גמ'. עד שיודח רובה היכי עבדינן אמר רב יהודה דנין וחובשין דנין וחובשין. אמר ליה עולא נמצא אתה מענה את דינן של אלו אלא אמר עולא דנין וסוקלין, דנין וסוקלין. איתמר, רבי יוחנן אמר דנין וסוקלין דנין וסוקלין וריש לקיש אמר מרבין להן בתי דינין. איני והאמר רבי חמא בר יוסי אמר רבי אושעיא והוצאת את האיש ההוא או את האשה ההיא איש ואשה אתה מוציא לשעריך ואי אתה מוציא כל העיר כולה לשעריך אלא מרבין להן בתי דינין, ומעיינין בדיניהן, ומסקינן להו לבית דין הגדול, וגמרי להו לדינייהו, וקטלי להו.
ופרש"י (ד"ה דנין וחובשין) וז"ל כשרואין שתים או שלשה מהם עובדים עבודה זרה לא יסקלו אותן ומניחין כל האחרים מלסקול, אלא דנין אותם לסקילה וחובשין אותם בבית הסוהר, וכן עושין עד שרואין אם מצטרפין לרובא, וחוזרין ודנין אותם דין אחר להריגה ומאבדין את ממונם עכ"ל. ונראה דרב יהודה סובר דכדי להתחייב משום עיר הנדחת בעינן שיגמר דין רוב אנשי העיר כעובדי ע"ז, ואם נגמר דין רוב אנשי העיר כעובדי ע"ז ע"י ב"ד של כ"ג אזי ב"ד הגדול יכול לשוב ולדון ולקבוע דין עיר הנדחת על העיר. משא"כ עולא סובר דא"כ אתה מענה את הדין דהרי כבר נגמר דינם בסקילה. ולפי עולא סגי בעדות שרוב אנשי העיר עבדו ע"ז כדי לצרפם לרוב ולקבוע על העיר חלות דין עיה"נ. ור' יוחנן סובר שגומרין את הדין וממיתין בסקילה כדין ע"ז דיחיד עד מחצה של העיר ולאחר כדי מחצה דנין בסייף כדין עיר הנדחת. ואילו ריש לקיש סובר דמרבין להם בתי דינים ומקבלים עדות על כל העובדים ביום אחד וגומרין את דין כולם בסייף. ונראה דריש לקיש ס"ל דמצטרפין לרוב עובדי ע"ז ע"י בירור ב"ד על מעשה העבירה (בלי גמר דין). והמחלוקת בין ר' יהודה ועולא הוא אם לאחר שכבר הרגו המיעוט בסקילה ונגמר דין העיר לעיה"נ מכאן ולהבא האם היה דינם למפרע שנתחייבו בסייף או לא, אבל לכו"ע בשעת מעשה קודם שנגמר דין העיר בב"ד הגדול היו חייבים אז סקילה.
ויש לעיין אליבא דר"י דדנים וסוקלין ודנין וסוקלין עד שיהיו רוב ואח"כ גומרים את דין העיר כעיר הנדחת, ושורפין את כל שללה בתוכה מהו דין ממונם של אלו שנסקלו, האם ממונם נשרף כשלל העיר או שממונם פלט. ונראה לומר דממונם נשרף כשלל העיר, כי עיקר הדין דשריפה חל על נכסי הרשעים שבעיר, והראשונים שנסקלו נמי נחשבים לרשעים שבעיר וע"כ נכסיהם נכללים בשלל העיר שדינם בשריפה.
גמ' הודחו מאליהן מהו.
עיין בפרש"י (ד"ה בתר נפשייהו גרידי) וז"ל ומעשיהם מעשה, ואדוקים ביותר, הואיל ומעצמם הם נדחין ודין הוא שיעשה עיר הנדחת עכ"ל. ובד"ה אבל הנך דהודחו בתר נשים וקטנים גרידי וז"ל שאין אדוקים כל כך עכ"ל. ודבריו צ"ב. ונראה דר"ל דבאדוקים ביותר דהיינו שהודחו באופן דהויא הדחה לעולם ולא רק לשעה, ואילו בנשים וקטנים הויא הדחה רק לשעה, שהנדחים יחזרו בהם לבסוף ויעשו תשובה, ומשו"ה לא הויא עיר הנדחת.
