל מערכה ומערכה שוטרים חזקים ועזים, וכשילין של ברזל בידיהם, הרוצה לחזור מן המלחמה הרשות בידן לחתוך את שוקו, שתחלת נפילה ניסה וכו' עכ"ל. ונראה דדין זה דמעמידין שוטרים להכות את אלו שחוזרין מן המלחמה מחמת שיש להם פחד להלחם חל רק בדין מלחמה המוטל על הציבור וחובת הציבור להלחם, אבל ליכא חיוב להכות את אלה שחייבין להלחם רק מחובת יחיד של מצות החרם תחרימם ומחיית עמלק, ולפי"ז י"ל דלאחר שקרא הכהן משוח מלחמה את הפרשה תו אינם רשאים להכות את החוזרין מעורכי המלחמה שחייבין להלחם רק בתורת חובת יחיד, אף אם רוצים לחזור מחמת פחד להלחם.
ועיין בסוגיא בסוטה (דף מד:) דמשמע דבמלחמת הצלת ישראל מיד צר הבא עליהם חל דין חזרה מעורכי המלחמה, דלשיטת ר"י מלחמה למעוטי עובדי כוכבים דלא ליתו עלייהו הוי מלחמת מצוה, ואעפ"כ חל בה דין חזרה מעורכי המלחמה. ומוכח דאף במלחמת מצוה חל דין חזרה מעורכי המלחמה, דפטורין מעיקר דין מלחמה176אמנם לכאורה יש לדחות את הראייה דעיי"ש בסוגיא וז"ל עכו"ם דלא ליתי עלייהו מר קרי ליה מצוה ומר קרי ליה רשות נפקא מינה לעוסק במצוה שפטור מן המצוה עכ"ל, דר"י קרי למלחמה דלא ליתי עלייהו מצוה אך לא חובה כמלחמת יהושע לכיבוש א"י, דמלחמת חובה כמלחמת יהושע מהווה חפצא דמלחמת מצוה דהכל יוצאין אליה, אפילו חתן וכלה, משא"כ מלחמה דלא ליתי עלייהו דהוי חפצא דמלחמת הרשות אך ר"י קרי ליה מצוה בנוגע לדין עוסק במצוה שפטור מן המצוה, אך עצם החפצא דמלחמה אינה מלחמת מצוה וחובה ולפיכך חוזרין ממנה מעורכי המלחמה. אמנם לר"י מלחמה להציל את ישראל מיד צר הבא עליהם הוי חפצא דמלחמת מצוה דהכל יוצאין אפילו חתן וכלה. ויש חילוק בין מלחמה להציל את ישראל מיד צר שבא עליהם ומלחמה דלא ליתי עלייהו. ועיין בחידושי הגרי"ז לסוטה מד: ד"ה בד"א במלחמות הרשות אבל במלחמות מצוה הכל יוצאין.. אמנם נראה דכ"ז רק לענין חובת מלחמה המוטלת על הציבור אבל בז' עממים ועמלק יש נמי חיוב מלחמה על כל יחיד ויחיד, ולכן אין הפטור מועיל.
ובביאור סברת הראב"ד י"ל דאף הראב"ד נמי סובר דשייך דין חזרה מעורכי המלחמה במלחמת מצוה, אלא דחולק על הרמב"ם לגבי חובת קריאת הפרשה, דס"ל דמאחר שבפועל אין חוזרין מעורכי המלחמה במלחמת ז' עממין ומלחמת עמלק (מאחר דעדיין יש חובת יחיד להלחם) לכן אין קוראין את הפרשה של חזרה מעורכי המלחמה. ונמצא דהראב"ד משיג רק על דין קריאת הפרשה במלחמת ז' עממים ועמלק אבל במלחמה להציל מיד צר שבא עליהם מודה הראב"ד דחל דין קריאת הפרשה.177והעיר רבינו זצ"ל דלכאורה דין חזרה מעורכי המלחמה חל רק היכא דא"צ להנך חיילים להלחם, אבל באופן שצריכים שילחמו לא בעינן דין כפייה לכפותם להלחם אלא הן חייבין מדין מצות פקוח נפש דעלמא.
