גמ'. אמר מי הוא שעלה שלא ברשות ירד.
ומשמע דלא בעינן רשות מיוחדת לכל א' וא' מהשבעה המוזמנים דאל"ה היה רבן גמליאל יודע בעצמו מי עלה שלא ברשות. אלא משמע דבעינן רק הזמנה כללית מאת הנשיא לשבעה שיבואו ויעברו את השנה. ועיין ברבנו חננאל דאותו היום הפליגו בדברי תורה ועיברוה ביום אחר. ולכאורה מבואר מזה דבהך דין דאין מעברין אלא במזומנים איכא נמי איסור לעבר את השנה בפני א' שאינו מן המזומנים, ומשו"ה לא הותר להם לעבר את השנה בפני שמואל הקטן והוצרכו להפליג בד"ת אותו היום ורק למחרת עיברוה.
רש"י. ד"ה במזומנים לה. וז"ל שהזמין הנשיא מבערב עכ"ל. אמנם הרמב"ם (פ"ד קדה"ח ה"ט) רק נקט שהזמינום הנשיא ולא הזכיר דבעינן הזמנה מבערב.
גמ'. ומעשה ברבן גמליאל וכו' ואמר רוצה אני נמצאת שנה מעוברת.
לכאורה משמע קצת מהגמ' דלא בעינן הסכמת הנשיא בדיעבד אלא בציור שהתנו הכי מעיקרא, דאזי בעינן הסכמת הנשיא כדי שיחול העיבור. ומשמע דהדין דאין מעברין את השנה אא"כ ירצה הנשיא הוי רק דין לכתחילה, וכן מבואר מדברי הרמב"ן בספה"מ מצוה קנ"ג (ד"ה וזהו הדין הנהוג) וז"ל והיה מטכסיסים שאין מעברין את השנה אלא א"כ ירצה הנשיא וכו' ועכ"ז תיקנו שאם היה במקום אחר יהא כבודו מחול וכו' עכ"ל. ומבואר דס"ל דהוי דין לכתחילה משום כבוד הנשיא, ואין זה הלכה בדיני העיבור ואם הנשיא מחל על כבודו שפיר מהני עיבור אפילו בלי הסכמת הנשיא. אמנם נראה דהרמב"ם חולק ע"ז שכתב (פ"ד קדה"ח ה"י) וז"ל שלשה אומרין צריכה עיבור ושנים אומרין אינה צריכה עיבור, מוסיפין שנים מן המזומנין לה ונושאין ונותנין וגומרין בשבעה, אם גמרו כולם לעבר או שלא לעבר עושין כמו שגמרו, ואם נחלקו הולכים אחר הרוב בין לעבר בין שלא לעבר, וצריך שיהא ראש בית דין הגדול שהוא ראש ישיבה של שבעים ואחד מכלל השבעה, ואם גמרו בשלשה לעבר הרי זו מעוברת והוא שיהא הנשיא עמהן או שירצה עכ"ל, ועוד כתב (שם בהל' י"ב) וז"ל היה ראש בית דין הגדול והוא הנקרא נשיא בדרך רחוקה אין מעברין אותה אלא על תנאי אם ירצה הנשיא, בא ורצה הרי זו מעוברת לא רצה אינה מעוברת עכ"ל. ומבואר דס"ל להרמב"ם דהסכמת הנשיא מעכבת בעיבור השנה, ומשמע דס"ל דזה דין מדיני העיבור. ולשיטתו צ"ע למה הוצרכו להתנות ע"מ שירצה הנשיא, דאף בלא הך תנאי העיבור יהיה בטל אם אין הנשיא מסכים אח"כ. ומשמע דהרמב"ם סובר דבעינן הסכמת הנשיא לא רק לחלות העיבור אלא אף לגבי מעשה העיבור, דדעת הנשיא מעכבת במעשה העיבור שיהא מעשה העיבור נעשה על דעת הנשיא, ולא מהני אם מסכים אח"כ דגוף המעשה עיבור צריך להיעשות מדעתו. ורק כשעושין תנאי ומזכירים בהדיא דעת הנשיא בעצם מעשה העיבור נחשב שמעשה העיבור נעשה מדעתו.