ועיין ברמב"ם (פ"ד מהל' עכו"ם ה"ב) שפסק דאם הודחו מאליהן פטורים מחנק וחייבים סקילה, וז"ל או שהודחו מאליהן או שהיו מדיחיה מחוצה לה אין דנין בה דין עיר הנדחת אלא הרי הן כיחידים שעבדו עבודת כוכבים וסוקלין כל מי שעבר וממונן ליורשיהן כשאר הרוגי בית דין עכ"ל. וצ"ע דהרי בגמ' זוהי אבעיא דלא איפשטא, ולכאורה הו"ל לפסוק לקולא דספק נפשות להקל ושיתחייבו רק סייף ולא סקילה, וצ"ע.621ועיין בכס"מ ובמשנה למלך, ובלח"מ שם. ובספר עבודת המלך (להגאון הרב מנחם קרקובסקי זצ"ל - דודו של רבינו זצ"ל) תירץ וז"ל לדעתי דינו של רבנו הוא פשוט מאד, דהרי באמת דין עיר הנידחת הוא חלות דין חדש של עיר הנידחת, ובאמת עיקר חיובם הוא בסקילה, אלא שאחר שהבי"ד חותכין עליה דין עיר הנדחת אז חל עליהם דין זה, וחיוב מיתה בסייף ואבידת הממון הנשים והטף, והרי ר' יוחנן ועולא דסברי בסוגיא שם דדנין וסוקלין דנין וסוקלין, הרי עד שמחליטין הבי"ד דין עיר הנידחת דיינינן להו באמת בסקילה וכו' ולפי"ז כיון דהוי איבעי דלא איפשטא ואין הבי"ד יכולין לדון בה דין עיר הנידחת, הרי ממילא הדר דינא דסוקלין כל יחיד ולא שייך בזה חומרא וקולא כלל, ושפיר פסק רבנו דאין דין עיר הנדחת וממילא הוו כיחידים שעבדו עכו"ם ופשוט עכ"ל.
גמ'. אלא מרבין להן בתי דינין, ומעיינין בדיניהן, ומסקינן להו לבית דין הגדול, וגמרי להו לדינייהו, וקטלי להו.
ופרש"י (בד"ה מרבים להם בתי דינים) וז"ל כדי שתתקבל עדותן ביום אחד, ויגמור דין כולם ביום אחד. אלא מרבין להם בתי דינין ומעייני בדיניהם אם הוו מרובים ואם הודחו רובם מעלים את כולן לבית דין הגדול עכ"ל. ומבואר דקבלת העדות דעיר הנדחת אינה בב"ד הגדול של ע"א ורק גמר הדין הוא בב"ד הגדול של ע"א. וכן מבואר בדברי הרמב"ם (פ"ד מהל' עכו"ם ה"ו) וז"ל מרבין להם בתי דינין ודנים אותם, כל מי שבאו עליו שני עדים שעבד כוכבים אחר שהתרו אותו מפרישין אותו, נמצאו כל העובדים מיעוטה סוקלין אותן ושאר העיר ניצול, נמצאו רובה מעלין אותן לבית דין הגדול וגומרין שם דינם והורגין כל אלו שעבדו בסייף עכ"ל. אמנם עיין ברמב"ן עה"ת (דברים י"ז:ו) שכתב דקבלת עדות דנפשות היא בב"ד של כ"ג בלבד, ודלא כהרס"ג דס"ל דקבלת עדות היא בב"ד של ג'. ובפשטות ס"ל לרמב"ן דכי היכי דגמר דין בכ"ג ה"ה דקבלת עדות דנפשות בעי כ"ג. והקשה עליו המנ"ח (מצוה תס"ד) דלפי"ז קבלת עדות דעיר הנדחת ניבעי ב"ד של ע"א כיון שהגמר דין הוא בב"ד של ע"א. וי"ל דהא דבעינן ב"ד של ע"א בעיר הנדחת היינו לענין חלות שם עיר הנדחת לכל דיניה כגון שריפת שללה והריגת נשים וטף ואיסור לא יבנה וכו', אך לענין עצם החיוב דנפשות לא בעינן ב"ד של ע"א, ורק כדי להחיל על העיר חלות שם ודין עיר הנדחת בעינן ב"ד של ע"א, ומשו"ה אף הרמב"ן סובר דבעיר הנדחת קבלת עדות הוא בב"ד של כ"ג כשאר דיני נפשות.622ועיין עוד באגרות הגרי"ד הלוי קונטרס חאסלאוויץ אות י"ד, (עמ' רפ"ט).