ועוד יתכן לומר דיש נפ"מ בין מלחמת ז' עממים ומלחמת עמלק למלחמה להציל את ישראל מיד צר שבא עליהם לגבי דין קריאת שלום, דשיטת הרמב"ם (פ"ו מהל' מלכים ה"א) היא דאין עושין מלחמה עם אדם בעולם עד שקוראין לו שלום אחד מלחמת הרשות ואחד מלחמת מצוה עכ"ל. והשיג עליו הראב"ד וז"ל אין שואלין למלחמת הרשות אלא עד שיהיו למס עכ"ל, ועיי"ש בה"ד דכתב הרמב"ם וז"ל אבל שבעה עממין ועמלק שלא השלימו אין מניחין מהם נשמה שנאמר כן תעשה לכל וגו' רק מערי העמים לא תחיה כל נשמה, וכן הוא אומר בעמלק תמחה את זכר עמלק, ומנין שאינו מדבר אלא באלו שלא השלימו שנאמר לא היתה עיר אשר השלימה אל בני ישראל בלתי החוי יושבי גבעון את הכל לקחו במלחמה כי מאת ה' היתה לחזק את לבם לקראת המלחמה את ישראל למען החרימם, מכלל ששלחו להם לשלום ולא קבלו עכ"ל. והשיג עליו הראב"ד וז"ל א"א זה שבוש, אלא שיכול לומר השלימו לקבל המצות עכ"ל. וכתב הכסף משנה (שם) "טעמו לומר שבעה עממין ועמלק אף ע"פ שהשלימו ורצו לקבל עליהם מס ועבדות הורגין אותם. אלא שאפשר לטעון בעד רבינו ולומר שבכלל השלימו הוא קבלת שבע מצות שאם קבלו עליהם שבע מצות הרי יצאו מכלל שבעה עממין ומכלל עמלק והרי הם כבני נח הכשרים". ונראה דהראב"ד סובר דליכא דין קריאת שלום למס ועבדות במלחמת ז' עממין ועמלק דאף אם קיבלו עליהם מס ועבדות חל חיוב להורגן אא"כ קיבלו עליהם ז' מצוות ב"נ178עיין בחזון איש אה"ע סימן קמ"ו ס"ק ה' וז"ל נראה דכוונת הראב"ד דלעמלק אין פותחין לשלום ואין דורשין ממנו מס ועבדות אלא שאם קיבל ז' מצוות ע"כ אסור להורגו, ולשון הר"א מתפרש שיכול עמלק לומר השלימו אתי ע"מ שאני מקבל מצוות ב"נ, ונראה דדוקא קודם שנכנסו למלחמה אבל לאחר שנכנסו אין מקבלין אותן דלא עדיפי מז' אומות עכ"ל,. ויתכן דס"ל להראב"ד דליכא דין קריאת שלום למס ועבדות בלבד במלחמת ז' עממין ועמלק, משא"כ במלחמת עזרת ישראל מיד צר שבא עליהם חל דין קריאת שלום למס ועבדות. ואע"פ שבעצם חלות שם מלחמה שוה מלחמת ז' עממין ומלחמת עמלק למלחמת עזרת ישראל מיד צר הבא עליהם דכולהו הויין חלות שם מלחמת מצוה, מ"מ י"ל דקוראין לשלום למס ועבדות במלחמה לעזרת ישראל מיד צר שבא עליהם, דאם ישלימו ויקבלו על עצמם מס ועבדות אזי תיבטל עצם סיבת המלחמה דתו לא הוי צר הבא עליהם, משא"כ במלחמת ז' עממין ועמלק ליכא קריאת שלום אלא במס ועבדות וגם בקבלת ז' מצוות ב"נ179ועיין בלחם משנה פ"ו מהל' מלכים ה"א. .
גמ'. אמר רב יהודה אמר שמואל כל האמור בפרשת מלך מלך מותר בו.
ופרש"י (ד"ה בפרשת מלך) וז"ל בס' שמואל (א:ח) בניכם ובנותיכם יקח וכיוצא בהם עכ"ל. ועיין ברמב"ם (פ"ד מהל' מלכים ה"א – ה"ד) וז"ל רשות יש למלך ליתן מס על העם לצרכיו או לצורך המלחמות, וקוצב לו מכס ואסור להבריח מן המכס, שיש לו לגזור שכל מי שיגנוב המכס ילקח ממונו או יהרג שנאמר ואתם תהיו לו לעבדים, ולהלן הוא אומר יהיו לך למס ועבדוך, מכאן שנותן מס וקוצב מכס ודיניו בכל אלו הדברים וכיוצא בהן דין, שכל האמור בפרשת מלך מלך זוכה בו. ושולח בכל גבול ישראל ולוקח מן העם הגבורים ואנשי חיל ועושה מהן חיל למרכבתו ובפרשיו ומעמיד מהן עומדים לפניו, ומעמיד מהן אנשים לרוץ לפניו, שנאמר ושם לו במרכבתו ופרשיו ורצו לפני מרכבתו, ולוקח מן היפים שבהם להיות שמשים ועומדים לפניו שנאמר ואת בחוריכם הטובים יקח ועשה למלאכתו וכן לוקח מן בעלי האומניות כל מה שהוא צריך ועושין לו מלאכתו ונותן שכרן, ולוקח כל הבהמות והעבדים והשפחות למלאכתו ונותן שכרן או דמיהן, שנאמר ולחרוש חרישו ולקצור קצירו ולעשות כלי מלחמתו וכלי רכבו, ואת עבדיכם ואת שפחותיכם ואת בחוריכם הטובים ואת חמוריכם יקח ועשה למלאכתו עכ"ל. ונראה דמבואר מדברי הרמב"ם דיש למלך כח כפייה לכפות בעלי אומניות לעשות לו מלאכה, וכופה להקנות לו בהמות ועבדים או שפחות למלאכתו, אבל ממש"כ "ונותן שכרן או דמיהן" מוכח דאין לו כח להפקיע ממון כהפקר ב"ד הפקר. אלא דיש דין מסוים במלך דחלוק דינו לגבי הלכות קנינים, דבעלמא קיי"ל דבעינן דעת קונה ודעת מקנה כדי לעשות קנין, ואילו במלך חל דין קנין בלי דעת מקנה דסגי בדעת המלך לקנות בלבד כדי להחיל את הקנין, דהמלך כופה את השני להקנות לו אפילו בלי דעת מקנה.
ועיין ברמב"ם (שם ה"ד) שכתב וז"ל וכן לוקח מכל גבול ישראל נשים ופלגשים, נשים בכתובה וקדושין, ופלגשים בלא כתובה ובלא קידושין אלא ביחוד בלבד קונה אותה ומותרת לו, אבל ההדיוט אסור בפילגש אלא באמה העבריה בלבד אחר ייעוד, ויש לו [רשות] לעשות הפילגשים שלוקח לארמונו טבחות ואופות ורקחות, שנאמר ואת בנותיכם יקח לרקחות ולטבחות ולאופות עכ"ל. והקשה מרן הגרי"ז זצ"ל דצ"ע במש"כ הרמב"ם "וכן לוקח נשים מכל גבול ישראל וכו' נשים בכתובה וקידושין", דלא יתכן שהמלך יקדש אשה בעל כרחה שלא מדעתה, ואי נימא דמיירי שקידשה מדעתה מהו החידוש במלך והרי כן הדין לכולי עלמא דמקדשין אשה מדעתה, ומה נתחדש בדין של מלך, וצ"ע.180ועיין בקונטרס חנוכה ומגילה סימן כ"ה אות ל"ב (להגרח"א טורצין זצ"ל) שהביא בשם הגרי"ד בן הגרי"ז זצ"ל לתרץ דחל דין דהמלך יכול לקדש את מי שרוצה ואין אשה מתקדשת אלא מדעתה אך אם האשה לא תרצה להתקדש תהיה לה דין מורדת במלכות, וקלסיה מרן הגרי"ז זצ"ל דזה תירוץ נכון. אמנם לכאורה עדיין צ"ע בזה דאם היא מורדת במלכות אם לא תתרצה להתקדש למלך אזי היא חייבת מיתה מדין מורד במלכות וא"כ אם רצונה להתקדש כדי שלא תהרג אזי לכאורה הו"ל כתליוהו וקידשה שאין קידושיה קידושין, דרק הסכימה להתקדש מאימת מות כדי שלא תהרג, וצ"ע.
