גמ'. אמר מר היו בה קדשים קדשי מזבח ימותו, ואמאי ימותו ירעו עד שיסתאבו וימכרו, ויפלו דמיהן לנדבה רבי יוחנן אמר זבח רשעים תועבה. ריש לקיש אמר ממון בעלים הוא, והכא בקדשים שחייב באחריותן, ורבי שמעון היא דאמר ממון בעלים הוא. הא מדסיפא רבי שמעון היא רישא לאו רבי שמעון בקדשים קלים, ואליבא דרבי יוסי הגלילי דאמר קדשים קלים ממון בעלים. אבל קדשי קדשים מאי יפדו, אדתני סיפא קדשי בדק הבית יפדו, ליפלוג וליתני בדידה במה דברים אמורים בקדשים קלים, אבל קדשי קדשים יפדו כיון דאיכא חטאת שמתו בעליה דלמיתה אזלא לא פסיקא ליה. בשלמא רבי יוחנן לא אמר כריש לקיש דכתיב זבח רשעים תועבה, אלא ריש לקיש מאי טעמא לא אמר כרבי יוחנן אמר לך כי אמרינן זבח רשעים תועבה הני מילי היכא דאיתנהו בעינייהו, אבל הכא כיון דאישתני אישתני.
ונראה לבאר דלר' יוחנן "זבח רשעים תועבה" הוי פסול בחלות ההקדש ולכן אפילו אם ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויפלו דמיהן לנדבת ציבור ג"כ יהיה אסור להקריבו. ואילו ר"ל סובר דזבח רשעים תועבה הוי פסול דחל דוקא בהקרבן עצמו ואם ירעו עד שיסתאבו ליכא איסור דזבח רשעים תועבה דכיון דאישתני אישתני דהוי קרבן אחר.
גמ'. אמר רב חסדא לא שנו אלא תרומה ביד כהן אבל תרומה ביד ישראל תנתן לכהן בעיר אחרת.
עיין ברמב"ם (פ"ד מהל' עכו"ם הי"ד) שכתב וז"ל התרומות שבתוכה אם הגיעו ליד כהן ירקבו מפני שהם נכסיו, ואם עדיין הן ביד ישראל ינתנו לכהן של מדינה אחרת מפני שהן נכסי שמים וקדושתן קדושת הגוף עכ"ל. וצ"ע דהרמב"ם פסק בפ"ד מהל' עכו"ם (הי"ג) דקדשי בה"ב יפדו ואח"כ שורפין אותן דכתיב שללה ולא שלל שמים626ועיי"ש בהשגת הראב"ד שהשיג על הרמב"ם, וז"ל לא ידעתי למה שורפין אותן שלל שמים היה ולא חל עליו איסור עכ"ל., וא"כ מוכח דס"ל דגזה"כ דשללה ולא שלל שמים אינו מונע את האיסור דעיר הנדחת מלחול, אלא דהוי תנאי בדין שריפה, דכל זמן דהוי ממון הקדש אין שורפין אותו, וא"כ צ"ע מ"ש דלענין תרומה ביד ישראל פסק דליכא איסור עיה"נ כלל. ועוד צ"ע דלמה הוסיף הרמב"ם הטעם דהתרומה מותרת מכיון "שקדושתן קדושת הגוף". ועוד צ"ע דבהלכה י"ג כתב דקדשי מזבח ימותו משום דכתיב זבח רשעים תועבה, ולכאורה הול"ל שחל איסור עיה"נ עליהן ולכן אסור להקריבן.
ונראה לומר דלהרמב"ם יש ב' דינים: א) ממון הקדש מפקיע לגמרי מדין עיה"נ, ב) שם הקדש מפקיע מקיום מצות שריפה דעיר הנדחת. והנה כתב הרמב"ם (פ"ד מהל' עכו"ם ה"ז) וז"ל נכסי הצדיקים שבתוכה והם שאר יושבי העיר שלא הודחו עם רובה נשרפין בכלל שללה הואיל וישבו שם ממונן אבד, וכל הנהנה ממנה בכל שהוא לוקה אחת שנאמר ולא ידבק בידך מאומה מן החרם עכ"ל. ונראה דנכסי רשעים נאסרין בהנאה בעצם דינם כנכסי עיה"נ ומצוה לשורפם, ואילו נכסי צדיקים אין עליהן דין איסור הנאה בפנ"ע ומצות שריפה בפנ"ע ויסוד איסור ההנאה שלהם חל משום שהן עומדים לשריפה ביחד עם נכסי הרשעים. ולפי"ז אם ב"ד ישרפו את כל נכסי העיר חוץ מנכסי צדיקים שבה שוב אין הב"ד יכולים לשרוף את נכסי הצדיקים, וי"ל דבכה"ג יהיו הנכסים מותרין בהנאה.
ונראה דהרמב"ם סובר דקדשים הויין כנכסי צדיקים שבתוך העיר, ואע"פ שממון הקדש מפקיע מדין עיר הנדחת מ"מ חל בהקדש דין נכסי צדיקים שבתוכה והיינו משום דהגדר של "נכסי צדיקים שבתוכה" הוא שאין הבעלים תושבי עיר אחרת, והקדש אינו בעלים דעיר אחרת, ואף הקדש הוי בכלל נכסי צדיקים שבתוכה. אמנם הרמב"ם מחלק בין קדשי מזבח לקדשי בדק הבית, דקדשי בה"ב הן עומדין לפדיון וראויים לשריפה ומשו"ה בשעת גמר דין חל עלייהו חיוב שריפה וממילא הן אסורים בהנאה. משא"כ קדשי מזבח דקדושתן קדושת הגוף ואין עומדין לפדיון בתמותן, דבשעת גמר הדין לא היו ראויין לשריפה לא חל עליהם גמר הדין לישרף ולא נאסרו בהנאה, דהרמב"ם סובר שיסוד איסור הנאה הוא מחמת שעומדין לשריפה. משא"כ תרומה אינו נאבד מדין נכסי צדיקים שבתוכה אלא משום דהויא ממון עיה"נ, מכיון דהוי ממון כהנים שבתוך העיר, ואילו תרומה שביד ישראל מותר משום דלא הוי ממון עיר הנדחת דהו ממון השבט. והא שאינו טעון שריפה היינו משום דקדושתו קדוה"ג ולא חל בו פדיון וא"כ בשעת גמר הדין לא חל דין שריפה על תרומה שביד ישראל מכיון דלא הוי בר פדיון, ואי אפשר לאוסרו נמי מדין ממון עיה"נ מאחר דאינו ממון אנשי העיר. ולפי"ז מיושב למה לא ביאר הרמב"ם כרש"י בתרומה ביד ישראל דממון השבט הוא, דנהי דאין השבט מיושבי עיר הנדחת מ"מ אינם תושבי עיר אחרת, וכהקדש דמי, ודינו כנכסי צדיקים שבתוכה, וכמש"נ.
גמ'. תנן התם עיסה של מעשר שני פטורה מן החלה דברי ר"מ וחכמים מחייבין, אמר ר"ח מחלוקת במעשר שני בירושלים, דר"מ סבר מעשר שני ממון גבוה הוא ורבנן סברי ממון הדיוט אבל בגבולין הכל פטור.
שיטת הרמב"ם (פ"ו מהל' ביכורים ה"ד) היא דמעשר שני בירושלים חייבת בחלה. ובהל' מעשר שני (פ"ג הכ"ד) פסק דמע"ש הוי ממון גבוה. וקשה שהרי לפי הגמ' למ"ד מע"ש ממון גבוה עיסת מע"ש פטורה מן החלה, וא"כ איך פסק הרמב"ם שממון גבוה הוא וחייבת בחלה. (ועיין בכס"מ בהל' ביכורים). וי"ל דהיה לרמב"ם גירסא אחרת בגמ', דבירושלים לכו"ע חייבת במעשר ובגבולין הוא דפליגי, ופסק הרמב"ם כר"מ דמע"ש ממון גבוה דוקא בגבולין. אך צ"ע בפסקו של הרמב"ם (פ"ד הל' ע"ז הט"ו) דמע"ש בתוכה בגבולין יגנזו ומשמע דהוי ממון הדיוט, דאילו היה ממון גבוה לא היה נאסר כלל.
וי"ל דהרמב"ם אזיל לשיטתו דפסק (בהי"ג) דאף על ממון גבוה חל איסור עיר הנדחת. אך קשה לפי"ז למה לא כתב דבמע"ש פודין אותו ואח"כ שורפין אותו כמש"כ לענין קדשי בה"ב שחל עליהם איסור עיה"נ. ותירץ הגר"מ זצ"ל דמאחר דמע"ש דעיה"נ אסור בהנאה א"כ אינם שו"פ והרי פדיון צריך להיות בכסף שו"פ. וחלוק דין הקדש מדין מעשר שני, דבהקדש המחלל שו"פ על מנה מחולל והכל נתפס בקדושה. משא"כ במע"ש דאינו תופס אלא דמי שיוויו בדוקא, ולכן לא שייך פדיון במע"ש של עיה"נ.
גמ'. תנו רבנן היו בה קדשים, קדשי מזבח ימותו, קדשי בדק הבית יפדו, ותרומות ירקבו, ומעשר שני וכתבי הקדש יגנזו.
עיין ברמב"ם (פ"ד מהל' עכו"ם הי"ג) וז"ל ההקדשות שבתוכה קדשי מזבח ימותו זבח רשעים תועבה, קדשי בדק הבית יפדו ואחר כך שורפין אותן שנאמר שללה ולא שלל שמים עכ"ל. והשיג עליו הראב"ד וז"ל א"א לא ידעתי למה שורפין אותן שלל שמים היה ולא חל עליו איסור עכ"ל. וכתב הכסף משנה (שם) "וי"ל דסבירא ליה לרבינו דבהמת עיר הנדחת מיקרו ואריא דהקדש הוא דרביע עלייהו וכיון דנסתלק אריא דהקדש חל עליו מיד איסור עיר הנדחת ולפי זה לא קאי ואח"כ שורפין אלא אקדשי בדק הבית". והגר"מ זצ"ל אמר דיש להסתפק בדעת הרמב"ם מה דין קדשי בה"ב של עיר הנדחת קודם פדיון האם נאסרו בהנאה או לא, ומלשון הכס"מ משמע דנקט דקודם פדיון לא חל עלייהו דין עיר הנדחת כלל ואינן אסורין בהנאה. אך יתכן לומר דהרמב"ם סובר דהגזה"כ דשללה ולא שלל שמים ממעט קדשי בה"ב רק מדין שריפה דליכא חיוב שריפה בקדשי בדק הבית קודם פדיון דכתיב "את כל שללה תקבוץ ושרפת", אך באמת חל על קדשי בה"ב של עיה"נ איסה"נ מדין העיר הנדחת.
ולכאורה יש להביא ראייה מהא דאיתא דמעשר שני שבתוכה יגנזו ואינו נשרף משום דהוי שלל שמים, ומשמע דהמע"ש אסור בהנאה. וי"ל דה"ה בקדשי בה"ב דדינם שוה למע"ש דהוי שלל שמים. אמנם עיין ברש"י (דף קיב: ד"ה ואם איתא) דפירש דלמ"ד מע"ש ממון גבוה הריהו מותר בהנאה והא דקיי"ל דמע"ש יגנזו היינו אליבא דמ"ד מע"ש ממון הדיוט והא דאינו נשרף היינו מדרבנן. אמנם הרמב"ם פסק (פ"ג מהל' מע"ש הי"ז) דמעשר שני ממון גבוה ומ"מ פסק דמע"ש שבעיר הנדחת יגנזו. ומשמע דס"ל דחל איסור הנאה במעשר שני אע"פ שהוי שלל שמים, וכמו"כ י"ל לענין קדשי בדק הבית.
אמנם ממה שפסק הרמב"ם דקדשי בה"ב יפדו לכאורה מוכח דסובר שלא חל על קדשי בה"ב של עיר הנדחת אסה"נ קודם פדיון, דאם נאסרו בהנאה צ"ע איך תופס בהן פדיון והרי אינן שו"פ. והגר"מ זצ"ל תירץ דלגבי הקדש קיי"ל דהקדש נתפס בפדיון אפילו ביותר מכדי דמיו דאין אונאה להקדש (בין אם מאנה או מתאנה), משא"כ מעשר שני אינו נתפס בפדיון יותר מכדי דמיו (רמב"ם פ"ה מהל' מע"ש ה"ו). ולפי"ז י"ל דלהרמב"ם קדשי בה"ב שבעיר הנדחת נאסרין בהנאה אף לפני פדיון דחל על שלל שמים אסה"נ, והא דחל בהו פדיון אע"פ שנאסרו בהנאה ואינן שו"פ הוא משום דהקדש פחות משו"פ שפדאו על פרוטה חל פדיון, וכמו"כ חל פדיון בהקדש דהוי אסה"נ. משא"כ במעשר שני פחות משו"פ לא חל פדיון אפילו אם פדאן בפרוטה דמע"ש אינו נתפס בפדיון אלא בכדי שוויין, ומשו"ה פסק הרמב"ם דמעשר שני שבעיר הנדחת יגנזו דלא שייך בה פדיון כלל.627ועיין עוד בחידושי הגר"מ הלוי פ"ד מהל' עכו"ם הי"ג. ועיין בס' עבודת המלך על הרמב"ם פ"ד מהל' עכו"ם הי"ג מש"כ בשם גיסו הגר"מ הלוי סאלאווצי'ק זצ"ל.
והנה בברייתא איתא דתרומה שבתוכה ירקבו, ובגמ' מבואר דהיינו דוקא בתרומה שביד כהן אך תרומה שביד ישראל ינתנו לכהן שבמדינה אחרת ומותר בהנאה. ורש"י מפרש דתרומה שביד כהן הוי ממונו אך אינו נשרף משום דלא מזלזלינן ביה לשורפו דקדש הוא. ומבואר דלרש"י תרומה ביד כהן לא הוי בכלל "שלל שמים", אמנם מלשון הרמב"ם (פ"ד מהל' עכו"ם הי"ד) וז"ל התרומות שבתוכה אם הגיעו ליד כהן ירקבו מפני שהם נכסיו, ואם עדיין הן ביד ישראל ינתנו לכהן של מדינה אחרת מפני שהן נכסי שמים וקדושתן קדושת הגוף עכ"ל, משמע דתרומה הוי בכלל שלל שמים, וצ"ע לשיטתו למה פסק דירקבו. ונראה דהרמב"ם סובר דאע"פ דהוי שלל שמים מ"מ חל עלייהו איסור הנאה ואיסור עיר הנדחת כמו שפסק לגבי קדשי בדק הבית שבעיר הנדחת, וה"ה במע"ש ותרומות דס"ל דחל עלייהו איסור הנאה מדין עיה"נ אלא דנתמעטו מגזה"כ ד"שללה ולא שלל שמים" מקיום דין שריפה. אלא דבקדשי בה"ב יש עצה דיפדו ואח"כ ישרפו משא"כ בתרומות ומע"ש אין עצה של פדיון ומשו"ה פסק דמע"ש יגזנו ותרומות שביד כהן ירקבו.
וביאר הגר"מ זצ"ל דהרמב"ם ורש"י נחלקו בגדר דין "שלל שמים", דלרש"י כל שאינו שלל וממון בני העיר הוי בכלל שלל שמים, ומשו"ה ס"ל דקדשי בה"ב דהוי ממון הקדש וקנינו, ומע"ש למ"ד מע"ש ממון גבוה הויין שלל שמים דאינם ממון בני העיר. ואילו הרמב"ם סובר דתרומה הוי שלל שמים אע"פ דמצד ממונות התרומה היא ממון הכהן והוי שלל בני העיר, והא דתרומה נחשבת שלל שמים להרמב"ם הוא מחמת חלות שם קדש דאית בה. ויוצא דרש"י והרמב"ם נחלקו בדין איסור הנאה בשלל שמים שבתוכה, דלרש"י שלל שמים מותר בהנאה, ולהרמב"ם אסור בהנאה.