ועוד נראה לבאר דיסוד סברת הרמב"ן אינו דב"ד של קבלת עדות צריך להיות שוה לב"ד שגומר את הדין, אלא דדין ב"ד של כ"ג בנפשות אינו דין בגמר הדין דוקא אלא דאף המשא ומתן דנפשות בעי ב"ד של כ"ג. ויש להביא ראייה דחל חלות שם מיוחד של משא ומתן דנפשות דבעי ב"ד של כ"ג מהא דקיי"ל (תוס' סנה' לו. ד"ה רבה) דבמורד במלכות בעינן משא ומתן בב"ד של כ"ג אע"פ שא"צ גמר דין במורד במלכות, ומוכח דחל שם משא ומתן דנפשות שצריך ב"ד של כ"ג. וי"ל דמשו"ה סובר הרמב"ן דקבלת עדות דנפשות צריכה ב"ד של כ"ג דקבלת העדות היא חלק מהמשא ומתן של נפשות. אמנם הדין דבעינן ב"ד של ע"א בעיר הנדחת אינו משום המשא ומתן דנפשות אלא הוא דין מסוים דכדי לקבוע חלות שם ודין עיר הנדחת על העיר לגבי כל דיני עיה"נ בעינן גמר דין ע"י ב"ד של ע"א, ומשו"ה אף הרמב"ן סובר דקבלת עדות דעיר הנדחת היא בב"ד של כ"ג.623עיין באגרות הגרי"ד הלוי פי"ג מהל' סנהדרין ה"ז (עמ' רנ"ט).
והנה בסוגיין נחלקו ר"י ור"ל, דר' יוחנן סבר דדנים וסוקלין דנים וסוקלים כדין עובד ע"ז ביחיד עד מחצה מבני העיר, וממחצה ואילך גומרין דינם בסייף כדין עיה"נ. ואילו ריש לקיש ס"ל דמרבין להם בתי דינים ומקבלים עדות על כל העובדים ביום אחד וגומרין דין כולן בסייף כעיה"נ. ויש לעיין בשיטת ר' יוחנן דהיאך סובר דדין מחצה הראשונה בסקילה והרי אח"כ נתברר למפרע שרוב העיר עבדו ע"ז והיה ראוי להיות דינם בסייף כדין עיר הנדחת, וגמר הדין לסקילה היה שלא כדין. ועוד צ"ע דלשיטת ר' יהודה (סנה' דף פ) צריך להתרות באיזה מיתה הוא נהרג, א"כ צ"ע היאך יתכן התראה בעיר הנדחת והרי בשעת ההתראה העדים אינם יודעים אם יעבדו רוב אנשי העיר ע"ז ודינם בסייף או לא ודינם בסקילה, ומותרה לדבר חמור לא הוי מותרה לדבר הקל.
ונראה דבין אם הודחו רוב העיר או רק מיעוט אנשי העיר מעשה העבירה המחייבת היא מעשה עבירה של עבודה זרה דיחיד, וכל החילוק בין דין עובד ע"ז ביחיד ודין עיר הנדחת אינו מפאת מעשה העבירה אלא דין הוא בגמר הדין, דאם בשעת הגמר דין יש רוב שעבדו ע"ז אזי חל דין עיר הנדחת ע"י גמר הדין. ולפי"ז י"ל דר' יוחנן סובר דכל זמן שלא הושלמה קבלת עדות שיש רוב שעבדו ע"ז שפיר חל גמר דין של סקילה כעובדי ע"ז ביחיד דעלמא, ומאחר שכבר חל עליהם גמר דין לסקילה שוב לא פקע, ולא שייך שיחול עלייהו חלות חיוב סייף דעיר הנדחת. משא"כ ריש לקיש סובר דמרבין להן בתי דין וגומרין את דין כולם בסייף וממונם אבד כדין עיר הנדחת דמאחר דרובם עבדו ע"ז ב"ד קובע על העיר חלות שם עיר הנדחת. אך נראה דחלות שם עיר הנדחת חלה ע"י גמר הדין אך לכולי עלמא מעשה העבירה הוי עבירה של עבודה זרה דיחיד, וההתראה היא לסקילה דההתראה תלויה במעשה העבירה, ואילו דין מיתה דסייף וממונם אבד נתחדש ע"י גמר דין של ב"ד הגדול שקובע על העיר חלות שם עיר הנדחת.
ולפי"ז יש לתרץ קושיית המנחת חינוך דלמה א"צ ב"ד של ע"א לקבלת עדות בעיר הנדחת, די"ל דבאמת אף בעיר הנדחת מעשה העבירה המחייב הוי ע"ז של יחיד, ולכן סגי בקבלת עדות בב"ד של כ"ג כעבודה זרה דיחיד, ורק גמר הדין לקבוע על העיר חלות שם עיר הנדחת בעי ב"ד הגדול של ע"א.624ועיין באגרות הגרי"ד הלוי פי"ג מהל' סנהדרין ה"ז (עמ' ר"ס – רס"א).