גמ'. רב יהודה אומר לא נאמרה פרשה זו אלא כדי לאיים עליהם שנאמר שום תשים עליך מלך וכן היה רבי יהודה אומר שלש מצוות נצטוו ישראל בכניסתם לארץ להעמיד להם מלך.
יש לדקדק בלשון הגמ' דמאי קאמר "וכן היה ר"י אומר", דמהי הכוונה ב"וכן", דאיזו שייכות יש בין הא דשתהא אימתו עליך להא דיש מצוה למנות מלך. ומשמע מהגמ' דרק משום דיש מצות מינוי מלך לכן חל דין שתהא אימתו עליך, ואי ס"ל דמינוי מלך לא הוי אלא רשות ליכא דין מיוחד שתהא אימתו עליך. ועיין בראשונים שנחלקו אי מינוי מלך הוי רשות או מצוה, שכתב האבן עזרא (דברים יז:טו) דשום תשים עליך מלך היינו רשות, משא"כ הרמב"ם פסק דהוי מצוה (פ"א מהל' מלכים ה"א). ולכאורה תהיה נפ"מ בין הרמב"ם לאבן עזרא האם יש דין שתהא אימתו עליך במלך.דלפי האבן עזרא י"ל דאין מצוה שהמלך יטיל אימה ופחד על העם אלא רק שיהיה מכובד ביותר.
גמ'. שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ להעמיד להם מלך ולהכרית זרעו של עמלק ולבנות בית הבחירה.
יש להעיר דמבואר בתוס' (לעיל טז: ד"ה את תבנית) דמשה רבינו היה מלך. וכן מבואר ברמב"ם (פ"ו מהל' בהב"ח הי"א) וז"ל אין מוסיפין על העיר או על העזרות אלא על פי המלך וע"פ נביא ובאורים ותומים ועל פי סנהדרין של שבעים ואחד זקנים שנאמר ככל אשר אני מראה אותך וכן תעשו לדורות, ומשה רבינו מלך היה עכ"ל. וא"כ לכאורה מוכח שחל דין מלך אף קודם לכניסתן לארץ, וצ"ע.
ויתכן לתרץ דמשה רבינו היה מלך רק על פי הוראת שעה. וכן משמע מהא דלא עברה המלכות בירושה לבניו, וכן צ"ל דמלכות יהושע היה עפ"י הוראת שעה דלא עברה המלכות לבניו. ומשנכנסו ישראל לארץ חל מצות מינוי מלך שחל בו בחירה למלכות כמו מלך מבית דוד דהמלכות עוברת בירושה לבניו. ואף שאול היתה בו בחירה למלכות, ואילו לא חטא לא היתה מתבטלת מביתו המלכות והיתה עוברת בירושה לבניו. ועוד י"ל דלפני שנכנסו ישראל לארץ חל חלות דין מלך במי שהקב"ה העמידו למלך, אבל מצות מינוי מלך שחלה על כלל ישראל התחילה רק לאחר שנכנסו כלל ישראל לארץ. ועוד י"ל דלמשה רבינו ויהושע היה חלות דין שררת המלכות אך לא חל בהו חלות שם מינוי להיות מלך, ומשו"ה לא הורישו את המלוכה לבניהם דרק חלות מינוי נתפס בירושה.
גמ'. רבי נהוראי אומר לא נאמרה פרשה זו אלא כנגד תרעומתן שנאמר ואמרת אשימה עלי מלך וגו' תניא רבי אליעזר אומר זקנים שבדור כהוגן שאלו שנאמר תנה לנו מלך לשפטנו אבל עמי הארץ שבהן קלקלו שנאמר והיינו גם אנחנו ככל הגוים ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו.