ועוד אמר הגר"מ זצ"ל דלכאורה שאלה זו האם שלל שמים נתמעט בכלל מדין עיר הנדחת ולא נאסר בהנאה או דרק נתמעט מקיום דין שריפה והריגה תלוי במחלוקת ראשונים בין רש"י לרמ"ה בגירסת הגמ'. דאיתא בגמ' (דף קיב:) " תנן התם עיסה של מעשר שני פטורה מן החלה דברי רבי מאיר, וחכמים מחייבין. אמר רב חסדא מחלוקת במעשר שני בירושלים דרבי מאיר סבר מעשר שני ממון גבוה הוא, ורבנן סברי ממון הדיוט הוא, אבל בגבולין דברי הכל פטור. מתיב רב יוסף מעשר שני וכתבי הקדש יגנזו, במאי עסקינן אילימא בירושלים מי הויא עיר הנדחת והתניא עשרה דברים נאמרו בירושלים, וזו אחת מהן אינה נעשית עיר הנדחת. ואלא בעיר אחרת ואסקוהו לגוה הא קלטוהו מחיצות, אלא לאו בגבולין וקתני יגנזו", ועיין ברש"י דמפרש שהגמ' הקשה דמכיון דמעשר שני בגבולין הוי ממון גבוה א"כ אמאי יגנזו, ונראה דס"ל דאי הוי ממון גבוה אזי ליכא איסור הנאה, ורק אי הוי ממון הדיוט חל אסה"נ ויגנזו. אמנם עיין ביד רמה וז"ל תנן התם עיסה של מעשר שני פטורה מן החלה דברי רבי מאיר דכתיב מראשית עריסותיכם והאי לאו דידיה היא. וחכמים מחייבין דממונא דידיה הוא. אמר רב חסדא מחלוקת במעשר שני בירושלם דלא ניתן לפדותו דרבי מאיר סבר מעשר ממון גבוה הוא דקדש לה' כתיב ביה וכל מעשר הארץ מזרע הארץ כו' לה' הוא קדש לה' אלמא ממון גבוה הוא ורבנן סברי ממון הדיוט הוא והאי דקרייה רחמנא קדש משום דאסיר למיכליה באנינות ובטומאה דכתיב לא אכלתי באוני כו', ותו דאסיר ליה למפרקיה אבל בגבולין דיכיל למפרקיה דברי הכל חייבת דממון הדיוט הוא הואיל ויכול לפדותו ברחוק מקום עכ"ל. ומבואר דגרס דבגבולין לדברי הכל חייב דהוי ממון הדיוט ויש להם פדיון. ונראה דס"ל להרמ"ה דשלל שמים נאסר בהנאה וא"כ קשה למה מע"ש בגבולין יגנזו דהו"ל לישרף מכיון דהוי ממון הדיוט. משא"כ אי הוי ממון גבוה א"כ מובן למה אינו נשרף דהוי שלל שמים דנאסר בהנאה אך נתמעט מקיום דין שריפה. ולפי"ז נמצא דרש"י והרמ"ה נחלקו האם חל איסה"נ בשלל שמים, דלרש"י אין אסה"נ ואילו הרמ"ה סובר דחל איסה"נ בשלל שמים.628עיין בחידושי הגר"מ הלוי פ"ד מהל' עכו"ם הי"ג (ד"ה הוספה ב').
מנין מצוות הקצר ריש הל' מלכים וז"ל למנות מלך בישראל עכ"ל.
א
ב' דינים במלך – קדושת גברא ושררת המלכות
ונראה דחל במלך חלות שם מלך בגברא וכדחזינן דיש מצות מסוימות שחלין במלך כגון לא ירבה לו סוסים לא ירבה לו נשים וכו'. ומבואר מזה דמלך מהוה חלות שם מיוחד בגברא ודינו שונה משאר אדם בישראל. ועוד נראה להוסיף דיתכן לומר דחל במלך חלות דין קדושה נוספת יותר משאר ישראל דהרי יש מצוות מסוימות שחלין רק במלך בלבד, דתוספת חיובי מצוות מורה על קדושה יתירה בגברא, דקדושה מחייבת מצות יתירות, וכדחזינן מנוסח ברכות המצוות "אשר קידשנו במצותיו וציונו". אמנם נראה דיש עוד דין מלך - דיש לו הזכויות ושררת המלך מפרשת המלך (עיין בס' שמואל א:ח:י"א – י"ז, וברמב"ם פ"ד מהל' מלכים ה"א – ה"י). ונראה דמש"כ הרמב"ם במנין המצות הקצר "מצוה למנות מלך בישראל" ר"ל דיש מצוה למנות מלך שחל בו קדושת מלך וגם השררה וזכויות של מלך2ועיין לקמן בשיעורים להלכות מלכים פ"א ה"א, ופ"א ה"ג, וברשימות שיעורים למס' סנהדרין דף ב. ד"ה רש"י סנהדריות, ועיין ברשימות שיעורים למס' הוריות דף ט. ד"ה בעא מיניה רבינא מר"נ בר יצחק נשיא שנצטרע מהו, שרבינו זצ"ל הרחיב לדון בב' דינים שחלין במלך, א) חלות שם מלך בגברא, וב) דין שררה וזכויות של פרשת המלך.. והנה בגמ' מס' הוריות (דף יא:) איתא "בעא מיניה רבי מרבי חייא כגון אני מהו בשעיר אמר ליה הרי צרתך בבבל", ומבואר דרבי נסתפק שאם נשיאותו היתה בזמן ביהמ"ק האם היה מתחייב להביא שעיר או שעירה, ואמרינן בגמ' שאמרו לרבי "יש צרתך בבבל" כלומר דמאחר דיש ריש גלותא בבבל לא נחשב כנשיא, ודינו של רבי כהדיוט בשעירה. ולכאורה הטענה "הרי צרתך בבבל" זוהי סברא שאין לו שררה גמורה של מלך, ונ"מ לענין קרבן. ומוכח מזה ד"כשבתו על כסא ממלכתו" וחלות שררת המלך יש בזה חלות נוסף של קידוש הגברא דמלך, ואם חסר בשררת המלך אזי יש ג"כ חסרון בדין מלך וקדושת המלך, דקידוש הגברא אינו קידוש שלם. ולכן המצוה למנות מלך כולל למנות מלך שיש לו הזכויות של פרשת המלך.
והנה בגמ' בקידושין (לב:) איתא רב שמחל על כבודו כבודו מחול אך מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול מכיון דכתיב "שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך". ודברי הגמ' צ"ב, דלכאורה מהך קרא ילפינן רק שיש חיוב לכבד את המלך ולירא ממנו, אך מנלן שאם המלך מחל על כבודו דאין כבודו מחול. ונראה לבאר דבכהן גדול חלה קדושת כה"ג וחלות שם כה"ג בגברא ע"י מינוי של ב"ד הגדול ומשיחה או ריבוי בגדים ואין דין של כבוד כה"ג מעכב בעצם המינוי וחלות השם דכה"ג, דכה"ג נתמנה למצותו לעבודת כה"ג ודיני כה"ג3ולמשל אם ב"ד הגדול ימנו כה"ג ויתנו שיעשה עבודה בזויה שאינה לפי כבודו של כה"ג לעשותה כגון להוציא את הזבל, י"ל דמ"מ עדיין חל עליו חלות שם ודין כה"ג, דחלות המינוי הוא שנתמנה למצותו לעבודת כה"ג ודיני כה"ג, ואע"פ שעושה מלאכה בזויה אין זה חסרון בעצם המינוי שלו להיות כה"ג. משא"כ במלך חל דין בעצם המינוי וחלות שם מלך שתהא אימתו עליך ואם התנו שיהיה המלך עושה מלאכה בזויה לא חל המינוי דכבוד ואימת המלכות מעכב בעצם חלות שם מלך. (רבינו זצ"ל).. משא"כ במלך יש דין מסוים דבעינן נמי "כשבתו על כסא ממלכתו" כלומר שיהיו לו זכיות המלך וכבוד מלכות וכלשון הרמב"ם (פ"ב מהל' מלכים ה"א) וז"ל כבוד גדול נוהגין במלך, ומשימין לו אימה ויראה בלב כל אדם, שנאמר שום תשים שתהא אימתו עליך וכו' עכ"ל, ונראה דזהו דין בעצם מינוי וחלות שם מלך דבעינן שתהא אימתו עליך, ומשו"ה קיי"ל דמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול, ולפי"ז נראה דחלק מעצם המינוי של מלך הוא שיש למלך זכיות ושררת המלך, ולכן רבי לא היה נחשב כמלך וכדאיתא בגמ' הוריות (יא:) "הרי צרתך בבבל", ומבואר דכשיש אחר עליו חסר בדין מלך.
והנה כתב הרמב"ם במנין המצוות הקצר ריש הלכות מלכים "למנות מלך בישראל", ויש לדקדק בלשון הרמב"ם דמהי כוונתו "בישראל", דפשיטא דכל המצוות הן בישראל, ומה מחדש הרמב"ם בזה. וי"ל דאין המצוה מתקיימת בשלימותה אלא א"כ מעמידין מלך על כל כלל ישראל ביחד ולא כשמעמידין מלך על חלק ומקצת מכלל ישראל. ולאפוקי התקופה שבין שלמה המלך וחזקיהו המלך שמלכו ב' מלכים באותו זמן - מלך יהודה ומלך ישראל , דאזי לא נתקיימה מצות מינוי מלך בשילמותה. ולמשל ירבעם היה מלך שנתמנה ע"י הנביא אחיה השילוני אך י"ל דמ"מ לא נתקיימה המצוה כהלכתה שלא מלך על כל כלל ישראל. וי"ל דהביאור בזה הוא דיסוד ענין המלוכה היינו לקבץ ולאחד את כל כלל ישראל וכמש"כ הרמב"ם בסה"מ (מ"ע קע"ג) וז"ל היא שצונו למנות עלינו מלך יקבץ כל אומתנו ויניהגנו עכ"ל, ומבואר דעצם יסוד המצוה היינו שהמלך יקבץ את כל האומה דבנ"י וינהגנו. וי"ל דאם נתמנה להיות מלך רק על חלק מכלל ישראל אזי יש חסרון בעיקר קיום המצוה, וזהו כוונת הרמב"ם שהמצוה היא "למנות מלך בישראל". וסמך לזה יש מההפטרה של פ' ויגש דכתיב "ומלך אחד יהיה לכולם למלך ולא יהיו לשני גוים ולא יחצו לשתי ממלכות עוד", דאז בימות המשיח כשיהיה מלך אחד לכולם תתקיים מצות מלך בשלימותה.
ועיין בתוס' (סנה' דף כ: ד"ה מלך מותר) וז"ל תימה למה נענש אחאב על נבות כיון שלא רצה למכור לו כרמו וכו', אי נמי דפרשת מלך לא נאמרה רק על מלך שנמלך על כל ישראל ויהודה ומאת המקום ואחאב לא מלך על יהודה וגם לא מלך מאת המקום עכ"ל. ומבואר דס"ל דרק מלך שנמלך על כל כלל ישראל מפי ה' יש לו הזכות והשררה של פרשת המלך. ונראה דמצות מינוי מלך מתקיימת בשלימותה רק במלך שמולך על כל כלל ישראל, וס"ל לתוס' דרק למלך שמתקיימת במינויו קיום מצות מלך חלה הזכויות ושררה של פרשת המלך.
הלכות מלכים פרק א הלכה א: וז"ל שלש מצות נצטוו ישראל בשעת כניסתן לארץ, למנות להם מלך שנאמר שום תשים עליך מלך, ולהכרית זרעו של עמלק שנאמר תמחה את זכר עמלק, ולבנות בית הבחירה שנאמר לשכנו תדרשו ובאת שמה עכ"ל.
א
דין מינוי מלך ודין שררת המלך
והנה עיין ברמב"ם (פ"א מהל' מלכים ה"א) שכתב וז"ל שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ למנות להם מלך וכו' עכ"ל, ובהל' ב' (שם) כתב וז"ל מינוי מלך קודם למלחמת עמלק עכ"ל, אמנם עיין בהל' ג' (שם) שכתב וז"ל אין מעמידין מלך אלא על פי ב"ד של שבעים זקנים ועל פי נביא כיהושע שמינהו משה ובית דינו וכשאול ודוד שמינם שמואל הרמתי ובית דינו עכ"ל. וצ"ב בשינוי לשונות של הרמב"ם בין לשון "מינוי" ללשון "מעמידין", וצ"ב מהי כוונתו. ויתכן לומר דמינוי הוא עפ"י ב"ד ונביא ומחמת המינוי חל חלות שם קדושת מלך בגברא, ואילו "מעמידין" ר"ל שמוסרין לו שלטון ושררת המלכות. ויש לעיין האם חלין דינים ואיסורים של מלך מחמת המינוי בלבד או שהן תלויין בחלות שררה ושלטון של המלכות. ועיין ברמב"ם (פ"ג מהל' מלכים ה"א) שכתב וז"ל בעת שישב המלך על כסא מלכותו, כותב לו ספר תורה לעצמו יתר על הספר שהניחו לו אבותיו וכו' עכ"ל, ומלשונו משמע דמצות כתיבת ס"ת של מלך חלה רק לאחר שנמסר למלך השלטון ושררת המלכות וכמש"כ "בעת שישב המלך על כסא מלכותו כותב לו ס"ת וכו'", ואי כתב המלך ס"ת לאחר מינוי אך קודם שקיבל לידיו את השלטון ושררת המלכות לא קיים מצות כתיבת ס"ת של מלך. אמנם יש לעיין לגבי שאר דינים כמו האיסור ד"לא ירבה לו נשים" ו"לא ירבה לו סוסים" האם חלין איסורים אלה לאחר מינוי בלבד או דהן נמי תלויין בשררת המלכות, וצ"ע.
ב
בדין קיום מצות מינוי מלך על ישראל והאם יתכן לדורות ב' מלכים
יש להעיר דלפימש"נ דקיום מצות מינוי מלך היא למנות מלך על כל ישראל, וא"כ י"ל דהא דמלכו באותו הזמן מלך יהודה ומלך ישראל היתה רק הוראת שעה, אבל לדורות המצוה היא למנות מלך אחד שימלוך על כל ישראל. והנה עיין ברמב"ם (פ"א מהל' מלכים ה"ט) שכתב וז"ל מלכי בית דוד הם העומדים לעולם שנאמר כסאך יהיה נכון עד עולם, אבל אם יעמוד מלך משאר ישראל תפסק המלכות מביתו, שהרי נאמר לירבעם אך לא כל הימים עכ"ל, והשיג עליו הראב"ד וז"ל אלא ודאי כן הוא אילו היה ירבעם מלך כשר ובניו כשרים לא היתה מלכות פוסקת מזרעו אבל היתה שניה למלכות בית דוד כגון, קיסר ופלג קיסר עכ"ל, ומשמע מדברי הראב"ד שסובר שיתכן לדורות שיהיו ב' מלכים - מלך יהודה ומלך ישראל (באופן שאילו היה ירבעם ובניו מלכים כשרים שלא היתה המלכות פוסקת מזרעו ומלכות ישראל היתה שנייה למלכות בית דוד). ועיין בגמ' הוריות (דף יא:) דאמרינן לגבי קרבן שעיר נשיא "מלכי ישראל ומלכי בית דוד אלו מביאים לעצמם ואלו מביאים לעצמם א"ל התם לא כייפי אהדדי", ועיין ברמב"ם (פט"ו מהל' שגגות ה"ו) שכתב וז"ל אי זהו נשיא האמור בתורה זה מלך שאין עליו רשות מאדם מישראל ואין למעלה ממנו במלכותו אלא ה' אלהיו, בין שהיה מבית דוד או משאר שבטי ישראל, ואם היו מלכים רבים ואין אחד מהן עובד את חבירו, כל אחד ואחד מהן מביא שעיר עזים על שגגתו עכ"ל, ומבואר מדבריו דשייך מצב שיש הרבה מלכים בבת אחת שאין א' מהם עובד את חבירו ואזי כל אחד מביא שעיר על שגגתו. ומשמע דסובר דשייך לדורות יותר ממלך אחד. וצ"ע דביארנו לעיל דלפי הרמב"ם בספה"מ (מ"ע קנ"ג) קיום מצות מינוי מלך מתקיימת רק במלך שנמלך על כל ישראל. וי"ל דאע"פ דקיום מצות מינוי מלך אינו אלא במלך שנתמנה להיות מלך על כל ישראל, מ"מ אם מינו הרבה מלכים חלה המינוי, וכלום חייבים בשעיר נשיא, דחל על כולם חלות שם נשיא.4ועיין עוד באגרות הגרי"ד הלוי ריש הלכות מלכים אות א'.
הלכות מלכים פרק א הלכה א: וז"ל שלש מצות נצטוו ישראל בשעת כניסתן לארץ, למנות להם מלך שנאמר שום תשים עליך מלך, ולהכרית זרעו של עמלק שנאמר תמחה את זכר עמלק, ולבנות בית הבחירה שנאמר לשכנו תדרשו ובאת שמה עכ"ל.