גמ'. תנו רבנן החרם אותה ואת כל אשר בה פרט לנכסי צדיקים שבחוצה לה. ואת כל אשר בה לרבות נכסי צדיקים שבתוכה, שללה ולא שלל שמים, ואת כל שללה לרבות נכסי רשעים שחוצה לה. אמר רבי שמעון מפני מה אמרה תורה נכסי צדיקים שבתוכה יאבדו מי גרם להם שידורו בתוכה ממונם, לפיכך ממונם אבד, אמר מר ואת כל שללה תקבץ לרבות נכסי רשעים שבחוצה לה. אמר רב חסדא ובנקבצים לתוכה.
ופרש"י (בד"ה אמר רב חסדא ובנקבצין לתוכה) וז"ל נכסי רשעים הקרובין לעיר שיכולים לקבצם לתוך העיר באותו יום עצמו שכונסין שלל העיר לרחוב לשורפן הן אבודים עמה, אבל רחוקים דאין מגיעין לעיר אינן אבודים, ודוקא שכבר היו לתוכה אלא שמעכשיו היו מופקדים ביד אחרים, אבל לא היו מעולם בתוכה כגון דנפלה להם בירושה לא קרינא ביה שללה ואין הממון אבד עכ"ל.
לפום ריהטא יש לפרש דיש ב' דיני איבוד בנכסי עיר הנדחת: א) דין איבוד ממון ונכסי עיר הנדחת וזה כולל אף נכסי הצדיקים שבתוך העיר, ב) דין איבוד ממון "אנשי עיר הנדחת" – דחל רק על הרשעים שבעיר, ולכאורה חיוב איבוד זה חל אף בממונם שנמצא מחוץ לעיר. אמנם ממה שפרש"י את דברי ר"ח "ובנקבצים לתוכה – שכבר היו לתוכה", משמע דמיירי דוקא בממון שכבר חל עליו דין ממון עיר הנדחת, ומשמע דס"ל דליכא דין נכסי אנשי עיר הנדחת, אלא דיש ב' הלכות בממון עיר הנדחת: א) ממון ונכסי עיר הנדחת שעכשיו הוי ממון עיה"נ – וזה כולל אף נכסי צדיקים, ב) נכסים שהיו ממון עיר הנדחת בעבר וחיוב זה דוקא חל בנכסי רשעים.
ועיין ברמב"ם (פ"ד מהל' עכו"ם ה"י) וז"ל נכסי אנשי מדינה אחרת שהיו מופקדין בתוכה אף על פי שקבלו עליהן אחריות אין נשרפין אלא יחזרו לבעליהן שנאמר שללה ולא שלל חבירתה, נכסי הרשעים שהודחו שהיו מופקדין במדינה אחרת אם נקבצו עמה נשרפין בכללה ואם לאו אין מאבדים אותם אלא ינתנו ליורשיהם עכ"ל. ונראה לפרש דהרמב"ם סובר דיש ב' דינים: א) דין ממון ונכסי עיר הנדחת, ב) דין ממון ונכסי אנשי עיר הנדחת. אולם הרמב"ם סובר דלא חל דין שריפה בפ"ע על ממון ונכסי אנשי העיר, ושורפין אותן רק ביחד עם ממון ונכסי העיר. ועוד ס"ל להרמב"ם שאיסור הנאה משללה הוא מחמת שעומד לשריפה, ואם פקע דין שריפה מהשלל אזי ממילא פקע נמי גמר הדין לאוסרו בהנאה. ומשו"ה לגבי ממון הרשעים שמחוצה לה דיסוד האיסור הוא מדין נכסי אנשי עיר הנדחת אם לא נשרפו ביחד עם נכסי עיר הנדחת, מותר הממון בהנאה, דאע"פ שכבר חל על הממון אסה"נ, מ"מ מאחר שלא נשרפו ביחד עם נכסי העיר ואי אפשר להם לישרף לבד א"כ פקע מהם דין שריפה, וממילא פקע נמי גמר הדין האוסרם בהנאה.
גמ'. לעולם דעיר אחרת דמפקדי בתוכה והכא במאי עסקינן כגון דקביל עליה אחריות, מהו דתימא כיון דקביל עליה אחריות כדידיה דמי, קא משמע לן.