יש להעיר דאפילו לפי ר' נהוראי דס"ל דליכא מצוה למנות מלך מ"מ משה רבינו ויהושע חל בהם דין מלך, וצ"ל דשאני דין מלכות של משה רבינו ויהושע מדין מלך דעלמא. דמשה רבינו ויהושע היו נשיאי הסנהדרין, וחל בהם דין מיוחד למנותן למלך. דעיין ברמב"ם בהקדמה למשנה תורה שמנה את חכמי המסורה ושלשלת הקבלה דמשה רבינו מסר את התורה ליהושע וציווה עליה ויהושע מסר את התורה לזקנים ועלי קיבל את התורה מזקנים ושמואל מעלי ודוד קיבל משמואל ובית דינו וכו', ומבואר דמשה רבינו ויהושע בן נון היו מחכמי המסורה ונשיאי הסנהדרין וגדולי הדור. וי"ל דחל דין מיוחד למנות את גדול הדור למלך, ודין זה חל במשה רבינו ויהושע בן נון ודוד המלך, וכן יהיה לעת"ל במלך המשיח שנאמר עליו והריחו ביראת ה' (ישעיהו יא:ג, סנה' צג:), וזה הוי דין מיוחד למנות את גדול הדור למלך. וי"ל דאף ר' נהוראי מודה דיש מצוה למנות מלך באופן זה שהמלך הוי גדול הדור. ולפי"ז י"ל דדין מלך של משה ויהושע שאני ממלך בעלמא, דחל דין מיוחד למנותן למלך מאחר דהיו נשיאי הסנהדרין וגדולי הדור, ולא קשיא לר' נהוראי הא דמשה רבינו ויהושע היו מלכים.181ולפי"ז יש לתרץ מה שהקשה רבינו לעיל דהאיך היה נוהג דין מלך לפני כניסתן לא"י, די"ל דחל בהם דין מיוחד למנותן למלך מאחר שהיו גדולי הדור ונשיאי הסנהדרין. ועוד י"ל דשאני משה רבינו שהיה לו דין מלך להיות ממונה על כל שררה ומינוי בישראל, דהרי היה למשה רבינו דין כה"ג לעשות עבודה במשכן בז' ימי המילואים (עיין בסוגיא בזבחים קא: - קב.), והיה נשיא הסנהדרין (כדמבואר ברמב"ם פ"א מהל' סנהדרין ה"ג), ומשה רבינו במקום ע"א (סנה' טז:), וגם מלך (רמב"ם פ"ו בית הבחירה הי"א). ויתכן דיהושע נתמנה להיות מלך כדי ללחום מלחמת מצוה דז' עממים ולקדש את א"י, וי"ל דמשו"ה משה רבינו ויהושע נתמנו למלך אף קודם כניסה לא"י.
גמ'.שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ.
ופרש"י (בד"ה בכניסתם לארץ) וז"ל דבכולהו כתיב ירושה וישיבה, וירשת וישבת בה ואמרת אשימה עלי מלך, בעמלק כתיב והיה בהניח ה' וגו', ובבנין בית הבחירה כתיב ועברתם את הירדן וישבתם בארץ וגו' והדר כתיב והיה המקום וגו' עכ"ל. כלומר דהא דנתחייבו בשלש מצות אלו בכניסתן לארץ היינו לאחר ירושה וישיבה דוקא. ובפשטות ירושה וישיבה אינה ירושת כל א"י, דהרי לא כבשו את ירושלים עד ימי דוד המלך, אלא ר"ל י"ד שנה שהיו בגלגל. וכן מצינו דנתחייבו בתרומות ומעשרות רק לאחר י"ד שנה דכיבוש וחילוק א"י, וצ"ב בזה דהרי לא כבשו את כל א"י והארץ אינה מתקדשת לחצאין, וא"כ היאך חלה קדושת א"י אם לא כבשו עדיין את כל א"י. ועיין ברמב"ם (פ"א מהל' תרומות ה"ב) וז"ל ומפני זה חלק יהושע ובית דינו כל א"י לשבטים אף על פי שלא נכבשה כדי שלא יהיה כיבוש יחיד כשיעלה כל שבט ושבט ויכבוש חלקו עכ"ל. ומבואר מדברי הרמב"ם דאע"פ שלא כבשו את כל א"י מ"מ חלה קדושת הארץ ע"י חלוקת הארץ לשבטים עפ"י גורל ע"י ב"ד של יהושע בן נון. ומבואר מזה דחל חלות שם כיבוש הארץ בחלוקת א"י לשבטים ע"י ב"ד של יהושע. ולפי"ז י"ל דלכן מיד לאחר י"ד שנה של כיבוש וחילוק א"י נתחייבו להעמיד מלך, דחל חלות שם כיבוש של כל א"י.
אולם צ"ע א"כ מדוע לא מינו מלך עד ימות שמואל הנביא שזה היה למעלה משלש מאות ושבעים שנה מזמן שנכנסו לארץ וחילקוה לשבטים (דהרי י"ד שנה היו בגלגל ומשכן שילה עמד לשלש מאות ששים ותשע שנים), והרי לפי ר' יהודה חלה המצוה למנות מלך משעת ירושה וישיבה בימי יהושע בן נון. וי"ל דאע"פ דיש מצוה למנות מלך מ"מ אין המצוה חלה אא"כ יש תביעה מצד העם שרוצים למנות עליהם מלך, דכתיב "ואמרת אשימה עלי מלך", דיש תנאי בחלות החיוב למנות מלך שאין החיוב חל אא"כ העם תובעים למנות עליהם מלך. ועד ימות שמואל לא תבעו העם למנות עליהם מלך ולא חל עדיין מצות מינוי מלך. ולפי"ז יוצא שגם מצות בנין בית הבחירה תלוי ברצון העם למנות עליהם מלך, דהא לא חלה מצות בנין בית הבחירה עד לאחר שכבר העמידו עליהם מלך, ואין חיוב למנות מלך אא"כ תבעו העם למנות עליהם מלך. וכמו כן החיוב להכרית זרעו של עמלק תלוי בהעמדת מלך, אמנם נראה דחובת היחיד להכרית זרעו של עמלק אינו תלוי במינוי מלך.182ועוד י"ל עפי"ד הרמב"ם (פ"א מהל' מלכים ה"ג) וז"ל אין מעמידין מלך בתחילה אלא על פי בית דין של שבעים זקנים ועל פי נביא, כיהושע שמינהו משה רבינו ובית דינו, וכשאול ודוד שמינם שמואל הרמתי ובית דינו עכ"ל. ומבואר דבעינן נבואת נביא להעמיד מלך, ומכיון שלא היתה נבואה מימות משה רבינו עד שמואל להעמיד לישראל מלך, לא העמידו מלך עד שנתנבא שמואל.
גמ'. תניא רבי אליעזר אומר זקנים שבדור כהוגן שאלו שנאמר תנה לנו מלך לשפטנו אבל עמי הארץ שבהן קלקלו, שנאמר והיינו גם אנחנו ככל הגוים ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו.