א
בדין מינוי מלך לאחר ירושה וישיבה
עיין ברש"י (דף כ: ד"ה בכניסתן לארץ) דנתחייבו בג' מצות אלו רק לאחר ירושה וישיבה (כיבוש וחילוק א"י), ויש להסתפק האם דין ירושה וישיבה נאמר רק בשעת כיבוש יהושע בביאה ראשונה כשנכנסו לארץ או דזוהי הלכה לדורות דחלות חיוב מינוי מלך והכרתת זרעו של עמלק ובנין בית המקדש תלוי בירושה וישיבה. ונפ"מ האם חל חיוב ג' מצות אלו בזה"ז למ"ד קדושה שניה לא קידשה לעת"ל, דלשיטתו ליכא קדושת הארץ ויתכן דלא חל חיוב ג' מצות אלא לאחר כיבוש וחילוק דאזי חלה קדושת הארץ. וכמו"כ יש להסתפק לעת"ל בביאה שלישית האם יחול חיוב מינוי מלך ובנין ביהמ"ק והכרתת זרע עמלק מיד בביאה שלישית או רק לאחר כיבוש וחילוק. אך מסתבר דחיוב ג' מצות אלו אינו תלוי בקדושת הארץ לענין תרו"מ ומצוות התלויות בארץ אלא הוא תלוי רק בחלות שם חפצא דא"י דהוי ממון כל ישראל, ומשו"ה בעינן ירושה וישיבה. ועיין בס' החינוך (מצוה תצ"ז) שכתב וז"ל ונוהגת בזמן שישראל על אדמתם כמ"ש ג' מצות נצטוו ישראל בכניסתם עכ"ל, ומבואר דס"ל דמצות מינוי מלך נוהגת לדורות ודין ירושה וישיבה נוהג אף לדורות בזמן שישראל על אדמתן.
ב
בענין סדר קיום מצות מינוי מלך ובנין בית הבחירה
עיין בפירוש הרמב"ן עה"ת (במדבר ט"ז:כ"א) שבנ"י נתרשלו בבנין הבית בימי השופטים ולפיכך זכה דוד שיקרא הבית על שמו מפני שהוא נתעורר למצוה. וצ"ע בדברי הרמב"ן דהרי מינוי מלך קודם לבנין ביהמ"ק ובימי השופטים לא היה מלך, וא"כ למה היתה תביעה על כלל ישראל שנתרשלו בבנין הבית ונתאחר עד ימי דוד. וי"ל דלפי הרמב"ן מצות מינוי מלך תלוי בדרישת העם, ובימי השופטים שעדיין לא דרשו מלך לא חלה חובת מצות מינוי מלך כלל, ומ"מ חלה חיוב בנין ביהמ"ק על הציבור, ומשו"ה היתה עליהם תביעה שנתרשלו בבנין ביהמ"ק.
ועוד צ"ע בדברי הרמב"ן דהרי מצות מחיית עמלק קודמת למצות בנין ביהמ"ק, ובימי השופטים לא נמחה עמלק. וצ"ל דאם יש זמן שלום והוי מצב של "בהניח איוביך מסביב" חלה מצות בנין ביהמ"ק אע"פ שעדיין לא נמחה עמלק, וצ"ע בזה.
ג
מצות בנין מקדש ובית הבחירה
יש לדקדק למה הרמב"ם בהלכות מלכים הביא את הפסוק "לשכנו תדרשו ובאת שמה" כמקור למצות בנין ביהמ"ק ולא הביא את הפסוק "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (וכן הקשה הלח"מ פ"א מהל' מלכים ה"א). וי"ל ד"ועשו לי מקדש" היא רק מצוה לבנות מקדש ומשכן אבל מהפסוק "לשכנו תדרשו ובאת שמה" נלמד מצוה נפרדת לבנות בית הבחירה, דיש ב' דינים נפרדים - מצוה לעשות מקדש – ומצוה זו חלה אפילו מחוץ לא"י כדחזינן ממצות בנין המשכן שבמדבר, ומצוה מיוחדת לבנות בית הבחירה בארץ ישראל.
ונראה דחלות דין מקדש ודין בית הבחירה הם שני דינים וחלותים נפרדים, דמקום המקדש מחוץ לירושלים יכול להשתנות עפ"י הדיבור וכדחזינן מהא שהמשכן היה במדבר ובגלגל בשילה ונוב וגבעון, דמקום המקדש השתנה עפ"י הדיבור, משא"כ חלות קדושת בית הבחירה אינה אלא בהר המוריה והיא קדושה לדורי דורות, וכמש"כ הרמב"ם (פ"א מהל' בית הבחירה ה"ג) וז"ל כיון שנבנה המקדש בירושלים נאסרו כל המקומות כולן לבנות בהן בית לה' ולהקריב בהן קרבן, ואין שם בית לדורי הדורות אלא בירושלים בלבד ובהר המוריה שבה נאמר ויאמר דויד זה הוא בית ה' האלהים וזה מזבח לעולה לישראל ואומר זאת מנוחתי עדי עד עכ"ל. ויש נפ"מ בין דין מקדש ומשכן לחלות דין בית הבחירה לענין איסור במה, דקיי"ל דלאחר שנחרב המשכן בשילה הותרו הבמות, משא"כ לאחר שנבנה בית המקדש בירושלים נאסרו הבמות לעולם, ואף למ"ד דס"ל דלא קידשה לעת"ל עדיין חל איסור הקרבה בבמה (כמש"כ התוס' מגילה דף י. ד"ה ומאי טעמא). ונראה דהביאור בזה הוא דבנוגע למשכן ודין מקדש האוסר של במות היינו עצם המקדש וקדושתו, ומשבטלה ונחרב בטל האוסר ולפיכך הותרו הבמות. משא"כ לגבי בית המקדש דהוי חלות שם בית הבחירה האוסר של במות הוא מה שנבחר המקום של הר המוריה וביהמ"ק לעולמים, ולכן אף אם נחרב הבית מ"מ חלות קדושת בית הבחירה נשארה בהר המוריה לעולמים לדורי דורות ולכן חל איסור במות לעולם.
ונראה דמצות מקדש ומצות בית הבחירה נלמדות מב' פרשיות נפרדות בתורה, דמצות בנין מקדש נלמד מ"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כה:ח) ואילו מצות בית הבחירה נלמד מהפסוק "כי אם אל המקום אשר יבחר ה' אלוקיכם מכל שבטיכם לשום את שמו שם לשכנו תדרשו ובאת שמה" (דברים יב, ה). ומפורש שם בפסוקים בפ' ראה שמצוה זו חלה לאחר כניסתן לארץ ישראל (דברים יב:, א,-ה, י- י"א). ואילו מצות בנין מקדש נתקיים אף במשכן שבמדבר וכמש"כ הרמב"ם (פ"א מהל' בית הבחירה ה"א) וז"ל מצות עשה לעשות בית לה' מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות, וחוגגין אליו שלש פעמים בשנה שנאמר ועשו לי מקדש, וכבר נתפרש בתורה משכן שעשה משה רבינו וכו' עכ"ל. ולכן בהל' מלכים דמיירי הרמב"ם לגבי מצות בנין בית הבחירה שהיא מצוה שנצטוו ישראל בכניסתן לארץ דקדק הרמב"ם והביא את הפסוק "לשכנו תדרשו ובאת שמה", משא"כ בהל' בית הבחירה דמיירי לענין מצות מקדש הביא את הפסוק "ועשו לי מקדש".5ועיין עוד בחידושי הגר"מ והגרי"ד פ"ו מהל' בית הבחירה הי"ד.
דין מלך במלחמת עמלק
הלכות מלכים פרק א הלכה א: וז"ל שלש מצות נצטוו ישראל בשעת כניסתן לארץ, למנות להם מלך שנאמר שום תשים עליך מלך, ולהכרית זרעו של עמלק שנאמר תמחה את זכר עמלק, ולבנות בית הבחירה שנאמר לשכנו תדרשו ובאת שמה עכ"ל.
והנה הרמב"ם הביא את הפסוק "תמחה את זכר עמלק" שבפ' כי תצא ולא את הפסוק בפ' בשלח "כי מחה אמחה את זכר עמלק", וי"ל דהיינו משום דפ' בשלח אין ציווי אלא הבטחה שהקב"ה ימחה את זכר עמלק.
והנה צ"ב למה הכרתת זרעו של עמלק קשורה למצות מינוי מלך. ונראה לבאר דבפ' בשלח כתיב (שמות י"ז: ט – ט"ז) "ויאמר משה ליהושע בחר לנו אנשים וגו' מלחמה לה' בעמלק מדור דור", ועיין בילקוט שמעוני (פ' בשלח סימן רס"ו עה"פ ושים באזני יהושע) "מגיד שבאותו היום נמשח יהושע", כלומר דחל אז על יהושע דין מלך. ונראה דהיינו משום דבאמת משה רבינו שהיה מלך היה צריך להלחם עם עמלק דמלחמת עמלק היא דין מחובת המלך. ולכן יהושע נמשח באותו היום דמשה רבינו היה עסוק בתפילה ועשה את יהושע שלוחו להלחם עם עמלק, ומכיון דמלחמה עם עמלק היא מחובת המלך הוצרך משה רבינו למשוח את יהושע ולמנותו למלך, דמעשה מחיית עמלק בעי מלך דוקא. ועיין ברמב"ם (פ"א מהל' מלכים ה"ג) דיהושע היה מלך, ונראה דמקורו של הרמב"ם הוא מדברי הילקוט שמעוני הנ"ל דיהושע נמשח באותו היום, דס"ל דמלחמת עמלק הויא חובה המוטלת על המלך.6לכאורה צ"ע דהרי משה רבינו היה מלך, וכמש"כ הרמב"ם (פ"ו מהל' בית הבחירה הי"א) וז"ל אין מוסיפין על העיר או על העזרות אלא על פי המלך וע"פ נביא ובאורים ותומים ועל פי סנהדרין של שבעים ואחד זקנים שנאמר ככל אשר אני מראה אותך וכן תעשו לדורות, ומשה רבינו מלך היה עכ"ל, ומקורו מהירושלמי (פ"א סנה' ה"ג) וז"ל ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת כל כליו וכן תעשו כן תעשו לדורות. משה זה מלך ונביא אהרן אילו אורים ותומים עכ"ל. ועיין ברש"י שבועות (דף טו. ד"ה וכן תעשו) וז"ל קרא יתירא למידרש לדורות ובימי משה דהוא מלך ונביא עכ"ל. ועיין בפיה"מ להרמב"ם שבועות (פ"ב מ"א) וז"ל אמר רחמנא למשה ככל אשר אני מראה אותך וגו' וכן תעשו וכו' וכבר ידעת שמשה מלך היה ומכלל המלכים מנו אותו מוסיף על הנבואה ועליו נאמר ויהי בישורון מלך עכ"ל. ובמדרש רבה (ויקרא פ' ל"א אות ד') דריש הפסוק "ויהי בישורון מלך" זהו משה, ועיין במדרש רבה במדבר (טו:י"ג). וא"כ לכאורה צ"ע היאך נתמנה יהושע ביום של מלחמת עמלק נמי להיות מלך, והרי אין ב' מלכים משתמשים בכתר אחד, ולכאורה אין ב' מלכים בבת אחת. וי"ל דיהושע רק נתמנה בחלות שם מלך בגברא, אך בלי שררת המלכות, דשררת המלכות היתה בידי משה עד יום מותו (עיין בפירוש האור החיים עה"ת דברים לא:י"ד), ואין שני מלכים בבת אחת הוא דין בשררה ולא בחלות שם מלך ובדין מינוי בגברא. ועוד יתכן לומר דמשה רבינו היה מלך בלי חלות דין מינוי אלא דהוי חלות מיוחדת שחלה ממילא מדין משה רבינו, דהרי משה רבינו היה לו דין מלך, וגם דין כה"ג (דבחים קא:, ובמדרש רבה ויקרא י"א:ו), וגם היה במקום ב"ד של ע"א (סנה' יג.: טז:). וי"ל דכל מינויים אלו חלו ממילא במשה רבינו ואילו יהושע בן נון נתמנה מדין מינוי, ואין בזה סתירה למלכות של משה רבינו שחלה ממילא מן השמים. (רבינו זצ"ל). ועיין בחידושי מרן רי"ז הלוי עה"ת פ' וילך עה"פ (דברים לא:ז) "ויקרא משה ליהושע ויאמר אליו לעיני כל ישראל חזק ואמץ כי אתה תבוא את העם הזה אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותם לתת להם ואתה תנחילנה אותם" דלמשה רבינו היו ב' אופני נשיאות – שהיה נשיא הסנהדרין כדתנן במשנה סנה' דף ב. ומשה על גביהן, והיה מלך. וכמו"כ ליהושע בן נון היו בו שני המינויים – מלך, ונשיא הסנהדרין כדכתיב (במדבר כ"ז: י"ח) "קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו וסמכת את ידך עליו" והסמיכה היא להיות נשיא הסנהדרין. וביאר בזה דמשה רבינו אמר ליהושע אתה תבוא את העם הזה שנצטוה משה רבינו למנות את יהושע לנשיא הסנהדרין, וזקנים שבדור יהיו עמך. ודבריו של הקב"ה (דברים לא:כ"ג) "כי אתה תביא את בנ"י אל הארץ אשר נשבעתי להם ואנכי אהיה עמך" היינו לענין מלכות שנתמנה להיות יהושע מלך על ישראל. וזהו כי אתה תביא, בעצמך בלא זקנים כדין מלך שהרשות ניתנה לו לבדו עכת"ד. ולכאורה משמע מדבריו דיהושע רק התמנה להיות מלך ביום שמת משה, וי"ל דחל מינוי מיוחד ושם מלך בגברא להלחם בעמלק, אך יהושע לא קיבל את שררת המלכות עד יום שמת משה רבינו, וכנ"ל.
הלכות מלכים פרק א ה"ב: וז"ל מינוי מלך קודם למלחמת עמלק, שנאמר אותי שלח ה' למשחך למלך עתה לך והכיתה את עמלק וכו' עכ"ל.
עיין בלח"מ שהקשה דלמה הביא הרמב"ם פסוק זה כראייה דמינוי מלך קודם למלחמת עמלק והרי בגמ' סנה' (דף כ:) ילפינן לה מהפסוק "כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק", וכדאיתא (שם) "ואיני יודע איזה מהן תחילה, כשהוא אומר כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק, הוי אומר להעמיד להם מלך תחילה, ואין כסא אלא מלך, שנאמר וישב שלמה על כסא ה' למלך". וי"ל דהרמב"ם סובר דהדין דבעינן למנות מלך קודם למלחמת עמלק אינה רק הלכה בדין קדימה במצוות, אלא דיש דין בעצם המצוה של מחיית עמלק שתיעשה ע"י מלך, דבעינן מלך לעצם המעשה של מלחמה בעמלק ובלי מלך א"א להלחם בעמלק. והרמב"ם סובר שדין זה דבעינן מלך שילחם בעמלק נלמד מהפסוק "אותי שלח ה' למשחך למלך עתה לך והכית את עמלק", ולכן הביא פסוק זה. ואילו מהפסוק "כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק וגו'" רק נלמד דין קדימה דמינוי מלך קודם למלחמת עמלק. ונראה שמקורו של הרמב"ם הוא מהילקוט שמעוני בפ' בשלח (סימן רס"ו) עה"פ "ושים באזני יהושע" – "מלמד שבאותו היום נמשח יהושע", דיהושע בן נון נמשח להיות מלך מכיון שצריך מלך להלחם בעמלק.7ועיין ברמב"ם (פ"ה מהל' מלכים ה"א) וז"ל אין המלך נלחם תחלה אלא מלחמת מצוה, ואי זו היא מלחמת מצוה זו מלחמת שבעה עממים, ומלחמת עמלק, ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם עכ"ל, ומשמע קצת דיש דין בכל מלחמת מצוה דבעינן מלך להלחם, ואף במלחמת עמלק. ועיין בס' יראים (סימן תל"ה – דפוס ישן רצ"ט) דס"ל דמצות מלחמה בעמלק מוטלת על המלך. וז"ל למחות זכר עמלק. כתוב בפ' כי תצא והיה בהניח ה"א לך מכל אויביך מסביב תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח ותניא בסנהדרין בפ' כהן גדול [כ' ב'] ר"י אומר ג' מצוות שנצטוו בכניסתן לארץ ישראל להעמיד להם מלך ולהכרית זרעו של עמלק ולבנות להם בית הבחירה איני יודע איזו תחילה כשהוא אומר כי יד על כס יה הוי אומר להעמיד להם מלך תחילה שאין כסא אלא מלך שנאמר וישב שלמה על כסא ה' למלך. למדנו מכאן שמצוה למחות זכר עמלק על המלך מוטלת ולא על שאר ישראל וכה פירוש המקרא כי יד על כס יה דהיינו מלכות אז תתקיים מלחמה לה' בעמלק עכ"ל.
