תוס' ד"ה ולעבריה לאדר. וז"ל תימה מאי קושיא הא רבה בר שמואל תני בסוף פ"ק דר"ה (דף כ.) יכול כשם שמעברין את השנה לצורך ת"ל החודש הזה כזה ראה וקדש וכו' עכ"ל.
ולכאורה יתכן לתרץ את קושיית התוס' דאע"ג דלכתחילה אין מעברין את החודש כדי לדחות את ראיית הלבנה בחידושה מ"מ אי עשו כן בדיעבד חל העיבור, מדין אתם אפילו מזידין ואפילו מוטעין. וי"ל דבאופן זה אין לעבר את השנה משום סימנא דתקופת ניסן דאין זה חשיב סימן לעבר את השנה כיון דיש אפשרות לעבר את החדש. וכוונת הגמ' "וליעברוה לאדר" ר"ל דלא נחשב דיש כאן צורך גמור דתקופה כיון דאיכא תקנה אחרת לעבר חדש אדר המועיל בדיעבד. ואע"פ שאין לעשות כן לכתחילה מ"מ חסר בחלות שם צורך לעיבור השנה. ואף אם יצא לבסוף שלא עיברו את החודש ולא את השנה וחסר בתקופת ניסן מ"מ אין זה חסרון בחג הפסח, דתקופת ניסן אינה דין ביו"ט של פסח, כלומר דאי לא הוי תקופת ניסן אזי חסר בשם היו"ט של פסח, אלא תקופת ניסן הוי סימן בדין עיבור השנה. והך סימן לא מספיק לעבר עליו את השנה, מכיון דיש אפשרות לעבר את אדר ולכן לא איכפת לן בתקופת ניסן.
ועיין בר"ן (דף יג:) שכתב בשם הרמב"ן לגבי תקופת תשרי מכיון שצריך עוד סימן להצטרף אליו כדי לעבר את השנה אע"פ שיכולים לדחות את הסימן של תקופת תשרי ע"י עיבור חדש אלול אין עושין כן כיון שנשאר עדיין הסימן השני לעבר את השנה (כגון אביב או פירות), ולא אמרינן דמכיון דיכולים לדחותו לאו שמיה סימן. משא"כ הסימן דתקופת ניסן דמעברין עליו את השנה בלי צירוף של סימן אחר אזי מכיון שיכולים לדחות את הסימן ע"י עיבור חדש אדר, לא מיקרי סימן לעבר עליו את השנה. ונראה דהביאור בזה הוא דתקופת ניסן הוי חלות בשנה עצמה, ומשו"ה מעברין את השנה מחמת הסימן דקופת ניסן בלבד, אבל אם אפשר לעבר את החודש ולסלק את הסימן אזי יש חסרון בעצם הסימן שבשנה ולא הוי סימן לעבר עליו את השנה. משא"כ בנוגע לתקופת תשרי דצריך לצרף אליו עוד סימן כדי לעבר את השנה, דהוי דין עיבור משום צורך ולא מצד עצם השנה. ומכיון דהך צורך דתקופת תשרי מצטרפת לצורך אחר לעבר את השנה אע"פ שאפשר לעקוף על הצורך דתקופת תשרי ע"י שנעבר את חדש אלול מ"מ סגי בהך צורך כדי לעבר את השנה, דהאפשרות לעבר את החדש אינו מגרע בצורך העיבור, אלא בחלות דין דהשנה צריכה להתעבר. ולכן אף דאיכא אפשרות לעבר את החדש אין זה מגרע עיבור מחמת תקופת תשרי דהוי עיבור מחמת צורך אלא מגרע בסימן דתקופת ניסן דהוי חלות בעצם השנה.
ועיין בתוס' (ר"ה דף כא. ד"ה עברה) וז"ל וי"ל דהתם בתקופת תשרי איירי אבל הכא בתקופת ניסן דעליה לבדה מעברין וצריך טעם כיון דמקרא קא דרשי הכא והכא מאי שנא עכ"ל. ותוס' הניחו הדבר בצ"ע, וי"ל כמש"נ דתקופת ניסן הוי חלות דין בשנה עצמה דהשנה צריכה להתעבר, דכתיב שמור את חדש האביב, דהוי דין בשנה עצמה שישמרו שתהא ניסן בחדש האביב. משא"כ תקופת תשרי הוי סימן דיש דין עיבור מחמת הצורך, וכדי לעבר את השנה מחמת הצורך בעינן ב' סימנים.