ופרש"י (בד"ה עמי הארץ) וז"ל אבל עמי הארץ קלקלו תלו עליו מלחמותיהם שאמרו ויצאו בראשינו ונלחם את מלחמתנו עכ"ל. ודבריו צ"ב דלכאורה מעיקר תפקידו של המלך הוא ללחום מלחמות ה' וישראל, ומה היתה חטאם של עמי הארץ. ואפשר שכוונת רש"י הוא דביקשו מלך ללחום להם במלחמת הרשות.183ועוד י"ל אליבא דרש"י דע"ה קלקלו במה שאמרו (שמואל א: ט:כ) "והיינו גם אנחנו ככל הגוים ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמתנו", דנתכוונו למנות מלך כדי שיהיו חזקים וינהגם המלך במלחמה ככל הגוים, ושמו את בטחונם במלך בשר ודם, ואילו הכח לנצח במלחמה הוא מהקב"ה בלבד כדכתיב "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון", "ה' איש מלחמה", "כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל", וע"כ כתיב (שמואל א:ח:ז) "כי לא אותך מאסו כי אותי מאסו ממלך עליהם", דהיתה בבקשתם שמץ של כפירה ומרידה בהקב"ה, ומעין עבודה זרה כדכתיב (שם:ח) "ככל המעשים אשר עשו מיום העלתי אותם ממצרים עד היום הזה, ויעזבני ויעבדו אלוהים אחרים כן המה עושים גם לך". ועיין במלבי"ם (שמואל א:ח: ז- ח) שפירש וז"ל כי לא אותך מאסו וכו' כי בזה רוצים לפרוק מעליהם משפטי התורה ומלכות שמים, ככל המעשים וכו' ר"ל והגם כי רוצים לעזוב מקור חיים לחצוב להם בארות נשברים כי עד עתה שהיית בראשם היו מונהגים מהשגחה העליונה והי"ת המולך עליהם והולך לפניהם, ועתה רוצים להיות תחת הנהגת בשר ומקרי הטבע, הנה זה דומה ככל המעשים אשר עשו מיום העלתי אותם מארץ מצרים, שהעליתם מתחת ממשלת המערכה אל צל ההשגחה וכו' שמאסו להיות מונהגים על ידך הנהגה ניסיית השגחיית והם רוצים הנהגה טבעית לבטוח בזרוע בשר, וזה שאמרו חז"ל שבקשו לעבוד ע"ז, ר"ל שנדמה בזה קצת כפי שהמשיל הכתוב ענינם עכ"ל. אמנם עיין ברמב"ם (פ"א מהל' מלכים ה"ב) וז"ל מאחר שהקמת מלך מצוה למה לא רצה הקדוש ברוך הוא כששאלו מלך משמואל, לפי ששאלו בתרעומת, ולא שאלו לקיים המצוה אלא מפני שקצו בשמואל הנביא, שנאמר כי לא אותך מאסו כי אותי מאסו וכו' עכ"ל. ומבואר שקלקול העם היה שקצו בשמואל הנביא.
גמ'. תניא רבי יוסי אומר שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ להעמיד להם מלך, ולהכרית זרעו של עמלק, ולבנות להם בית הבחירה, ואיני יודע איזה מהן תחילה, כשהוא אומר כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק, הוי אומר להעמיד להם מלך תחילה, ואין כסא אלא מלך, שנאמר וישב שלמה על כסא ה' למלך. ועדיין איני יודע אם לבנות להם בית הבחירה תחלה, או להכרית זרעו של עמלק תחלה, כשהוא אומר והניח לכם מכל אויביכם וגו' והיה המקום אשר יבחר ה' הוי אומר להכרית זרעו של עמלק תחלה.
עיין ברמב"ם (פ"א מהל' מלכים ה"ב) וז"ל מינוי מלך קודם למלחמת עמלק, שנאמר אותי שלח ה' למשחך למלך עתה לך והכיתה את עמלק, והכרתת זרע עמלק קודמת לבנין הבית, שנאמר ויהי כי ישב המלך בביתו וה' הניח לו מסביב מכל אויביו ויאמר המלך אל נתן הנביא אנכי יושב בבית ארזים וכו' עכ"ל. וצ"ב מדוע הביא הרמב"ם את פסוק הזה "אותי שלח ה' למשחך למלך עתה לך והכיתה את עמלק", שבספר שמואל (שמואל א' פט"ו:א – ג) הנאמר ביחס לשאול המלך ולא את הפסוק "כי יד על כס י-ה מלחמה לה' בעמלק" שהוא פסוק שבתורה דממנו דרשו בסוגיין דהעמדת מלך קודמת להכרתת זרעו של עמלק.