הלכות מלכים פרק א הלכה ב: וז"ל והכרתת זרע עמלק קודמת לבנין הבית, שנאמר ויהי כי ישב המלך בביתו וה' הניח לו מסביב מכל אויביו ויאמר המלך אל נתן הנביא אנכי יושב בבית ארזים וגו', מאחר שהקמת מלך מצוה למה לא רצה הקדוש ברוך הוא כששאלו מלך משמואל, לפי ששאלו בתרעומת, ולא שאלו לקיים המצוה אלא מפני שקצו בשמואל הנביא, שנאמר כי לא אותך מאסו כי אותי מאסו וגו' עכ"ל.
עיין בגמ' סנה' (דף כ:) "איני יודע אם לבנות להם בית הבחירה תחלה, או להכרית זרעו של עמלק תחלה, כשהוא אומר והניח לכם מכל אויביכם וגו' והיה המקום אשר יבחר ה' וגו' הוי אומר להכרית זרעו של עמלק תחלה. וכן בדוד הוא אומר ויהי כי ישב המלך דוד בביתו וה' הניח לו מסביב, וכתיב ויאמר המלך אל נתן הנביא ראה נא אנכי יושב בבית ארזים וגו'". ויש להסתפק האם דוקא מלחמת עמלק קודמת לבנין ביהמ"ק או"ד אף מלחמת ז' עממין ושאר מלחמת מצוה קודמין לבנין ביהמ"ק דהרי בקרא כתיב "ויהי כי ישב דוד המלך בביתו וה' הניח לו מסביב". ויסוד השאלה היא האם דין הכרתת זרעו של עמלק קודם לבנין הבית הוא מהלכות סדר בנין ביהמ"ק ומדיני בנין הבית, או"ד דזוהי הלכה בדיני מלך ומלכות, דהמלך צריך קודם להלחם מלחמת מצוה ואח"כ מוטלות עליו שאר חובות המלך, וכל זמן שלא נלחם מלחמת מצוה אין לו רשות לקיים שאר מצוות שמוטלות עליו. ועיין ברמב"ם (פ"ה מהל' מלכים ה"א) וז"ל אין המלך נלחם תחילה אלא מלחמת מצוה עכ"ל, ויש להסתפק אם דין זה נאמר רק לגבי מלחמת הרשות או דנאמר דין קדימה להלחם מלחמת מצוה לפני שמקיים המלך שאר חיובי המלך. ומהפסוקים בס' שמואל (שמואל ב', ז) משמע שדוד נתבשר שלא יבנה את בית המקדש מאחר שלא הכרית את כל אויביו כי היבוסי היו עוד בארץ, ומשמע דאף מלחמת ז' עממין קודמת לבנין בית המקדש.8ועיין באגרות הגרי"ד הלוי ריש הל' מלכים אות ד'.
הלכות מלכים פרק א הלכה ג: וז"ל אין מעמידין מלך בתחילה אלא על פי בית דין של שבעים זקנים ועל פי נביא, כיהושע שמינהו משה רבינו ובית דינו, וכשאול ודוד שמינם שמואל הרמתי ובית דינו עכ"ל.
יש להסתפק האם נביא מעכב במינוי המלך או לא. ולכאורה יש להביא ראייה דמינוי עפ"י נביא אינו מעכב דבזמן בית השני לא היו נביאים ומ"מ היו מלכים עם דיני מלך, וכדמבואר בגמ' סנה' (דף יט.) לגבי ינאי. וכן לאגריפס והורדוס היו דיני מלך אע"פ שלא נתמנו ע"י נביא. אמנם יתכן דבבית שני היה חל רק דין מלך מדרבנן ואילו מדאורייתא נביא מעכב. והנה עיין ברמב"ן עה"ת פרשת ויחי (בראשית מ"ט:י) שכתב דמלכי חשמונאי נענשו מפני שמלכו ולא היו משבט יהודה, אמנם מלשונו משמע שסובר דחל עליהם דין מלך מה"ת ואע"פ שלא נתמנו עפ"י נביא.9דכתב הרמב"ן שם וז"ל ולפי דעתי היו המלכים המולכים על ישראל משאר השבטים אחרי דוד עוברים על דעת אביהם ומעבירים נחלה, והם היו סומכים על דבר אחיה השילוני הנביא שמשח לירבעם ואמר ואענה את זרע דוד למען זאת אך לא כל הימים (מ"א יא לט). וכאשר האריכו ישראל להמליך עליהם משאר השבטים מלך אחר מלך ולא היו חוזרים אל מלכות יהודה עברו על צוואת הזקן ונענשו בהם, וכמו שאמר הושע (ח ד) הם המליכו ולא ממני וזה היה עונש החשמונאים שמלכו בבית שני, כי היו חסידי עליון, ואלמלא הם נשתכחו התורה והמצות מישראל, ואף על פי כן נענשו עונש גדול, כי ארבעת בני חשמונאי הזקן החסידים המולכים זה אחר זה עם כל גבורתם והצלחתם נפלו ביד אויביהם בחרב. והגיע העונש בסוף למה שאמרו רז"ל (ב"ב ג ב) כל מאן דאמר מבית חשמונאי קאתינא עבדא הוא, שנכרתו כלם בעון הזה. ואף על פי שהיה בזרע שמעון עונש מן הצדוקים, אבל כל זרע מתתיה חשמונאי הצדיק לא עברו אלא בעבור זה שמלכו ולא היו מזרע יהודה ומבית דוד, והסירו השבט והמחוקק לגמרי, והיה עונשם מדה כנגד מדה, שהמשיל הקדוש ברוך הוא עליהם את עבדיהם והם הכריתום עכ"ל. ועיין ברמב"ן עה"ת פ' שופטים (דברים יז:טו) שכתב וז"ל אבל לדעת רבותינו יש בכתוב הזה תנאי נסתר יאמר שום תשים עליך מלך שיבחר השם בו אם תוכל לעשות כן שיענך השם בנביאים וכו' עכ"ל, ומשמע דסובר שנביא אינו מעכב.
הלכות מלכים פרק א הלכה ג: וז"ל אין מעמידין מלך בתחילה אלא על פי בית דין של שבעים זקנים ועל פי נביא, כיהושע שמינהו משה רבינו ובית דינו, וכשאול ודוד שמינם שמואל הרמתי ובית דינו עכ"ל.
יש לעיין דלמה צריך רשות ב"ד הגדול למנות מלך, והרי אם יש הוראת נביא למנות פלוני למלך לכאורה אי אפשר לב"ד לחלוק על הנביא דהחולק על נביא חייב מיתה בידי שמים, וא"כ ב"ד מוכרחים להסכים לדברי הנביא, ולפי"ז צ"ע היאך חלה רשות ב"ד למנותו והרי אין כאן הכרעת ב"ד דאין להם רשות לחלוק על דברי נביא. וכן יש לעיין בדין קידוש העיר והעזרות דקיי"ל דבעינן נביא או"ת וסנהדרין (רמב"ם פ"ו מהל' ביהב"ח הי"א), וצ"ע דאי אפשר לסנהדרין לחלוק על דברי הנבואה וא"כ היאך חלה באופן כזה הוראת הסנהדרין להוסיף על העיר והעזרות.
ולענין מינוי מלך יתכן לומר דהנבואה היתה רק שיש להם רשות למנות את פלוני למלך אבל לא חובה, ובאופן כזה ב"ד יכולים שלא למנותו ולפיכך שפיר חלה הוראתן למנותו למלך. אלא דצ"ע אם יש נבואה כזאת שיש רק רשות למנות פלוני למלך ולא חובה למנותו. ועוד יש לתרץ דמיירי שהנביא נתנבא שימנו את פלוני למלך עפ"י רשותם של ב"ד הגדול, ומשו"ה שפיר חלה הוראתם למנותו למלך.
ועוד י"ל דדין ב"ד הגדול לענין מינוי מלך וקידוש העיר והעזרות אינה הלכה של נתינת רשות בלבד, אלא דמהוה חלות שם הוראה בדיני התורה, דב"ד מורין שראוי למנות פלוני למלך או להוסיף על העיר והעזרות. ומאחר דחשיב הוראה בדיני התורה אין ב"ד חייבים לשמוע לדברי הנביא ואפשר להם לחלוק על דבריו דקיי"ל "לא בשמים היא" דחפצא של נבואה אינה קובעת את דיני התורה. ולפי"ז באמת יכולים הסנהדרין שלא לקבל את דברי הנביא ושפיר חלה חלות שם הוראה ופסק ב"ד שראוי למנות פלוני למלך, דהדבר תלוי בשיקול הדעת והכרעת ב"ד הגדול. ומבואר לפי"ז דדין נביא במינוי מלך חלוק ביסוד דינו מדין ב"ד הגדול, דנביא הוא רק ציווי עפ"י נבואה אבל ליכא בנבואתו חלות הכרעה ופסק בדיני התורה והוי כמו נבואה בשאר דברי הרשות, משא"כ דין ב"ד הגדול הוי דין של הוראה ופסק בדיני התורה.10עיין באגרות הגרי"ד הלוי ריש הלכות מלכים אות ו'.
הלכות מלכים פרק א הלכה ג': וז"ל אין מעמידין מלך בתחילה אלא על פי בית דין של שבעים זקנים ועל פי נביא, כיהושע שמינהו משה רבינו ובית דינו, וכשאול ודוד שמינם שמואל הרמתי ובית דינו עכ"ל.
יש להסתפק האם בעינן דוקא נביא או"ד דמועיל נמי אורים ותומים, ועיין בתרגום יונתן (דברים יז:ט"ו) עה"פ "שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה' אלוקיך בו וגו'", שפירש וז"ל תתבעון אולפן מן קדם ה' ומבתר כדין תמנון עליכון מלכא עכ"ל, ותתבעון אולפן ר"ל תבקשו באורים ותומים, וכן מבואר מדברי הרמב"ן ואבן עזרא (שם) שכתבו עפ"י נביא או במשפט האורים. ומצינו דשמואל מינה את שאול בין עפ"י נביא (שמואל א, ט:טז) ובין עפ"י אורים ותומים (עיין במדרש ילקוט שמעוני שמואל א' סימן קי"א), ואילו דוד נתמנה רק עפ"י נביא. ויש להסתפק בשיטת הרמב"ם אי ס"ל דבעינן נביא דוקא או"ד דאף או"ת מועיל למינוי מלך. ויתכן דעיקר הדין הוא דבעינן מינוי מלך עפ"י ה' ואין דין דבעינן דוקא נבואה ואף או"ת מהני.11ועיין במש"כ רבינו זצ"ל בחידושי הגר"מ והגרי"ד פ"ד מהל' בית הבחירה ה"א.
הלכות מלכים פרק א הלכה ג: וז"ל אין מעמידין מלך בתחילה אלא על פי בית דין של שבעים זקנים ועל פי נביא, כיהושע שמינהו משה רבינו ובית דינו, וכשאול ודוד שמינם שמואל הרמתי ובית דינו עכ"ל.
יש לדקדק בלשון הרמב"ם שכתב "אין מעמידין מלך בתחילה אלא על פי ב"ד וכו' ועל פי נביא", דמשמע דבעינן ב"ד ונביא רק בפעם הראשונה שממנין מלך, אבל מלך בן מלך אינו צריך נביא וב"ד הגדול דנעשה מלך מדין ירושה. ונפ"מ להיכא דפקע דין ירושה וכגון דיש מחלוקת (עיין בהוריות דף יא:) דילפינן מגזה"כ "הוא ובניו מקרב ישראל" דכשיש מחלוקת אזי בעינן מינוי ע"י משיחה, ויל"ע אי בכה"ג בעינן נמי מינוי עפ"י ב"ד הגדול ונביא או לא.
והנה קיי"ל דמינוי כה"ג נמי בעי ב"ד הגדול (עיין בתוספתא סנהדרין פ"ג ה"ב, וברמב"ם פ"ד כלי המקדש הט"ו וז"ל אין מעמידין כ"ג אלא ב"ד של אחד ושבעים עכ"ל), ומסתימת לשון הרמב"ם משמע דאף כה"ג בן כה"ג בעי מינוי עפ"י ב"ד הגדול. ויש לעיין מ"ש כה"ג ממלך. ונראה דדין נביא וב"ד הגדול לא נאמר בזכות המלכות אלא בחפצא של המינוי דהם הממנים ובאופן שיורש את המלכות אם היה צריך מינוי אזי היה צריך נביא וב"ד הגדול, אך י"ל דבירושה א"צ מינוי אלא מלך בן מלך נעשה מלך מאליו עפ"י דין ירושה וא"צ מינוי ומשו"ה לא בעינן סנהדרין הגדול ונביא. משא"כ בכהן גדול בן כה"ג דזוכה מדין ירושה זכות להמנות במינוי לכה"ג תחת אביו, ומכיון דבעי מינוי צריך משיחה וב"ד הגדול למעשה המינוי. ועוד נראה לומר דיש חילוק ביסוד דין ירושה במלך מדין ירושה בכהן גדול, דכה"ג מוריש לבניו הזכות להמנות לכה"ג כמו שחל ירושה בשאר שררות אבל עדיין צריך מעשה מינוי כדי להמנות לכה"ג תחתיו. משא"כ במלך חל דין משיחה שזוכה במלכות לעולם וכמש"כ הרמב"ם (פ"א מהל' מלכים ה"ז) וז"ל כשמעמידין המלך מושחין אותו בשמן המשחה, שנאמר ויקח שמואל את פך השמן ויצק על ראשו וישקהו, ומאחר שמושחין המלך הרי זה זוכה לו ולבניו עד עולם, שהמלכות ירושה שנאמר למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל עכ"ל, וי"ל דלענין מלכות חל ירושה שמוריש מלך לבניו אף את המינוי להמנות למלך, ומשו"ה לא בעינן סנהדרין הגדול במינוי מלך בן מלך. אך מ"מ יש לעיין היכא דאיכא מחלוקת דקיי"ל דבעינן משיחה ומינוי למלך אי בעינן נמי ב"ד הגדול ונביא, וצ"ע.12עיין באגרות הגרי"ד הלוי ריש הלכות מלכים אות ח'.
הלכות מלכים פרק א הלכה ג: וז"ל אין מעמידין מלך בתחילה אלא על פי בית דין של שבעים זקנים ועל פי נביא, כיהושע שמינהו משה רבינו ובית דינו, וכשאול ודוד שמינם שמואל הרמתי ובית דינו עכ"ל.
והנה מדברי הרמב"ם מבואר דיהושע היה מלך שנתמנה ע"י משה רבינו ובית דינו, וצ"ע דקיי"ל דמשה רבינו במקום ע"א דמי (סנה' טז:), וא"כ למה היה צורך למנות את יהושע גם ע"י ב"ד של משה רבינו ולמה לא היה סגי שמשה רבינו בלבד ימנה את יהושע למלך, דהרי משה רבינו היה גם נביא וגם ב"ד של ע"א. ועוד יש להסתפק באופן שיש ב' בתי דין של ע"א זקנים, (וכגון שנשבו ב"ד הגדול של ע"א, ומינו אחרים תחתיהם ושוב חזרו הב"ד הראשון), האם צריך מינוי ע"י ב' בתי הדין של ע"א או"ד דסגי במינוי ע"י ב"ד א' של ע"א בלבד.