בגמ'. וסמכו שנים זקני שנים ואין ב"ד שקול מוסיפין עליהן עוד אחד הרי כאן חמשה.
ולכאורה מהא דבעינן ה' זקנים מב"ד הגדול לסמיכת פר העלם דבר, מוכח דחל חלות שם מינוי בגברא של הדיין שנתמנה לסנהדרין הגדול, דהוי דיין שבסנהדרין, ואפילו כשאינם יושבין במקומן בלשכת הגזית חל בו חלות שם דיין שבסנהדרין. ועוד מוכח דאפילו כשאין שם ישיבת כל הסנהדרין אלא רק חמשה זקנים מהסנהדרין עדיין חל בהם חלות שם דיין שבסנהדרין וזקנים.
והנה יש להעיר דמוכח מכאן דחל הדין דאין ב"ד שקול אפילו היכא שהב"ד אינם מורים הוראה ומכריעים את ההלכה אלא דעושין מעשה ב"ד בעלמא, ואע"פ שא"א לעשות מעשה ב"ד עפ"י הכרעה של רוב הדיינים אלא בעינן שכולן יהיו בדעה אחת, וא"כ צ"ע מ"ט בעינן שלא יהיו ב"ד שקול. וי"ל דהביאור בזה הוא דאע"פ שאין ב"ד מורין כאן שום הוראה בעינן שיהא ב"ד הראוי להורות, דיכול הדבר לבוא לידי שאלה שיצטרכו להורות, ולכן בעינן ב"ד הראוי להורות (דאינו ב"ד שקול) גם למעשה ב"ד. וכן פירש ביד רמה דבעינן ב"ד נוטה שמא יצטרכו להורות על מום שבבהמה אם הוא מום קבוע או מום עובר.115ועיין בתוס' ביבמות דף קא. ד"ה ואין דיש ב' דיעות אי בעינן ב"ד נוטה רק באופן דיבוא לידי הוראה או בכל אופן. ולפי"ז יתכן לומר דהא דס"ל להתוס' בגיטין (דף פח: ד"ה במילתא) דבעינן סמוכין לקבלת גרים אין זה משום דסמיכה הוי דין בב"ד אלא סמיכה הוי דין בהוראה, אמנם בעינן שכל ב"ד ואף ב"ד העושה מעשה ב"ד בעלמא יהא ב"ד הראוי להורות, ומשו"ה בעינן סמוכים לקבלת גרים. ואילו שיטת הרמב"ם (פי"ג מהל' איסורי ביאה ה"ו) היא דלא בעינן ב"ד של ג' סמוכים לקבלת גרים, וסגי בהדיוטות. וי"ל דהרמב"ם סובר דרק כשב"ד מורים הוראה בעינן סמוכים ולא כשעושין מעשה ב"ד בעלמא, כבקלת גרים. דשיטת הרמב"ם היא דסמיכה הוי דין בהוראה ולא בדיני ב"ד. וצ"ל לשיטת הרמב"ם דשאני ההלכה דבעינן ב"ד נוטה מסמיכה, דכל ב"ד צריך להיות ב"ד נוטה ואע"פ דאינו ב"ד המורה הוראה אלא עושה מעשה ב"ד בעלמא כסמיכת זקנים על פר העלם דבר, משא"כ סמיכה הוי דין בהוראה ורק ב"ד המורה הוראה צריך להיות סמוכים.
רש"י ד"ה במקום שבעים וחד קאי. וז"ל לפי שהיה משה ראש להם ושקול ככולם עכ"ל.
יש לדקדק במש"כ רש"י דמשה היה במקום ע"א משום שהיה ראש לסנהדרין, דלכאורה לפי"ז נימא דזה הדין בכל נשיא הסנהדרין ולא מצינו דין זה אלא במשה רבינו בלבד, וצ"ע.