והנה קיי"ל דמשיחת המלך הוי חלות קידוש להיות מלך ושתעבור המלוכה לבנו ולזרעו לעולם, וכדקיי"ל דמלך בן מלך לא בעי משיחה (הוריות יא:) דע"י משיחה חלה קדושת מלך לעולם, ולכן מלכי בית דוד נמשחין בשמן המשחה ולא מלכי ישראל (וכדפסק הרמב"ם פ"א מהל' מלכים ה"י), דהמלוכה עוברת לזרעם לעולם משא"כ במלכי ישראל184וביאר רבינו זצ"ל דאין הכוונה דבמלכי בית דוד המלכות עוברת להם בירושה דהרי גם במלכי ישראל חל דין ירושה, אלא דר"ל דבמלכי בית דוד מלכות הבנים וכל זרעו נכללה בעצם המשיחה של דוד, וכמש"כ הרמב"ם פ"א מהל' מלכים ה"ז וז"ל כיון שנמשח דוד זכה בכתר מלכות והרי המלכות לו ולבניו הזכרים עד עולם שנא' כסאך יהיה נכון עד עולם עכ"ל. ועיין עוד בס' ברכת יצחק סימן כ"ח לידידי הרה"ג ר' מנחם גנק שליט"א שדן בדברי רבינו זצ"ל.. אמנם לפי"ז צ"ע א"כ היאך נלקחה המלוכה משאול ונמסרה לדוד והרי שאול כבר נמשח למלך. ובקרן אורה (הוריות יא: ד"ה מלכי ב"ד מושחין) כתב דשאול לא נמשח בשמן המשחה אלא בשמן אפרסמון, וע"כ לא נמשך מלכותו כי לא נמשח בשמן גמור185ועיין ברד"ק (שמואל א:י:א) עה"פ "ויקח שמואל את פך השמן ויצק על ראשו", וז"ל את פך השמן – לא היה זה שמן המשחה כי לא היו מושחים ממנו אלא מלכי בית דוד אבל שמן אפרסמון היה ואמרו שאול ויהוא שנמשחו בפך לא נמשכה מלכותן דוד ושלמה שנמשחו בקרן נמשכה מלכותן עכ"ל., ודינו של שאול היה שוה למלכי ישראל, שכתב הרמב"ם (פ"א מהל' מלכים ה"י) וז"ל אין מושחין מלכי ישראל בשמן המשחה אלא בשמן אפרסמון עכ"ל186ואמר רבינו זצ"ל דהקשה הגר"מ זצ"ל דצ"ע דמהו יסוד הדין למשוח מלכי ישראל בשמן אפרסמון, דלכאורה יסוד הדין דמשיחה מקדשת להיות מלך הוא משום שנמשח בשמן המשחה שנתקדש בכלי שרת, וכמו שמשיחה בשמן המשחה מקדשת כלי שרת בקדושתן כמו"כ משיחת מלך בשמן המשחה מקדשו להיות מלך, ואילו משיחה בשמן אפרסמון לא מעלה ולא מוריד ואינה אלא כיציקת שמן בעלמא על ראשו ואינו מקדש להיות מלך, וצ"ע.. וביאר הקר"א דרק מי שנמשח בשמן המשחה חלה דין מלוכה עליו ועל זרעו לעולם, וכיון שלא נמשח שאול בשמן המשחה אלא בשמן אפרסמון יכולה המלוכה להלקח ממנו ומזרעו. וביאר הקר"א דזוהי נמי כוונת הגמ' בהוריות (יב.) "רמה קרני באלהי, רמה קרני ולא רמה פכי, דוד ושלמה נמשחו בקרן נמשכה מלכותן, שאול ויהוא שנמשכו בפך לא נמשכה מלכותן", דמשיחה בפך שהוא כלי חרס ואינו כלי שרת היינו בשמן אפרסמון ואילו משיחה בקרן ר"ל בשמן המשחה, ורק מי שנמשח בשמן המשחה נמשכה מלכותו לדורות שאינה בטלה ועוברת לזרעו לעולם. אמנם לכאורה יש להקשות על הקרן אורה, דכתב הרמב"ם (פ"א מהל' מלכים ה"ז) וז"ל כשמעמידין המלך מושחין אותו בשמן המשחה, שנאמר ויקח שמואל את פך השמן ויצק על ראשו וישקהו, ומאחר שמושחין המלך הרי זה זוכה לו ולבניו עד עולם, שהמלכות ירושה שנאמר למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל, וכו' עכ"ל. ומבואר דמקור הדין דמלך שנמשח בשמן המשחה זוכה במלוכה לו ולזרעו עד עולם נלמד ממשיחת שאול, ועל כרחך דס"ל דשאול נמשח בשמן המשחה, ודלא כדברי הקרן אורה. וא"כ הדרא קושיא לדוכתא היאך ניטלה המלכות משאול והרי נתקדש למלך בשמן המשחה, והו"ל למלוכה לעבור נמי לזרעו.187ואמר רבינו זצ"ל דאין לתרץ דבאמת שאול נתקדש להיות מלך לעולם לו ולזרעו מחמת שנמשח בשמן המשחה, ומפני שחטא ניטלה המלכות ממנו, וכדמשמע מפשטות הפסוקים (שמואל א:ט"ו:י – כ"ט), דהרי כתב הרמב"ם (פ"י מהל' יסודי התורה ה"ד) וז"ל שכל דבר טובה שיגזור האל אפילו על תנאי אינו חוזר, ולא מצינו שחזר בדבר טובה אלא בחרבן ראשון כשהבטיח לצדיקים שלא ימותו עם הרשעים וחזר בדבריו עכ"ל, ולכאורה לפי"ז אין לומר שחזר בו הקב"ה מהבטחתו לשאול שיהיה הוא וזרעו מלך עד עולם. אלא עכצ"ל דמתחילה לא נתמנה שאול להיות מלך אלא בתנאי שילחם מלחמת ה' כראוי, ומאחר שלא נלחם כראוי נתבטל המינוי.
וי"ל דהטעם שנתבטלה מלכותו של שאול מזרעו אע"פ שנמשח בשמן המשחה, הוא משום שעצם המינוי שלו היה על תנאי שילחם מלחמת ה', וכיון שלא נלחם כראוי לא נתקיים התנאי בטלה משיחתו ופקע ממנו המלוכה. וי"ל דכמו"כ חל תנאי זה במשיחת דוד, ושפיר לחם כראוי ולכן נתקיים בו התנאי וזכה למלוכה לדורות. ונראה דזה הוא מעיקר תפקידו של המלך ולכן כתב הרמב"ם (פי"א מהל' מלכים ה"ד) וז"ל ואם יעמוד מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצות כדוד אביו וכו' ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה וילחם מלחמות ה' הרי זה בחזקת שהוא משיח וכו' עכ"ל. וי"ל דמשו"כ הביא הרמב"ם את הפסוק דכתיב "אותי שלח ה' למשחך למלך עתה לך והכית את עמלק", דר"ל דעצם המשיחה היה בתנאי שילחם עם עמלק, וילחם מלחמת ה' כראוי דאזי חלה המשיחה נמי בזרעו. ומכיון דשאול לא נלחם עם עמלק כראוי אזי לא נתקיים התנאי ובטלה המלכות ממנו ומזרעו.188ועיין בשיעורים על הרמב"ם פ"א מהל' מלכים ה"ג.