וי"ל דזה תלוי ביסוד הדין דבעינן מינוי מלך עפ"י ב"ד הגדול אם זוהי הלכה בהכשר המינוי, וא"כ סגי במינוי ע"י ב"ד א' של ע"א, או"ד דשררת המלכות מסור לב"ד דהם הבעלים על זה, דאין המלך מקבל שררת המלכות אלא בהסכמת ב"ד הגדול, א"כ י"ל דבעינן מינוי גם ע"י ב' ב"ד של ע"א. ובדומה לזה עיין ברמב"ן בספה"מ (מ"ע קנ"ג) דקידוש החדש הוא עפ"י ב"ד הגדול כשיש ב"ד הגדול, אך אם אין ב"ד הגדול קיים אזי כל ב"ד יכול לקדש את החדש. ונראה דמבואר מדבריו דקידוש החדש לא בעי ב"ד הגדול כדי להכשיר את מעשה הקידוש דא"כ היכא דליכא ב"ד הגדול היה א"א לב"ד אחר לקדש את החדש, אלא דב"ד הגדול הם הבעלים על קידוש החודש, ואי ליכא ב"ד הגדול אזי כל ב"ד ג"כ ראוי והוכשר לקדש את החודש.
וי"ל דכשיש ב' ב"ד הגדול אזי בעינן הסכמת שניהם כדי למנות מלך דשניהם מהווים בעלים על ענין מינוי המלך. ולפי"ז י"ל דמשה רבינו וב"ד הויין כב' בתי דין של ע"א דמשה רבינו לחוד דינו כע"א ויש גם בית דינו של ע"א, ובעינן הסכמת שניהם למינוי, ומשו"ה יהושע נתמנה ע"י משה רבינו ובית דינו ולא ע"י משה רבינו בלבד.
והנה מבואר מדברי הרמב"ם דיהושע היה מלך, ולכאורה מקורו מהגמ' סנה' (דף טז.) "ולפני אליעזר הכהן יעמוד וגו' ועל פיו יבואו הוא וגו', הוא זה מלך" (ועל פיו יבואו קאי על יהושע), ובגמ' סנה' (דף מט.) ילפינן דמורד במלכות חייב מיתה מיהושע דכתיב (יהושע א: יח) "כל איש אשר ימרה את פיך ולא ישמע את דבריך לכל אשר תצונו יומת". ובמכילתא סו"פ בשלח (פרשת עמלק פרשה ב') ובילקוט שמעוני (פ' בשלח סימן רס"ו) עה"פ "ושים באזני יהושע" איתא דבאותו היום נמשח יהושע, ומשיחה היינו מינוי למלך. ומשמע דיהושע נתמנה למלך בשעת מלחמת עמלק, וצ"ע דברמב"ם מבואר דיהושע נתמנה למלך ע"י משה רבינו ובית דינו, והרי ב"ד של משה היינו השבעים זקנים שנסמכו עמו כדאיתא במשנה סנה' (דף ב.) מקרא (במדבר יא:טז) דאספה לי שבעים איש מזקני ישראל, וצ"ע דהרי באותה שעה של מלחמת עמלק עדיין לא נסמכו הב"ד של ע"א. וי"ל דהרמב"ם קאי על מינוי יהושע למלך קודם מיתת משה רבינו, וכדמבואר בפסוקים בפרשת פנחס (במדבר כז, יח – כב) "ויאמר ה' אל משה קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו וסמכת את ידך עליו, והעמדת אותו לפני אלעזר הכהן ולפני כל העדה וצויתה אותו לעיניהם וגו' על פיו יצאו ועל פיו יבואו הוא וכל בני ישראל אתו וגו' ויעש משה כאשר צוה ה' אותו ויקח את יהושע ויעמדהו לפני אלעזר הכהן ולפני כל העדה, ויסמוך את ידיו עליו ויצוהו כאשר דבר ה' ביד משה". והרי "כל העדה" היינו הסנהדרין כדאיתא בגמ' סנה' (טז.). וצ"ע דלכאורה זה סותר דברי המכילתא דיהושע נתמנה למלך בשעת מלחמת עמלק. ויתכן לומר דיהושע נתמנה למלך בשעת מלחמת עמלק רק לענין מלחמה להלחם בעמלק, ואילו בשעת סמיכה לפני מיתת משה רבנו חלו עליו כל דיני מלך, וצ"ע דהיכן מצינו חילוק כזה, וצ"ע.13אמנם עיין ברמב"ם (פ"א מהל' מלכים ה"ח – ה"ט) דבנוסף למלך מבית דוד יש להעמיד מלך משאר שבטים אך מלכותו תפסוק ואילו מלך ממלכי בית דוד הוי מלוכה לעולם. ומבואר דיתכן להעמיד מלך לזמן. ויתכן דאפשר להעמיד מלך ללחום מלחמת עמלק בלבד ולא לשאר מילי,
ועוד צ"ע בדברי הרמב"ם שכתב דשאול ודוד נתמנו ע"י שמואל ובית דינו, דהיכן מצינו בפסוקים ששמואל מינה שאול ודוד ביחד עם בית דינו, וצ"ע. והנה עיין בפסוקים בס' שמואל (א י:כד - כה) "ויאמר שמואל אל כל העם הראיתם אשר בחר בו ה' כי אין כמהו בכל העם וירעו כל העם ויאמרו יחי המלך. וידבר שמואל אל העם את משפט המלכה ויכתב בספר וינח לפני ה' וגו'". ונראה דאין ממנין מלך על ישראל אלא בהסכמת כלל ישראל ולכן כתיב בפסוק (כ"ד) "וירעו כל העם ויאמרו יחי המלך", שהסכימו למנות את שאול למלך. ונראה דהא דבעינן ב"ד הגדול למנות מלך הוא משום שב"ד הגדול עפ"י דין מייצגים את כלל ישראל, ומאחר שבמינוי שאול למלך הסכימו כלל ישראל בעצמם לא הוצרכו למינוי ע"י ב"ד הגדול. והנה בפסוק (כ"ה) כתיב "ויכתוב בספר וינח לפני ה'" וצ"ב מה היה ענין של ספר זה, וי"ל דהיה שטר התחייבות שבו כלל ישראל התחייבו בכל דיני המלך דיש למלך זכויות ושעבודים על כלל ישראל (עיין ברמב"ם פ"ד מהל' מלכים), וי"ל דשמואל כתב שטר התחייבות על פרשת המלך, מכיון שצריך הסכמת כלל ישראל כדי שיהיה למלך הזכויות והשררה של פרשת המלך. וי"ל דמה שכתוב "וינח לפני ה'" ר"ל לפני הסנהדרין שהם מייצגים את כלל ישראל, ועפ"י דין דעתם מהווה דעת כלל ישראל.14עיין ברמב"ם (פ"א מהלכות תרומות הלכה ב) שכתב וז"ל ארץ ישראל האמורה בכל מקום היא בארצות שכיבשן מלך ישראל או נביא מדעת רוב ישראל וזהו הנקרא כיבוש רבים עכ"ל, ונראה דכוונתו במש"כ "מדעת רוב ישראל" היינו עפ"י דעתם של ב"ד הגדול של ע"א שדעתם מהווה עפ"י דין דעת כלל ישראל. (רבינו זצ"ל)
והנה עיין ברמב"ם (פ"ה מהל' סנהדרין ה"א) שמנה הרמב"ם את כל הדברים דבעינן ב"ד הגדול אך השמיט את הדין שאין ממנין כה"ג אלא בב"ד הגדול, אע"פ שהביא דין זה בפ"ד מהל' כלי המקדש (הל' ט"ו), וצ"ע למה השמיט דין זה בהל' סנהדרין. וי"ל דבפרק ה' מהל' כלי המקדש הביא הרמב"ם את כל דיני השררה של כה"ג שנותנין לו ממון ושחייבין לכבדו וכו'. ולפי"ז י"ל דהדין דבעי ב"ד הגדול למנות כה"ג הוא מדיני שררה וכבוד דכה"ג, וכמו שבמלך חלין דיני כבוד ושררה ה"ה בכה"ג. ועוד נראה דהא דכה"ג נתמנה ע"י סנהדרין הוא משום דסנהדרין הם הבעלים על עניני המקדש, ושררת הכה"ג היא חלק ופרט מעניני המקדש. ויש להביא סמך ליסוד דין זה דב"ד הגדול הם הבעלים על עניני המקדש מהא דקיי"ל דאין מוסיפין על העיר ועזרות אלא עפ"י ב"ד הגדול, ומוכח דב"ד הגדול הם הבעלים על עניני המקדש. ונראה דמכיון שהרמב"ם הביא דין זה בהל' סנהדרין דאין מוסיפין על העזרות אלא עפ"י ב"ד של ע"א ממילא נכלל נמי בזה דמינוי כה"ג בעי ב"ד של ע"א, דזהו נמי מעניני המקדש המסור לב"ד הגדול, ואח"כ בהל' כלי המקדש הביא הרמב"ם את הפרט הזה, דיסוד הדין הוא דב"ד הגדול הם הבעלים על עניני המקדש וזה כבר הביא הרמב"ם בהל' סנהדרין בדין דאין מוסיפין על העיר והעזרות אלא עפ"י ב"ד של ע"א.
הלכות מלכים פרק א הלכה ג: וז"ל אין מעמידין מלך בתחילה אלא על פי בית דין של שבעים זקנים ועל פי נביא, כיהושע שמינהו משה רבינו ובית דינו, וכשאול ודוד שמינם שמואל הרמתי ובית דינו עכ"ל.
יש לעיין היאך הוסרה המלוכה משאול, והרי פסק הרמב"ם דנבואה לטובה אינה חוזרת, שכתב בפ"י מהל' יסוה"ת (ה"ד) וז"ל אבל אם הבטיח על טובה ואמר שיהיה כך וכך ולא באה הטובה בידוע שהוא נביא שקר שכל דבר טובה שיגזור האל אפילו על תנאי אינו חוזר עכ"ל, וא"כ צ"ע היאך נלקחה המלוכה משאול והרי הוא נתמנה ע"י שמואל בנבואה, והוי נבואה לטובה שאינה חוזרת.
וי"ל דעיין ברמב"ם (פ"א מהל' מלכים ה"ח) שכתב וז"ל נביא שהעמיד מלך משאר שבטי ישראל והיה אותו מלך הולך בדרך התורה והמצוה ונלחם מלחמות ה' הרי זה מלך וכל מצוות המלכות נוהגות בו עכ"ל, ובפ"ד מהל' מלכים (הל' י') כתב וז"ל שאין ממליכין מלך תחלה אלא לעשות משפט ומלחמות, שנאמר ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמותינו עכ"ל. ומלשון הרמב"ם משמע דאם אין המלך נלחם מלחמות ה' כדין התורה אזי פקע ממנו מינוי המלכות מאליו, וי"ל דמשו"ה דקדק הרמב"ם וקרא להלכות אלו "הלכות מלכים ומלחמותיהם" משום דחלות שם מלך תלוי בזה שהוא נלחם מלחמות ה'. ולפי"ז י"ל דמכיון דשאול לא נהג כהוגן במלחמת עמלק ולא עשה את המלחמה כמצוות התורה אזי פקעה ממנו המלכות מאליה, ואין זה נחשב כחזרה מהנבואה דלא היה צורך ליטול ממנו את המלכות אלא דשאול הסיר את עצמו מן המלוכה ופקעה המלכות מאליה. וי"ל דזה מרומז בפסוק "אותי שלח ה' למשחך למלך על ישראל עתה לך והכית את עמלק", דמעיקר תפקיד המלכות של שאול היה להלחם עם עמלק, ואם לא נלחם כפי דיני התורה אזי ממילא פקעה ממנו חלות דין מלך.15ועיין בפסוקים בדברי הימים (א י"א: י"ג- י"ד).
הלכות מלכים פרק א הלכה ג: וז"ל אין מעמידין מלך בתחילה אלא על פי בית דין של שבעים זקנים ועל פי נביא, כיהושע שמינהו משה רבינו ובית דינו, וכשאול ודוד שמינם שמואל הרמתי ובית דינו עכ"ל.
ונראה דיש ב' דינים במלך: א) חלות קדושת הגוף שחלה בו ע"י משיחה בשמן המשחה, (בדומה לכהן גדול שחל בו קדוה"ג ע"י שנמשח בשמן המשחה) ב) חלות מינוי ושררה על ישראל. ויתכן שיחול קדושת הגוף של מלך מבלי שיחול חלות דין מינוי ושררת המלך, דהרי דוד המלך נמשח בימי שאול ונתקדש אז בקדושת הגוף של מלך אך לא חל עליו דין שררה דמלך עד שישב על כסא המלכות לאחר מיתת שאול. והנה דין משיחה חלה רק במלכי בית דוד ולא במלכי ישראל, וי"ל דקדושת הגוף דמלך חלה במלכי ישראל ע"י מינוי בלבד.
הלכות מלכים פרק א הלכה ד: וז"ל אין מעמידין מלך מקהל גרים אפילו אחר כמה דורות עד שתהיה אמו מישראל, שנאמר לא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא, ולא למלכות בלבד אלא לכל שררות שבישראל, לא שר צבא לא שר חמשים או שר עשרה, אפילו ממונה על אמת המים שמחלק ממנה לשדות, ואין צריך לומר דיין או נשיא שלא יהא אלא מישראל, שנאמר מקרב אחיך תשים עליך מלך כל משימות שאתה משים לא יהו אלא מקרב אחיך עכ"ל.
והנה נחלקו הראשונים בדין דאין מעמידין מלך מקהל גרים עד שתהא אמו מישראל, דהיכא דרק אמו מישראל ולא אביו ס"ל לתוס' יבמות (דף מה: ד"ה כיון) דכשר מה"ת אלא דמדרבנן אין ממנין אותו למלך, ואילו התוס' סוטה (דף מא: ד"ה אותו) כתבו בשם הר"י דמלך פסול מה"ת עד שיהיה אביו ואמו מישראל. ועיין בר"ן (קידושין דף ל בדפי הרי"ף ד"ה גר) דגר הבא על ישראלית הולד הוי גר ומותר בממזרת משום דין משפחת גר מהאב, ובמנחת חינוך (מצוה תצ"ח) הקשה דבגמ' קידושין (דף עו:) איתא דאושפזיכנא דרב אדא בר אהבה גיורא הוי ורצה שיתמנה בשררות ואסיקנא דאמו מישראל הוי ונתמנה, ומיירי דהוי בן גר ומוכח דאף אם אביו גר מכיון שאמו מישראל ראוי למנותו לשררה, וצ"ע לשיטת הר"ן דס"ל דהוי גר ומותר בממזרת עד שיהא אביו מישראל, וא"כ צ"ע למה מותר למנותו למלך על ישראל.
וי"ל דהר"ן סובר דבדין מינוי לשררה לא נאמר כלל פסול מסוים דגר, דגר פסול להמנות לשררה משום דהוי קהל גרים, אלא שנאמר פסול של "נכרי אשר לא אחיך", ויסוד פסולו הוא משום שבהלכות יחוס אין לו יחוס ישראל כלל, וזה דין שאינו תלוי בחלות שם גר וישראל, ולכן אם הוא בן גר ואמו מישראל, דמתייחס אחרי אמו בנוגע לכמה דינים (כגון ירושה, הכאה וקללה וכו') א"כ עכ"פ יש לו יחוס ישראל, וכשר הוא למלכות. וכמו כן בעכו"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר למלכות משום דאמו היא מישראל, דנולד מישראלית ומתייחס אחרי אמו. ויש להוסיף דלפי הר"ן יש חילוק בין ההיתר לממזר לבין ההיתר לימנות למלך, דההיתר של ממזר תלוי בזה שיש לו חלות יחוס של גר מאביו ואע"פ שאמו מישראל, דאע"פ שאמו מישראל חל עליו שם גר ומשפחת גרים מכיון שאביו גר. משא"כ בנוגע לדין מינוי לשררה י"ל דמאחר שאמו מישראל יש לו קדושת ישראל גמורה ולא הוי "איש נכרי" ומשו"ה מותר למנותו למלך, דרק מי שחסרה לו קדושת ישראל גמורה אסור למנותו לשררה על ישראל מהלאו דלא תוכל לשים עליך איש נכרי. ומכיון שאמו מישראל חל עליו קדושת ישראל גמורה ואפשר למנותו למלך ולשררה. באופן דדין מינוי למלך תלוי בקדושת ישראל ואילו דין היתר בממזרת תלוי בשם גר וקהל גרים.16כן כתב רבינו זצ"ל באגרות הגרי"ד הלוי הלכות מלכים פ"א ה"ד. ועוד ביאר רבינו זצ"ל בשיעורים דהרמב"ם והר"ן נחלקו בדין גר שבא על בת ישראל האם הולד אסור בממזרת או לא, דלשיטת הר"ן הולד מותר בממזרת דחל עליו שם גר מחמת אביו, דהוי משפחת גר דיחוס משפחה נקבע מחמת האב, ואילו הרמב"ם סובר דאסור דחל עליו קדושת ישראל גמורה מחמת אמו, והקשה המנ"ח (מצוה תצ"ח) דלפי הר"ן דחל עליו שם גר ומשו"ה מותר בממזרת צ"ע א"כ למה מותר למנותו למלך. ונראה דהר"ן והרמב"ם נחלקו ביסוד ההיתר של גר לישא ממזרת, דהר"ן סובר דמאחר שיחוס משפחה הולך אחר האב לענין יחוס כהונה ולוייה ה"ה דחל על ולד שאביו גר ואמו בת ישראל חלות שם גר ומשפחת גר ומשו"ה הריהו מותר בממזרת. ואילו הרמב"ם סובר דיסוד ההיתר של גר לישא ממזרת הוא משום דיש לו חסרון בקדושת ישראל, אמנם באופן שאמו היא ישראלית דחל עליו קדושת ישראל גמורה אסור בממזרת. וי"ל דהר"ן סובר שיש חילוק בין ההיתר לממזר ודין מינוי למלך, דההיתר לממזר תלוי בזה שיש לו יחוס של גר מאביו, ואע"פ שאמו מישראל חל עליו שם גר ומשפחת גרים מכיון שאביו גר. משא"כ דין מינוי לשררה תלוי בקדושת ישראל, ומכיון שאמו מישראל חל עליו קדושת ישראל גמורה ואפשר למנותו למלך ולשררה. דהאיסור הוא למנות איש נכרי שאין לו קדושת ישראל למלך "דכתיב לא תשים עליך איש נכרי", ואי אמו מישראל ויש לו קדושת ישראל גמורה מותר למנותו אע"פ שחל עליו שם גר ומשפחת גר מחמת אביו. (עיין בקובץ מסורה חוברת י"א עמ' ט')
ועיין ביבמות (דף ק"ב.) דלענין ב"ד לחליצה בעינן עד שתהא אביו ואמו מישראל, ונחלקו תוס' והרמב"ם בזה, דלתוס' (שם ד"ה לענין) סגי באביו מישראל, ואילו הרמב"ם (פ"ד מהל' יבום וחליצה ה"ה) מצריך שיהיו אביו ואמו מישראל, שכתב וז"ל ואם היה אחד מן השלשה גר פסול ואפילו היה אביו גר ואמו ישראלית לא תחלץ עד שיהיה אביו ואמו מישראל עכ"ל. והנה לדעת הרמב"ם דבעינן גם אמו מישראל לחליצה קשה קושיית התוס', דהרי לכהונה סגי באביו ישראל ומ"ש חליצה דבעינן אביו ואמו מישראל. וי"ל דהרמב"ם סובר דלא נאמר בחליצה דין משפחה בלבד התלוי רק באביו, אלא יש הלכה של יחוס, שאם אמו היא גיורת אע"פ שבהלכות משפחה החולץ ממשפחת ישראל מ"מ כיון שבדיני יחוס הוא מתייחס אף אחרי אמו שהיא גיורת היא פוסלתו לחליצה. ונראה דלהרמב"ם בחליצה זוהי גזה"כ מיוחדת של ויקרא שמו בישראל, ובאמת הפסול התם לא הוי של קהל גרים אלא של חסרון יחוס ישראל משניהם דהיינו מאביו ואמו, משא"כ במלכות ושאר משימות הוי פסול של גר וקהל גרים.
והנה לשון הרמב"ם הוא "אין מעמידין מלך מקהל גרים" וכ"כ במנין המצות הקצר ריש הלכות מלכים "שלא ימנה מקהל גרים", ונראה דס"ל דעיקר יסוד הפסול הוא פסול של גר דהוי חלות שם פסול בגברא דגר דגר פסול למלכות, והא דאמו מישראל כשר הוא משום דהוי ישראל גמור ולא גר, ואסור גם בממזרת (כדפסק הרמב"ם פט"ו מהל' איסורי ביאה ה"ט) ותלוי זה בזה. ולפי הרמב"ם חד דינא הוא עם עכו"ם ועבד הבא על בת ישראל דהולד כשר, משום דאמו סגי להפקיעו מקהל גרים. ויתכן שהגזה"כ "מקרב אחיך" הוי גזה"כ לענין כל התורה כולה, דהוי כישראל ואינו נמנה בקהל גרים.
אמנם עיין ברמב"ם בספה"מ (מצוה ל"ת שס"ב) שכתב וז"ל אמנם המלכות לבד כבר ידעת מכתובי ספרי הנבואה שזכה בה דוד. ובביאור אמרו (קה"ר רפ"ז וכעי"ז יומא עב ב) כתר מלכות זכה בו דוד. וכן זרעו אחריו עד סוף כל הדורות. אין מלך למי שיאמין תורת משה רבינו ע"ה אדון כל הנביאים אלא מזרע דוד ומזרע שלמה לבד. וכל מי שהוא מזולת זה הזרע הנכבד לעניין מלכות נכרי קרינן ביה כמו שכל מי שהוא מזולת זרע אהרן לענין עבודה זר קרינן ביה. וזה מבואר אין ספק בו עכ"ל. וצ"ע דמשמע דאם מינו אחר שלא מבית דוד דעוברים על לאו של לא תוכל לשים עליך איש נכרי, וזהו דין חדש שלא שמענו מעולם. ועוד צ"ע דהרי כתב הרמב"ם (פ"א מהל' מלכים ה"ח) וז"ל נביא שהעמיד מלך משאר שבטי ישראל, והיה אותו המלך הולך בדרך התורה והמצוה ונלחם מלחמות ה', הרי זה מלך וכל מצות המלכות נוהגות בו, אף על פי שעיקר המלכות לדוד ויהיה מבניו מלך, שהרי אחיה השילוני העמיד ירבעם ואמר לו והיה אם שמוע תשמע את כל אשר אצוך ובניתי לך בית נאמן כאשר בניתי לדוד וגו', ואמר לו אחיה ולבנו אתן שבט אחד למען היות ניר לדוד עבדי כל הימים לפני בירושלים עכ"ל, ומבואר מהרמב"ם בהל' מלכים דיכולים להעמיד מלך גם משאר שבטי ישראל, וצ"ע דלפי"ד הרמב"ם בספה"מ עוברים בלאו של לא תוכל לשים לפניך איש נכרי, וצ"ע17עיין באגרות הגרי"ד הלוי הלכות מלכים פ"א ה"ד..
והנה יש לעיין במש"כ הרמב"ם "ואין צריך לומר דיין או נשיא שלא יהא אלא מישראל, שנאמר מקרב אחיך תשים עליך מלך כל משימות שאתה משים לא יהו אלא מקרב אחיך", דבנוגע לדיין פסק הרמב"ם (פי"א מהל' סנהדרין הי"א) וז"ל הכל כשרים לדון דיני ממונות אפילו גר והוא שתהיה אמו מישראל, וגר דן את חבירו הגר אף על פי שאין אמו מישראל וכן הממזר והסומא באחת מעיניו כשר לדון דיני ממונות, אבל בדיני נפשות אין דנין אותן אלא כהנים לוים וישראלים המשיאין לכהונה ולא יהיה אחד מהן סומא אפילו באחת מעיניו כמו שביארנו עכ"ל, ומשמע דגר שאמו מישראל כשר רק לדיני ממונות ואילו לדיני נפשות בעינן שיהיה אביו ואמו מישראל, אמנם צ"ע דבפי"ט מהל' איסורי ביאה (הי"ב) פסק דגר שנשא בת ישראל ונולד בת דכשרה היא לכהונה, ומבואר דאם אמו מישראל משיאין לכהונה, וצ"ע א"כ למה בעינן עד שיהיה אביו ואמו מישראל לדון דיני נפשות והרי פסק הרמב"ם דלדון דיני נפשות תלוי במשיאין לכהונה, וצ"ע.
ותירץ הגר"מ זצ"ל דיתכן לומר שהרמב"ם סובר דגר שנשא בת ישראל הולד ישראל ואסור בממזרת, אך י"ל שדין הולד דהוי קהל ישראל חל רק לענין דיני פסולי קהל בלבד, אולם לענין חלות דין משפחה לענין שאר הדינים י"ל דהוי בכלל משפחת גרים מכיון דמשפחת האם אינה קרויה משפחה, ומשפחת האב הוי דגר. דהרמב"ם סובר דכמו שנכרי הבא על בת ישראל יש לולד קדושת ישראל אך אין לו יחוס משפחה כמו כן גר שנשא בת ישראל הולד הוי בכלל קהל ישראל ואסור בממזרת אך אין לו יחוס משפחה.18והא דמבואר בסוגיא במס' בכורות (דף מז) דנכרי הבא על בת לוי הולד פטור מפדיון הבן, ביאר הגר"ח זצ"ל (עיין בחידושי רבינו חיים הלוי פט"ו מהל' איסורי ביאה ה"ט) דבודאי לא הוי לוי לענין עבודה ומתנות דדין עבודה ומתנות תלוי בדין משפחת לויה ולא חל משפחת לויה ע"י האם, אבל הדין של פדיון הבן אינו תלוי בחלות שם משפחת לוי, וכל שיש לו צד לוי ואפילו אם זה רק מחמת אמו הריהו פטור מפדיון הבן. ובדומה לכך ביאר הגר"מ זצ"ל דאם אביו גר ואמו מישראל אע"פ דהוי בכלל קהל ישראל מכיון שאמו מישראל מ"מ לענין דיני משפחה הוי בכלל משפחת גרים מאחר שאביו גר. וי"ל דהרמב"ם סובר דאע"פ שאין פסול של משפחת גרים חל לענין לינשא לכהונה במקום שאמו מישראל מ"מ חל פסול משפחת גרים בנוגע למינויו לסנהדרין מכיון דנאמרה הלכה מיוחדת ביחוס של דייני הסנהדרין מגזה"כ "והקל מעליך ונשאו אתך בדומין לך" (עיין בגמ' קידושין דף עו:).19עיין באגרות הגרי"ד הלוי באיגרת מהגר"מ זצ"ל (עמ' ע"ר – רע"א).
הלכות מלכים פרק א הלכה ד: וז"ל אין מעמידין מלך מקהל גרים אפילו אחר כמה דורות עד שתהיה אמו מישראל, שנאמר לא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא, ולא למלכות בלבד אלא לכל שררות שבישראל, לא שר צבא לא שר חמשים או שר עשרה, אפילו ממונה על אמת המים שמחלק ממנה לשדות, ואין צריך לומר דיין או נשיא שלא יהא אלא מישראל, שנאמר מקרב אחיך תשים עליך מלך כל משימות שאתה משים לא יהו אלא מקרב אחיך עכ"ל.
יש לעיין למה לגבי גר פרט הרמב"ם את הפרטים ואיזה משימות ואילו לגבי אשה לא פירט הרמב"ם את כל המשימות, דכתב בפ"א מהל' מלכים (ה"ה) וז"ל אין מעמידין אשה במלכות שנאמר עליך מלך ולא מלכה, וכן כל משימות שבישראל אין ממנים בהם אלא איש עכ"ל. וי"ל דדין גר ודין אשה חלוקים הם ביסוד דינם, דבגר עיקר הדין הוא דגר מופקע משררה על ישראל, דהרי פסק הרמב"ם (פ"א מהל' סנהדרין הי"א) דגר דן את חבירו הגר בדיני ממונות, ומקורו מהגמ' יבמות (דף קב.) וחזינן דגר אינו פסול מעצם המינוי להיות דיין בב"ד, אלא דחל דין מסוים שיש איסור שיהיה לגר שררה על ישראל, ואילו על אחיו הגר מותר. וכן נמי מדוייק בלשון הפסוק שלא יהיה "עליך" דהיינו דזה דין מסוים שאי אפשר שיהיה לגר תפקיד של שררה על ישראל. משא"כ לגבי אשה י"ל דאשה מופקעת מכל מינוי ומשימה בכלל, ואפילו על שאר נשים, דיש גזה"כ מלך ולא מלכה שלא יהיה לאשה שום מינוי ושררה כלל. וי"ל דמשו"ה פירט הרמב"ם כל פרטי המינוי לגבי גר ללמד דכל אלה המינויים אסורים דבכולן יש איזה ענין ואופן של שררה על ישראל, ואפילו אם הוא ממונה על אמת המים זה נחשב ג"כ מינוי של שררה על ישראל ואסור. משא"כ מינוי של תואר בלבד שאין בו שררה על ישראל מותר לגר.
ועיין בספר קצות החשן (סימן ז' ס"ק א') שהקשה דהרמב"ם (פ"ד מהל' סנהדרין ה"י) פסק דאין סומכין לדיני ממונות אם אינו ראוי לדון נמי דיני נפשות כמו בסומא בעין א', וא"כ צ"ע היאך פסק שגר יכול לדון את חבירו הגר בדיני ממונות, והרי גר אינו ראוי להיות סמוך לדיני ממונות מאחר שאינו ראוי לדון דיני נפשות. וי"ל דשאני סומא בעין א' דהוי פסול דיין ודין, ואי אינו ראוי לדון ד"נ ה"ה דאי אפשר לדון דיני ממונות. משא"כ פסול גר דחל מדין שררה בלבד דאסור למנות גר לשררה על ישראל ואינו פסול מדיני דיינות, ומשו"ה מותר לו לדון את חבירו הגר. ומשו"ה ניתן לסמוך אותו לדון בדיני ממונות אע"פ שאינו יכול לדון ד"נ.
והנה התוס' יו"ט (אבות פ"א מ"ט) הקשה היאך שמעיה ואבטליון היו נשיא ואב ב"ד בב"ד הגדול והרי היו גרים, ותירץ התוס' יו"ט שאמן היתה ישראלית, אמנם עיין ברמב"ם בהקדמה למשנה תורה שכתב ששמעיה ובטליון עצמם היו גרים, וצ"ע א"כ היאך היו בב"ד הגדול. ותירץ הגר"מ זצ"ל די"ל דבאמת שמעיה ואבטליון לא דנו ד"נ וד"מ על ישראל והיו חלק מב"ד הגדול משום דהיו מחכמי המסורה וב"ד הם עמודי ההוראה ומוסרי התורה שבע"פ וכמש"כ הרמב"ם ריש הל' ממרים וז"ל בית דין הגדול שבירושלים הם עיקר תורה שבעל פה, והם עמודי ההוראה ומהם חק ומשפט יוצא לכל ישראל וכו' עכ"ל, ולמסור התורה וללמדה לכלל ישראל לא חשיב שררה על ישראל, ולענין זה גר כשר דגר אינו מופקע אלא משררה על ישראל, משא"כ אשה דמופקעת מכל מינוי.20ועיין ברשימות שיעורים למס' שבועות דף ל.
ועיין בתוס' נדה (דף מט: ד"ה חדא) דהקשו דלמה צריך פסוק לפסול גר מלהיות בב"ד של חליצה תיפוק ליה דגר פסול לדון ישראל אף בשאר דיני ממונות. ותירצו דמיירי שקיבלו עלהם החולץ והחולצץ לדון דיני ממונות ואעפ"כ פסול לחליצה. וצ"ע דמה שייך קבלו עלייהו בחליצה, דבשלמא לענין ממונות מהני קבלה לחייב עצמן בממון, אולם צ"ע מה ענין של קבלה לגבי חליצה, דלא מחייבין עצמן במידי. וי"ל דהיכי דקבלו עלייהו אזי אין כאן חלות של שררה על ישראל, דהרי מרצונם נעשה הכל, וסד"א דגר כשר ומשו"ה בעינן גזה"כ מיוחדת לפסול גר מחליצה אף היכא דקבלו עלייהו. ולפי"ז יש לעיין מה הדין באופן שכל כלל ישראל קבלו על עצמן למנות גר למלך אם מהני בכה"ג או לא.וי"ל דמלך שאני דחלה שררה על הקטנים שאח"כ יהיו גדולים והרי הקטנים לא יכולים לקבל עליהם. א"נ י"ל דהמלך יעשה דברים שלא חשבו בשעת קבלה ובזה חלה שררה עליהם, ומשו"ה אי אפשר למנות גר למלך אף ע"י קבלה.