גמ'. וכן בדוד הוא אומר ויהי כי ישב המלך דוד בביתו וה' הניח לו מסביב, וכתיב ויאמר המלך אל נתן הנביא ראה נא אנכי יושב בבית ארזים וגו'.
יש לעיין מה ניתוסף בפסוק זה יותר מהפסוקים בפ' ראה שהביאו בגמ' שמלחמת עמלק קודמת לבנין בית הבחירה, וצ"ב למה הביא הרמב"ם (פ"א מלכים ה"ב) פסוק זה. ונראה דיש שתי מצות נפרדות: א) מצות בנין מקדש מגזה"כ ד"ועשו לי מקדש", ב) מצוה לבנות בית הבחירה. ונראה דבנין המשכן במדבר היה קיום של מצות בנין בית המקדש מדין "ועשו לי מקדש", (כדמבואר ברמב"ם פ"א מהל' בית הבחירה ה"א). וכן בנין המשכן בנוב וגבעון ושילה הוי קיום מצות בנין מקדש. אולם נראה דיש חלות דין מיוחד של בית הבחירה, דהיינו לבנות בית הבחירה בהר המוריה שהוא המקום שנבחר בחירה עולמית שאחריה שוב אין מקום אחר. ונראה דיש עוד חילוק בין בית הבחירה למשכן, דבבית הבחירה היתה תקרה, משא"כ בנוב וגבעון ושילה היה בית של אבנים ויריעות על גביו אבל לא היה לו תקרה, וכן מבואר ברמב"ם (פ"א מהל' בית הבחירה ה"ב) שכתב וז"ל ומשם באו לשילה ובנו שם בית של אבנים ופרשו יריעות המשכן עליו ולא היתה שם תקרה וכו' ומגבעון באו לבית העולמים וכו' עכ"ל. ונראה דבנוב וגבעון נמי לא היתה תקרה אלא ירעות ע"ג המשכן, וזהו דאמר דוד אנכי יושב בבית ארזים וארון ברית ה' בתוך היריעה. ונראה דתקרה מורה על קביעות ונצחיות ולכן רק בבית הבחירה שנבחר לעד ולעולמי עולמים היתה תקרה של אבנים, משא"כ במשכן. וי"ל דזהו מה שניתוסף בפסוק הזה "אנכי יושב בבית ארזים" דמצות בנין בית הבחירה דהיינו בית עולמים חלה רק לאחר כניסתן לא"י ולאחר מלחמת עמלק. ואילו קיום מצות "ועשו לי מקדש" חלה אף במשכן שבמדבר ובנו"ג ושילה לפני הכרתת זרעו של עמלק.
ולפי זה נמי יש ליישב סתירה בדברי הרמב"ם דבפ"א מהל' בית הבחירה (ה"א) כתב וז"ל מצות עשה לעשות בית לה' מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות, וחוגגין אליו שלש פעמים בשנה שנאמר ועשו לי מקדש, וכבר נתפרש בתורה משכן שעשה משה רבינו, והיה לפי שעה שנאמר כי לא באתם עד עתה וכו' עכ"ל. ומבואר דמצות בנין בית המקדש הוא מקרא ד"ועשו לי מקדש". אמנם יעויין ברמב"ם (פ"א מהל' מלכים ה"א) שכתב וז"ל שלש מצות נצטוו ישראל בשעת כניסתן לארץ, למנות להם מלך שנאמר שום תשים עליך מלך, ולהכרית זרעו של עמלק שנאמר תמחה את זכר עמלק, ולבנות בית הבחירה שנאמר לשכנו תדרשו ובאת שמה עכ"ל. וצ"ע דכאן הביא הרמב"ם את הפסוק "לשכנו תדרשו ובאת שמה" כמקור למצות בנין בית הבחירה.189ועיין בלחם משנה (פ"א מלכים ה"א).
ונראה דיש שתי מצות נפרדות: א) מצות בנין מקדש מגזה"כ ד"ועשו לי מקדש", ודין זה אינו שייך לכניסה לארץ ולמחיית עמלק, ונתקיים מצות "ועשו לי מקדש" בבנין המשכן במדבר ובנוב וגבעון ושילה. ב) מצוה בפ"ע לבנות בית הבחירה הנלמד מהפסוק "לשכנו תדרשו ובאת שמה". ונראה דהם ב' דינים שונים דקיום מצות ועשו לי מקדש אינו תלוי במקום מסוים, ומקום המקדש מחוץ לירושלים יכול להשתנות עפ"י הדיבור כמו שהיה המשכן בגלגל ובנו"ג ובשילה, משא"כ דין בית הבחירה הוי חלות דין בחירה בירושלים והר המוריה לדורות, וכמש"כ הרמב"ם (פ"א מהל' בית הבחירה ה"ג) וז"ל כיון שנבנה המקדש בירושלים נאסרו כל המקומות כולן לבנות בהן בית לה' ולהקריב בהן קרבן, ואין שם בית לדורי הדורות אלא בירושלים בלבד ובהר המוריה שבה נאמר ויאמר דויד זה הוא בית ה' האלקים וזה מזבח לעולה לישראל ואומר זאת מנוחתי עדי עד עכ"ל. ומבואר דלאחר שנבנה בית המקדש בהר המוריה חלה חלות דין בית הבחירה ונאסרו הבמות לעולם, משא"כ לאחר חורבן שילה הותרו הבמות. ונראה דהאוסר של הקרבה בבמות במשכן שילה הוי חלות קדושת המקדש, ומשחרב המשכן ונתבטלה קדושת מקדש הותרו הבמות. משא"כ יסוד האוסר של הקרבה בבמה לאחר בנין ביהמ"ק בירושלים הוי חלות שם בית הבחירה שנבחר לעולמים, ואף לאחר שנחרב הבית קדושת בית הבחירה בהר המוריה לא בטלה ולכן עדיין נאסרו הבמות. ונראה דלכן הביא הרמב"ם ב' פסוקים שונים, דבפ"א מהל' בית הבחירה מיירי הרמב"ם לענין מצות בית המקדש הנלמד מקרא "ועשו לי מקדש", שנתקיים בבנין המשכן במדבר ובנוב וגבעון ושילה. משא"כ בהל' מלכים מיירי לענין מצות בנין בית הבחירה ולכן הביא הרמב"ם את הפסוק (דברים יב:ה) "כי אם אל המקום אשר יבחר ה' וגו' לשכנו תדרשו ובאת שמה" דמיירי לאחר כניסתן לארץ ובדין מסוים של מקום אשר יבחר ה' דהיינו חלות דין בית הבחירה.190וע"ע במש"כ רבינו זצ"ל בחידושי הגר"מ והגרי"ד (פ"ו מהל' בית הבחירה הי"ד) שהאריך לבאר יסוד זה.