והנה מבואר (מתוס' יבמות קב. ובנדה מט: ומהרמב"ם) דגר פסול לדון את חבירו בדיני נפשות, וצ"ע דהרי לכאורה לגבי לדון חבירו הגר ליכא חלות שררה על ישראל, וא"כ צ"ע למה אינו יכול לדון את חבירו הגר בדיני נפשות. וי"ל דב"ד של כ"ג צריך מינוי להיות ב"ד לדון דיני נפשות, ולא שייך כלל למנות ב"ד של כ"ג לדון רק גרים בלבד דחלות המינוי לב"ד של כ"ג הוא בתורת ב"ד לדון דיני נפשות, וממילא לא שייך למנות גר לב"ד של כ"ג, דגר פסול מלדון ד"נ על ישראל וגר פסול ממינוי של שררה, משא"כ לענין דיני ממונות י"ל דליכא חלות שם מינוי לב"ד של ג' לדון דיני ממונות אלא כל ג' סמוכים יכולים להתאסף ולדון, וכל חלות השררה הוא בעצם הפסק וכפיית הדין ולכן אסור לגר לדון את ישראל בד"מ אך מותר לדון את חבירו הגר, ולא שייך לאסור את עצם המינוי דליכא חלות שם מינוי לב"ד של ג'.
ולענין ב"ד של ע"א חל מינוי להיות חלק מב"ד הגדול לענין שהן עמודי ההוראה ויסוד התושבע"פ ושייך למנות גרים לזה לכתחילה וכדמוכח משמעיה ואבטליון דלענין זה לא הוי חלות שם שררה, אבל לענין להורות ולפסוק את הדין א"א למנותם דזה חשיב שררה, וה"ה דא"א למנות גרים לב"ד של כ"ג לדון דיני נפשות.
הלכות מלכים פרק א הלכה ו: וז"ל ואין מעמידין מלך ולא כהן גדול, לא קצב, ולא ספר, ולא בלן, ולא בורסי, לא מפני שהן פסולין אלא הואיל ואומנותן נקלה העם מזלזלין בהן לעולם, ומשיעשה במלאכה מאלו יום אחד נפסל עכ"ל.
יש לעיין מה הדין אם עבר ומינו למלך קצב או ספר וכו' האם חלה המינוי או לא. ועוד יש להסתפק האם דין זה נאמר דוקא לענין תחילת המינוי או אף לגבי יורשי המלך. ויתכן דיש לחלק בין מלך לכה"ג, דבמלך בעינן שתהא אימתו עליך ואם ממנין מי שאומנתו נקלה בעיני העם יש חסרון בגוף החפצא של המלך והמלכות. ולכאורה דין זה מיוסד בדין שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך ומעכב במלכות. משא"כ לגבי כה"ג יסוד דינו הוא הכשר עבודה ומה שיש גם ענין שיהיה גדול מאחיו ויהיה לו שררה זהו דין צדדי, ואם עבר ומינהו י"ל דאין זה מעכב וחל המינוי. וי"ל דמשו"ה קבע הרמב"ם את דין זה בהל' מלכים ולא בהלכות כלי המקדש דעיקר הדין הוא לגבי שררת המלך, משא"כ בכה"ג י"ל דאינו אלא דין מדרבנן ואינו מעכב, ועיין במנחת חינוך (מצוה תצ"ח אות א') דנקט שדין זה הוא רק מדרבנן ויתכן דיש לחלק בין מלך לכה"ג דבמלך דין זה הוא מה"ת ומעכב משא"כ בכה"ג אינו אלא דין דרבנן ואינו מעכב.21ועיין בגמ' יומא (יח.) דבבית שני מינו כה"ג עמי הארץ שאינם בגדר גדול מאחיו ואעפ"כ המינוי חל בדיעבד והוי כה"ג.
הלכות מלכים פרק א הלכה ז: וז"ל כשמעמידין המלך מושחין אותו בשמן המשחה, שנאמר ויקח שמואל את פך השמן ויצק על ראשו וישקהו, ומאחר שמושחין המלך הרי זה זוכה לו ולבניו עד עולם, שהמלכות ירושה שנאמר למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל, הניח בן קטן משמרין לו המלוכה עד שיגדיל, כמו שעשה יהוידע ליואש, וכל הקודם בנחלה קודם לירושת המלוכה, והבן הגדול קודם לקטן ממנו, ולא המלכות בלבד אלא כל השררות וכל המינויין שבישראל ירושה לבנו ולבן בנו עד עולם, והוא שיהיה הבן ממלא מקום אבותיו בחכמה וביראה, היה ממלא ביראה אף על פי שאינו ממלא בחכמה מעמידין אותו במקום אביו ומלמדין אותו, וכל מי שאין בו יראת שמים אף על פי שחכמתו מרובה אין ממנין אותו למינוי מן המינויין שבישראל, כיון שנמשח דוד זכה בכתר מלכות, והרי המלכות לו ולבניו הזכרים עד עולם, שנאמר כסאך יהיה נכון עד עולם, ולא זכה אלא לכשרים שנאמר אם ישמרו בניך בריתי, אף על פי שלא זכה אלא לכשרים לא תכרת המלוכה מזרע דוד לעולם, הקדוש ברוך הוא הבטיחו בכך שנאמר אם יעזבו בניו תורתי ובמשפטי לא ילכון ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם וחסדי לא אפיר מעמו עכ"ל.
ונראה לבאר דנאמר הלכה מיוחדת במלך דכשנמשח בשמן המשחה הרי הוא זוכה במלכות לו ולבניו לדורות דמשיחת האב חלה באופן ישיר לזכות במלכות לבניו עד סוף כל הדורות. ולפי"ז י"ל דבן א"צ משיחה אבל אם ירש אח את המלך הוא צריך משיחה להימנות למלך.
הלכות מלכים פרק א הלכה ט: וז"ל מלכי בית דוד הם העומדים לעולם שנאמר כסאך יהיה נכון עד עולם, אבל אם יעמוד מלך משאר ישראל תפסק המלכות מביתו, שהרי נאמר לירבעם אך לא כל הימים עכ"ל.
ונראה דההבטחה לדוד מתקיימת משום שרק מלכי בית דוד נמשחים בשמן המשחה וחלה המלכות לדורות. ויש לעיין דהרי שאול ג"כ נמשח למלך בשמן המשחה ואע"פ כן ניטלה ממנו המלכות. וי"ל דהיינו משום ששאול חטא ומפני זה נתבטלה ממנו המלכות.
הלכות מלכים פרק ב הל' ג: וז"ל ואינו חולץ שנא' וירקה בפניו וזה בזיון ואפילו רצה אין שומעין לו שהמלך שמחל כבודו אין כבודו מחול והואיל ואינו חולץ אינו מייבם עכ"ל.
יש לעיין אם חלץ בדיעבד האם חליצתו מתירה את היבמה או לא, דלכאורה מכיון דהא דאינו חולץ הוא רק מדין כבוד המלך י"ל דאינו מעכב ובדיעבד חלה החליצה. אולם ממש"כ הרמב"ם דמכיון שאינו חולץ אינו מייבם משמע דאין חליצתו חלה בדיעבד, ומשו"ה קיי"ל שאינו מייבם. אמנם עיין ברש"י בסנה' (יט: ד"ה ולא חולצין לאשתו) שכתב דאינו מייבם משום שגנאי הוא לו לקום על שם אחיו.
והנה עיין במשנה (דף יח.) דר' יהודה סובר דאם רצה לחלוץ או לייבם זכור לטוב, ובגמ' איתא דס"ל דמצוה שאני. וצ"ע בסברת הת"ק דחולק עליו, והרי מצינו דאדם שמבזה עצמו לדבר מצוה זהו כבודו. וי"ל דמשו"ה דקדק הרמב"ם וכתב "וירקה בפניו וזה בזיון", דעצם ענין חליצה היא לבזות את החולץ על שלא רצה להקים לאחיו שם, וזהו דכתיב בקרא "ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל", ומשו"ה אין לומר דבזה שמשפיל עצמו בעשיית המצוה זהו כבודו וכמש"כ הרמב"ם בסוף הל' לולב, דכאן עצם המצוה היא לבזות את החולץ וזה סותר מצות כבוד המלך, ומשו"ה מלך אינו חולץ. ועיין בשו"ע (אה"ע סוף סימן קס"ט) בפירוש סדר חליצה שכתב "שקראה כך להלבינו על אשר לא יבמה וגם העומדים שם קוראין ג"כ ג"פ חלוץ הנעל לפרסם בושתו", והוא כמש"נ דיסוד הענין של חליצה הוא לביישו ולבזותו על אשר לא קיים לאחיו שם. ומלך מופקע ממצוה הזאת דהיא סותרת מצות מלך שתהא אימתו עליך.
הלכות מלכים פרק ב הלכה ה: וז"ל וכן מצוה על המלך לכבד לומדי התורה, וכשיכנסו לפניו סנהדרין וחכמי ישראל יעמוד לפניהם ויושיבם בצדו, וכן היה יהושפט מלך יהודה עושה אפילו לתלמיד חכם היה עומד מכסאו ומנשקו וקורא לו רבי ומורי, במה דברים אמורים בזמן שיהיה המלך בביתו לבדו הוא ועבדיו יעשה זה בצינעה, אבל בפרהסיא בפני העם לא יעשה, ולא יעמוד מפני אדם, ולא ידבר רכות, ולא יקרא לאדם אלא בשמו כדי שתהא יראתו בלב הכל עכ"ל.
עיין בגמ' כתובות (דף קג:) "נכנס רבן גמליאל אצלו, ומסר לו סדרי נשיאות. אמר לו בני, נהוג נשיאותך ברמים, זרוק מרה בתלמידים. איני והא כתיב ואת יראי ה' יכבד, ואמר מר זה יהושפט מלך יהודה, כשהיה רואה תלמיד חכם, היה עומד מכסאו ומחבקו ומנשקו, וקורא לו רבי, רבי, מרי, מרי לא קשיא הא בצינעא, הא בפרהסיא", ופרש"י (בד"ה זרוק מרה) אימה שתהא אימתך עליהם עכ"ל. ובד"ה (בפרהסיא) כתב וז"ל מטיל עליהם אימה להודיע נשיאותו עכ"ל. ומשמע דהא דהנשיא מטיל עליהם אימה בפרהסיא אינו מעיקר ענין מלכות ונשיאות אלא רק כדי להודיע נשיאותו. ולפי"ז יתכן דיכול למחול על זה, דאע"ג דקיי"ל דמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול, י"ל דהיינו רק על כבודו שזהו מעיקר דיני מלך אך לענין להודיע נשיאותו יכול למחול.
אמנם ברמב"ם מבואר שהוא מעיקר מצות כבוד המלך וכבודו עדיף מכבוד תלמיד חכם, דהביא דין זה בדיני כבוד המלך, וגם כתב "ולא יעמוד מפני אדם", דמשמע דאינו רשאי למחול על כבודו כלל. ועיין בתוס' (סנה' יט ושבועות דף ל) דהקשו למה אמרו לינאי עמוד על רגליך והרי הדין הוא דמושיבין ת"ח. ותירצו דכבוד ת"ח עדיף מכבוד מלך, וזה משמע כרש"י הנ"ל. אמנם מהרמב"ם משמע דעדיף כבוד מלך מכבוד ת"ח, וצ"ל דסובר כהתירוץ השני שבתוס' שם דבדיני נפשות גם מלך וגם ת"ח צריכים לעמוד. ונראה לבאר דזה פשוט שאם המלך היה חייב מיתה משום שחילל שבת וכדומה היה הדין להמיתו כשאר בנ"א ולא היינו אומרים דאין לעשות כן מפני כבודו משום שזהו דינו, ואין לדחות דינו וחיובו מפני כבודו. וא"כ נראה דבדיני נפשות דינו לעמוד בשעת המשא ומתן, דעצם הדיון הוא שיוצר עליו דינים וחיובים. וזהו חלק מעשיית דינו, משא"כ בדיני ממונות דאם הוא חייב הוא כבר מחוייב וכל הדין ודברים הוא רק לברורי מילתא ולכן אינו צריך לעמוד אלא יכול לשבת. אבל בנפשות אינו נעשה למחוייב אלא ע"י המשא ומתן והפסק דין, וזהו חלק מדינו ואין זה נדחה מפני כבודו כלל. ולכן בדיני נפשות חייבים הכל לעמוד, דזהו חלק מהדין ולא רק בירור כמו בדיני ממונות.
הלכות מלכים פרק ג' ה"א וז"ל בעת שישב המלך על כסא מלכותו, כותב לו ספר תורה לעצמו יתר על הספר שהניחו לו אבותיו, ומגיהו מספר העזרה על פי בית דין של שבעים ואחד, אם לא הניחו לו אבותיו או שנאבד כותב שני ספרי תורה, אחד מניחו בבית גנזיו שהוא מצווה בו ככל אחד מישראל, והשני לא יזוז מלפניו, אלא בעת שיכנס לבית הכסא, או לבית המרחץ, או למקום שאין ראוי לקריאה, יוצא למלחמה והוא עמו, נכנס והוא עמו, יושב בדין והוא עמו, מיסב והוא כנגדו שנאמר והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו עכ"ל.
ומבואר דהרמב"ם סובר דחיוב כתיבת ס"ת של מלך חל דוקא לאחר שישב המלך על כסא ממלכתו וזכה בכל שררת המלכות ואילו קודם לכן אינו חייב בכתיבת ס"ת. ונפ"מ בזה דמצינו דשלמה נמשח בחיי דוד (מלכים א, א, ל"ט), וכן יהושע נתמנה למלך בימי משה (במדבר כז, כב). ולכאורה פשוט דכל זמן שדוד ומשה רבינו היו בחיים, אע"פ דבנוגע לעצם הגברא יהושע ושלמה היו מלכים ונאסרו בכל איסורי מלך כמו לא ירבה לו נשים וכו', מ"מ בנוגע לכל זכויות המלך ושררת המלך כגון הרשות להרוג מי שמורד במלכות והדין שנוטל חלק בראש או שכופה את העם לצאת למלחמה לא זכו שלמה ויהושע עד שמתו דוד ומשה רבינו וכדכתיב בספר יהושע (א,יח) דאחרי מות משה נאמר ליהושע הפרשה של מורד במלכות. ומוכח דע"י מינוי או משיחה בלבד לא נעשה מלך לכל דיני מלכות ושררת המלכות. ונראה דהרמב"ם סובר דמצות כתיבת ס"ת חלה רק כשזוכה המלך בכל זכותי ושררת המלכות. ובאמת לגבי יהושע נאמר לו רק לבסוף "לא ימוש ס"ת הזה מפיך" דהוא המצוה המיוחדת של ס"ת של מלך וכדמבואר במדרש רבה (בראשית פ"ו סימן ט') בשעה שנגלה עליו הקב"ה מצאו יושב וספר משנה תורה בידו, דהיינו ס"ת של מלך.22עיין באגרות הגרי"ד הלוי ריש הלכות מלכים אות י"ג (עמ' רס"ט).
הלכות מלכים פרק ג' ה"א וז"ל בעת שישב המלך על כסא מלכותו, כותב לו ספר תורה לעצמו יתר על הספר שהניחו לו אבותיו, ומגיהו מספר העזרה על פי בית דין של שבעים ואחד, אם לא הניחו לו אבותיו או שנאבד כותב שני ספרי תורה, אחד מניחו בבית גנזיו שהוא מצווה בו ככל אחד מישראל, והשני לא יזוז מלפניו, אלא בעת שיכנס לבית הכסא, או לבית המרחץ, או למקום שאין ראוי לקריאה, יוצא למלחמה והוא עמו, נכנס והוא עמו, יושב בדין והוא עמו, מיסב והוא כנגדו שנאמר והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו עכ"ל.
ועיין ברמב"ם (פ"ז מהל' ס"ת ה"ב) שכתב וז"ל והמלך מצוה עליו לכתוב ספר תורה אחד לעצמו לשם המלך יתר על ספר שיהיה לו כשהוא הדיוט שנאמר והיה כשבתו על כסא ממלכתו וכתב לו וגו', ומגיהין אותו מספר העזרה ע"פ בית דין הגדול, זה שהיה לו כשהוא הדיוט מניחו בבית גנזיו, וזה שכתב או שנכתב לו אחר שמלך יהיה עמו תמיד, ואם יצא למלחמה ספר תורה עמו, נכנס והוא עמו, יושב בדין והוא עמו, מיסב והוא כנגדו שנאמר והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו עכ"ל.