תוס' ד"ה מלך מותר. וז"ל תימה למה נענש אחאב על נבות כיון שלא רצה למכור לו כרמו וכו', וי"ל דבפרשת המלך כתיב (שמואל א ח) יקח ונתן לעבדיו ולא לעצמו וכו', אי נמי דפרשת המלך לא נאמרה רק על המלך שנמלך על כל ישראל ויהודה ומאת המקום ואחאב לא מלך על יהודה וגם לא מלך מאת המקום.
ונראה לבאר קושיית התוס' דחזינן מתוכחת אליהו הנביא לאחאב (מלכים א:כ"א:י"ט) "הרצחת וגם ירשת" דהיתה תביעה אף על הירושה ולא רק על הרציחה, ולכן הקשו התוס' דלכאורה היה מותר לו ליטול את הכרם מדין מלך. ותירצו התוס' "דבפרשת המלך כתיב יקח ונתן לעבדיו ולא לעצמו", וכן מבואר ברמב"ם (פ"ד מהל' מלכים ה"ו) וז"ל ולוקח השדות והזיתים והכרמים לעבדיו כשילכו למלחמה ויפשטו על מקומות אלו אם אין להם מה יאכלו אלא משם, ונותן דמיהן, שנאמר ואת שדותיכם ואת כרמיכם וזיתיכם הטובים יקח ונתן לעבדיו עכ"ל, ומבואר דמלך נוטל לעבדיו מה שיאכלו ונותן דמיהן אבל אסור לו לקחת לעצמו. וכן מבואר ממש"כ הרמב"ם (פ"ג מהל' מלכים ה"ח) וז"ל ויש לו לאסור ולהכות בשוטים לכבודו אבל לא יפקיר ממון ואם הפקיר הרי זה גזל עכ"ל. ומבואר שאין למלך כח הפקעת ממון לצורך עצמו, וכשיטת התוס'. (ועיין ברדב"ז פ"ד מלכים ה"ו דמשו"ה נענש אחאב שלא הותר לו לקחת לעצמו הכרם של נבות).
ועוד תירצו התוס' וז"ל אי נמי דפרשת המלך לא נאמרה רק על המלך שנמלך על כל ישראל ויהודה ומאת המקום ואחאב לא מלך על יהודה וגם לא מלך מאת המקום עכ"ל. אמנם לכאורה מדברי הרמב"ם מבואר דחלין דיני מלך ופרשת המלך אף במלכי ישראל191עיין בהגהות מיימונית פ"ד מהל' מלכים ה"ו אות ב'., ועוד חזינן דאליהו הנביא כיבד את אחאב ורץ לפניו ומשמע שכיבדו מדין מלך, ואי היה לאחאב דין מלך לענין חיוב כבוד לכאורה ה"ה דהיה מלך אף לענין פרשת המלך, וצ"ע בדברי התוס'. ולולא דברי התוס' היה נראה לתרץ דדיני המלך ופרשת המלך אינן נוהגין אלא במלך שמתנהג עפ"י חוקי התורה והוא ירא שמים, ולוקח רק את מה שנצרך, משא"כ אחאב לא התנהג עפ"י חוקי התורה ולא חלו בו זכותי המלך ופרשת המלך192ואמר רבינו זצ"ל דשמע מאביו מרן הגר"מ זצ"ל דבשעת תחילת שלטון הקומוניסטי ברוסיא, היו הקומניסטים נוטלים תבואתם וממונם של האזרחים הקאפטליסטים בעל כרחם (וזה נקרא בלע"ז רקוויזישי"ן), והיו מוכרין את רכושם בזול להמון עם, ונתעורר השאלה האם מותר לקנות הדברים האלו מהממשלה, דלכאורה י"ל דדינא דמלכותא דינא. ואמר הגר"מ זצ"ל דזה אינו דוכי משום שהנהיגו הממשלה חוק ליטול מהעשירים את נכסיהם ולמכור את הנכסים להמון עם הוי בכלל דינא דמלכותא דינא, וכי כל דבר שנעשה עפ"י גושפנקא דמלכא חל בזה דין דינא דמלכותא דינא, והרי אף בסדום היו חוקים, ואעפ"כ כתיב "ואנשי סדום רעים וחטאים לה' מאד",דדינא דמלכותא דינא אינו נוהג אלה באופן שהחוקים של המדינה הם בישרות וצדק - דדינא דלמכותא דינא ולא חמסנותא דמלכותא..