ויש לעיין מדוע צריך להגיה את ס"ת של מלך מהס"ת שבעזרה על פי ב"ד של ע"א. וביאר הגר"מ זצ"ל דבאמת הדין שצריך להגיה ס"ת עפ"י הס"ת שבעזרה זוהי הלכה בכל ס"ת ולאו דוקא הלכה בספר תורה של מלך, דבספרי איתא (ספרי דברים פרשת וזאת הברכה פיסקא שנו) וז"ל מעונה אלהי קדם, שלשה ספרים נמצאו בעזרה אחד של מעונים ואחד של היא היא ואחד נקרא ספר זעטוטים, באחד כתיב מעון אלהי קדם ובשנים כתיב מעונה אלהי קדם, בטלו חכמים את האחד וקיימו השנים, באחד כתיב תשעה היא ובשנים כתיב אחד עשרה היא בטלו חכמים את האחד וקיימו את השנים, באחד כתיב וישלח את זעטוטי בני ישראל, ואל זעטוטי בני ישראל, ובשנים כתיב וישלח את נערי בני ישראל ואל אצילי בני ישראל בטלו חכמים את האחד וקיימו את השנים עכ"ל23וכן איתא בירושלמי (תענית פ"ד הל' ב)., ומבואר בספרי דכשיש ספק בגירסה ובנוסח של הס"ת הולכים אחרי הרוב של הס"ת שבעזרה. וצ"ב למה דין זה תלוי דוקא בס"ת שבעזרה, דלכאורה זוהי הלכה של רוב בעלמא דכשיש ספק הולכים אחרי הרוב, וא"כ למה לא נסתכל על כל הס"ת שבא"י ונקבע את הגירסה הנכונה עפ"י הרוב. ואמר הגר"מ זצ"ל בשם אביו הגר"ח זצ"ל דמבואר בספרי ובירושלמי דכשיש ספק באותיות חסרות ויתרות ובנוסח של הספר תורה – אזי חל דין מסוים להכריע את הספק עפ"י רוב ס"ת שבעזרה, דס"ת שבעזרה הוא קובע את המסורה של גירסת התורה. וי"ל דמשו"ה נמסרו הספרים שבעזרה לרשותם של בעלי המסורה, לסנהדרין של ע"א, כי כבעלי המסורה הסנהדרין הם האחראים בעד מסורת התורה, וממילא הם אחראים על סה"ת שבעזרה24ועיין ברשימות שיעורים למס' יבמות דף ד. תוס' ד"ה וכי. (עמ' ס"ה) שביאר רבינו זצ"ל באופן אחר את דברי הרמב"ם.. והגר"ח זצ"ל היה מוסיף, שכתיבת משה רבינו אינה מעכבת בחלות השם של ס"ת שבעזרה, אבל מסירת הס"ת בעזרה לרשותם של הסנהדרין אכן מעכבת כי הם בעלי מסורת התורה, ודוקא ס"ת שנמסר להם יכול להחשב ספר תורה שבעזרה שקובעים על ידו מסורת התורה בישראל.
ומבואר מזה, שס"ת שבעזרה מהווה חלות שם ספר תורה בפני עצמו שהרי דוקא ממנו קובעים את המסורת בכל סה"ת שבישראל. ויתכן לפי"ז דלס"ת שבעזרה יש חלות קדושת ספר תורה מיוחדת כי היא ספר התורה של המסורה, וקדושתה אינה כספר תורה בעלמא, אלא הריהי כתורת משה רבינו מסיני ממש וחלה עליה קדושת ספר תורה מיוחדת משום שהיא החפצא של המסורה דתורה שנמסרה לסנהדרין הגדול. ומבואר מזה שס"ת שבעזרה הוא חפצא של קדושת ספר תורה מעולה ומסוימת דהיא התורה של המסורה כפי שניתנה מסיני.
ולפי"ז יתכן לומר שדין זה שצריך לכתוב ס"ת של מלך עפ"י ס"ת שבעזרה אינו דין מיוחד בס"ת של מלך אלא הוא דין בכל ס"ת שיש ספק בכתיבתו דאזי הדין הוא שצריך להכריע את הספק עפ"י רוב ס"ת שבעזרה וב"ד הגדול. והטעם שהביא הרמב"ם דין זה במלך הוא משום דבפסוק כתיב "וכתב את משנה התורה הזאת על ספר", ובספרי (ספרי דברים פרשת שופטים פיסקא קס) איתא וז"ל על ספר, על גבי עור בהמה טהורה ומגיהים לו מספר עזרה על פי בית דין של שבעים ואחד עכ"ל, וצ"ל דמיירי דאיכא ספק מהו הנוסח והגירסה הנכונה לכתוב את הס"ת של המלך. אך אי נימא דדין כתיבת ס"ת של מלך עפ"י ס"ת שבעזרה הוא רק היכא דאיכא ספק בנוסח ובגירסה הנכונה, צ"ע מדוע קתני הלכה מיוחדת לגבי ס"ת של מלך, דלכאורה זוהי הלכה בכל ס"ת שיש בו ספק דמכריעין הספק עפ"י ס"ת שבעזרה. אמנם לפום ריהטא מדברי הספרי והרמב"ם משמע דנאמר כאן הלכה מסוימת בספר תורה של מלך שצריך לכותבו ולהגיהו עפ"י ס"ת שבעזרה עפ"י ב"ד הגדול, וצ"ב ביסוד דין זה.
ונראה לבאר דנתבאר שחל חלות שם מיוחד וקדושת ס"ת בפנ"ע בספר תורה של העזרה, שס"ת שבעזרה הוא חפצא של קדושת תורה מסוימת דהיא התורה של המסורה כפי שניתנה מסיני. וי"ל דמכיון דס"ת שבעזרה הוי חלות שם ס"ת בפנ"ע, משו"ה נאמרו דינים מיוחדים בס"ת של העזרה דקובעים על פיו הגירסה והנוסח הנכון של ס"ת, ויש הלכה דכה"ג קורא ביוה"כ דוקא מס"ת שבעזרה (עיין ברש"י מס' ב"ב דף יד: ד"ה ספר העזרה), וקוראין בהקהל בס"ת שבעזרה.
ולפי"ז י"ל דכמו כן חלה קדושה מיוחדת בספר תורה של מלך, וי"ל דמשום כך יש הלכה שהמלך כותב את הס"ת שלו מספר תורה שבעזרה ע"פ ב"ד של ע"א, דצריך לכוון לשם קדושה מיוחדת - לשם קדושת ס"ת של מלך הנכתב לפי הס"ת של המסורה שבעזרה, ודין זה נמסר לסנהדרין שהם בעלי המסורה.25ולפי"ז יש לעיין האם מכריעים ספיקות בנוסח של ספר תורה עפ"י ס"ת של מלך כמו שמכריעים עפ"י ס"ת שבעזרה. והטעם בזה הוא משום שבספר תורה של מלך ג"כ יש חלות קדושה מיוחדת בדומה לספר תורה שבעזרה שקדוש בקדושת תורה מסוימת כפי שנתנה מסיני, והוי חלות שם ספר תורה בפני עצמה. ויש להביא ראייה דחל חלות שם מיוחד ס"ת של מלך מדברי הרמב"ן (במלחמות ה' סנה' מח:) שכתב דכתיבת ס"ת של מלך צריכה כוונה מיוחדת לשמה. ונראה דס"ל דחל חלות שם קדושה מיוחדת בספר תורה של מלך והוי חלות שם ס"ת בפנ"ע, ומשו"ה בעינן שיכתבנו לשמה לשם ס"ת של מלך.
אולם הרמב"ם אינו מזכיר את הדין שצריך לכתוב ס"ת של מלך בכוונה לשמה. נמצא דאליביה, אין המלך צריך לכוון לכתב את הס"ת שלו לשמה. ההלכה קובעת רק שאין המלך יוצא חובתו בס"ת שירש מאבותיו, וצ"ע דאם אביו היה מלך למה צריך לכתוב ס"ת והרי הבן ירש חלות שם "ס"ת של מלך". ונראה שהרמב"ם סובר שס"ת של מלך מיוחד רק למלך הכותבו ולא למלך אחר, ובמיתתו מתבטל מאותו הס"ת השם של "ס"ת של מלך", ולכן צריך הבן לכתוב עוד ס"ת אע"פ שירש ס"ת מאביו.
והנה עיין בלח"מ (פ"ג מהל' מלכים ה"א) שכתב "כותב לו ספר תורה לעצמו וכו', אמרו בתוספתא פרק ד' מסנהדרין וכתב לו שתהא כתובה לשמו ואין רשות להדיוט לקרות בה שנאמר וקרא בו הוא ולא הדיוט", וי"ל דיסוד האיסור להדיוט לקרות בס"ת של המלך הוא משום דקיי"ל דאין משתמשין בכליו של מלך (רמב"ם פ"ב מהל' מלכים ה"א), וי"ל דמכיון דחל חלות שם מיוחד של ס"ת של מלך לכן יש דין שאסור להדיוט לקרוא בו מדין שאין משתמשין בכליו של המלך. אמנם לכאורה זה אינו דא"כ למה בעי גזה"כ מיוחדת "וקרא בו הוא ולא הדיוט" דתיפוק"ל מדין אין משתמשין בכליו של מלך בעלמא. וי"ל דס"ת של מלך אינו נחשב כליו של מלך, ולא היה חל איסור לקרות בו מדין אין משתמשין בכליו של מלך, ולכן צריך גזה"כ דאסור להדיוט לקרות בו.
ב
והנה עיין ברמב"ם (פ"ז מהלכות תפילין ומזוזה וספר תורה ה"א – ה"ג) וז"ל מצות עשה על כל איש ואיש מישראל לכתוב ספר תורה לעצמו שנאמר ועתה כתבו לכם את השירה, כלומר כתבו לכם תורה שיש בה שירה זו לפי שאין כותבין את התורה פרשיות פרשיות, ואף על פי שהניחו לו אבותיו ספר תורה מצוה לכתוב משלו, ואם כתבו בידו הרי הוא כאילו קבלה מהר סיני, ואם אינו יודע לכתוב אחרים כותבין לו, וכל א' המגיה ספר תורה ואפילו אות אחת הרי הוא כאילו כתבו כולו. והמלך מצוה עליו לכתוב ספר תורה אחד לעצמו לשם המלך יתר על ספר שיהיה לו כשהוא הדיוט שנאמר והיה כשבתו על כסא ממלכתו וכתב לו וגו', ומגיהין אותו מספר העזרה ע"פ בית דין הגדול, זה שהיה לו כשהוא הדיוט מניחו בבית גנזיו, וזה שכתב או שנכתב לו אחר שמלך יהיה עמו תמיד, ואם יצא למלחמה ספר תורה עמו, נכנס והוא עמו, יושב בדין והוא עמו, מיסב והוא כנגדו שנאמר והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו. לא היה לו ספר תורה קודם שימלוך צריך לכתוב לו אחר שמלך שני ספרי תורה, אחד מניחו בבית גנזיו, והשני יהיה עמו תמיד לא יסור מעמו אלא בלילה בלבד וכו' עכ"ל.
והנה יש לעיין דמדברי הרמב"ם (פ"ג מהל' מלכים ה"א) משמע דמלך חייב לכתוב ב' ספרי תורה אם לא ירש ס"ת מאביו, אבל אם ירש ס"ת באביו אזי כותב רק ס"ת א', וצ"ע דהרי הדיוט חייב לכתוב ס"ת אע"פ שיורש ס"ת מאביו, וא"כ אף הס"ת הראשון שיש לו למלך בירושה לכאורה אינו מועיל לו, ויצטרך לכתוב ב' ס"ת א' מדין חיוב שחל על הדיוט לכתוב ס"ת אע"פ שירש ס"ת מאביו וא' משום חובת מלך, ולמה הרמב"ם סובר דבמלך שהניחו לו אבותיו ס"ת דכותב רק ס"ת אחד בלבד.
ונראה לומר דהרמב"ם סובר, דיש ב' דינים וקיומים במצות ס"ת: א) שיהיה לכל יהודי ס"ת, ב) מצות כתיבת ס"ת לעצמו – הנלמד מהפסוק "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת". ולכן בהדיוט שהניחו לו אבותיו ס"ת הריהו חייב לכתוב עוד ס"ת כדי לצאת מצות כתיבת ס"ת, דאע"פ שמקיים את הדין שיהיה לו ס"ת ע"י הס"ת שירש מאבותיו מ"מ חל עליו גם חיוב מצות כתיבה לכתוב ס"ת. ונראה דה"ה במלך שהניחו לו אבותיו ס"ת דמקיים בזה הדין שיהיה לכל יהודי ס"ת אך חסר לו מצות כתיבת ס"ת של מלך, ויש למלך חיוב נוסף שיהיו לו ב' ס"ת. ונראה דבמלך שהניחו לו אבותיו ס"ת הריהו חייב רק לכתוב ס"ת א', דאין חיוב על המלך לכתוב ב' ס"ת מדין מצות כתיבת ס"ת, אלא יש דין שיהיה למלך ב' ס"ת, ואם ירש ס"ת מאבותיו אע"פ שחל חיוב מצות כתיבה מדין הדיוט ומדין מלך, י"ל דהמלך יכול לקיים מצות כתיבה של הדיוט ומצות כתיבת ס"ת של מלך בבת אחת ע"י כתיבת ס"ת א' – דהס"ת נכתב לשם גברא זה, ויוצא חובת כתיבה המוטלת על הדיוט דכל יהודי חייב לכתוב ס"ת לעצמו, ואע"פ שכתבו בתורת מלך יצא יד"ח חיוב כתיבה המוטלת על הדיוט וגם יצא יד"ח מצות כתיבה של המלך, ולכן פסק הרמב"ם דבמלך שבהניחו לו ס"ת מאבותיו סגי שיכתוב רק ס"ת א', דיכול לקיים החיוב דכתיבת ס"ת שחל מדין הדיוט והחיוב שחל מדין מלך בבת אחת, ומקיים המצוה שיהיה למלך ב' ס"ת עם הס"ת שירש ועם הס"ת שכותב לעצמו.
הלכות מלכים מהל' מלכים פרק ה' ה"ד וז"ל מצות עשה להחרים שבעה עממין שנאמר החרם תחרימם, וכל שבא לידו אחד מהן ולא הרגו עובר בלא תעשה שנאמר לא תחיה כל נשמה, וכבר אבד זכרם עכ"ל.
ועיין ברדב"ז (שם) שפירש דמש"כ הרמב"ם "וכבר אבד זכרם" היינו משום שבא סנחריב ובלבל את העולם. ועיין ברמב"ם (שם הל' ה') שכתב וז"ל וכן מצות עשה לאבד זכר עמלק, שנאמר תמחה את זכר עמלק, ומצות עשה לזכור תמיד מעשיו הרעים ואריבתו, כדי לעורר איבתו, שנאמר זכור את אשר עשה לך עמלק, מפי השמועה למדו זכור בפה לא תשכח בלב, שאסור לשכוח איבתו ושנאתו עכ"ל. ויש לדייק דבנוגע לעמלק לא כתב הרמב"ם "וכבר אבד זכרם", וצ"ע דהרי סנחריב בא ובלבל את כל האומות. וביאר הגר"מ זצ"ל דיש ב' דינים: א) זרע עמלק ב) דין עמלק דהיינו דכל אומה שמתנכלת לישראל ורוצה להשמיד ולהרוג ולאבד כל יהודי שבעולם ורוצה לקיים "ולא יזכר שם ישראל עוד" יש לאומה זו דין עמלק, ואע"פ שזרע עמלק נעלם ואבד זכרם מ"מ חל דין עמלק על כל אומה שרוצה להשמיד את עם ישראל, וחל על אומה זו מצות מחיית עמלק. ולכן לא כתב הרמב"ם לגבי עמלק "וכבר אבד זכרם" כמש"כ לגבי הז' עממין, דדין עמלק עדיין קיים בכל אומה העומדת על כלל ישראל לכלותם. והגר"מ זצ"ל הוסיף דבפ' כי תצא כתיב "מחה תמחה את זכר עמלק" והיא מצוה המוטלת על כל יחיד ויחיד להכרית זרע עמלק. ואילו בפ' בשלח כתוב "מלחמה לה' בעמלק מדור דור" דהוא חובת ציבור להלחם בעם עמלק, וי"ל דדין זה שכל אומה המתנכלת לעם ישראל ורצה להשמיד ולהרוג את כל יהודי יש לה דין עם עמלק דחל חובת ציבור להלחם בהם, משא"כ מצות מחיית זרע עמלק הוי חובת יחיד ומקורה מהפסוק בפ' כי תצא "מחה תמחה את זכר עמלק", והחובת יחיד למחות זרע עמלק אינה נוהגת בזה"ז דבא סנחריב ובלבל האומות וכבר אבד זכרם.