יש לעיין דפשיטא דמותרין אליבא דרבנן שחולקים על ר"ש וס"ל דגורם לממון לאו כממון דמי, משא"כ לר"ש דס"ל גורם לממון כממון דמי בפשטות צ"ל שהם אסורים וכדאיתא בגמ' להלן דף (קי"ב:) לענין קדשים שחייב באחריותן. אמנם יתכן לומר דבאמת רב חסדא אליבא דר"ש קאמר לה, אלא דסובר דאמרינן דבר הגורם לממון כממון דמי רק באופן שהבעלים הראשונים הם מופקעים מהדין הזה שאנו דנין עליו דאזי אמרינן שהבעלים שקיבלו עליהם אחריות חייבים דדבר הגורם לממון כממון דמי. ולמשל לגבי חמצו של נכרי שביד ישראל באחריות דמכיון דאין לנכרי איסור חמץ אזי חל דין דבר הגורם לממון כממון דמי לגבי הישראל שקיבל אחריות על החמץ, וכן בהקדש דמופקע לגמרי מדין עיה"נ בכה"ג שייך דינו של ר"ש דדבר הגורם לממון כממון דמי. משא"כ בב' הדיוטות דיש בעלים אזי אף ר"ש מודה דבעיר הנדחת אע"פ שקיבל עליו אחריות על פקדונות של אחרים מותרים ולא אמרינן דדבר הגורם לממון כממון דמי.625ואין להקשות ע"ז מהסוגיא בפסחים (דף ה:) דישראל שקיבל אחריות על חמצו של נכרי עובר בב"י וב"י, והקשו בגמ' "הניחא למ"ד דבר הגורם לממון כממון דמי, אלא למ"ד לאו כממון דמי מאי איכא למימר", וצ"ע דלפימש"נ אף למ"ד כממון דמי לא יעבור מאחר שהחמץ הוא של נכרי, ואי איכא בעלים לא חל דין דבר הגורם לממון כממון דמי. וי"ל דמכיון שנכרי מופקע מאיסור ב"י וב"י ממילא חל דין דבר הגורם לממון להעמיד החמץ בבעלות של מי שקיבל עליו אחריות מדין דבר הגורם לממון כממון דמי. משא"כ בעיר הנדחת דאף המפקיד הוי בכלל הדינים של עיר הנדחת אי אפשר להעביר החפץ לבעלות של מי שקיבל עליו אחריות מאחר שיש לחפץ בעלים אמיתיים שהם בכלל הדין הזה של עיר הנדחת. (הערת הרה"ג ר' אהרן ליכטנשטיין זצ"ל חתן רבינו זצ"ל)
ויש להביא ראייה לזה מהא דאמרינן בריש פרק המפקיד (ב"מ דף לג:) "שילם ולא רצה לישבע למי משלם למי שהפקדון אצלו" ובגמ' מבואר דהטעם דמשלם לשומר הוא משום דהמפקיד הקנה לו את הכפל, ולא אמרינן דקאי אליבא דר"ש דדבר הגורם לממון כממון דמי ומשו"ה הכפל נחשב כממונו של השומר. ונראה דמכיון דהתם איכא בעלים ששייכים לדין כפל לא נחשב השומר לבעלים מדין דבר הגורם לממון כממון, וכמש"נ.
ועוד י"ל דהנה עיין בגמ' פסחים (דף ו.) "הניחא למ"ד דבר הגורם לממון לאו כממון דמי היינו דאיצטריך לא ימצא, אלא למ"ד כממון דמי לא ימצא למה לי, איצטריך סד"א הואיל וכי איתיה הדר בעיניה לאו ברשותיה קאי קמ"ל", ופרש"י דלא אמר ר"ש דכממון דמי אלא בדבר שכבר גרם לממון אבל לא בדבר שיכול לגרום לממון, וז"ל וכי אמרה ר"ש לההוא היכא דאינו בעין כגון גבי גונב קדשים שהיו הבעלים חייבין באחריותן וכו' דהא גרם ליה להתחייב ממון עכ"ל. וממילא יש לומר דבסוגיין רב חסדא קמ"ל דאע"ג דס"ל לר"ש דדבר הגורם לממון כממון דמי, כל זמן שהפקדון הוי בעין לא הוי כממון.
אך לפי"ז צ"ע דבגמ' (קי"ב ע"ב) איתא דלר"ש האיסור דעיה"נ חל על קדשים שחייב באחריותן אע"פ שהן עדיין בעין, וצ"ע למה ס"ל לר"ש דקדשי מזבח ימותו והרי הן בעין וא"כ י"ל דלא חל עדיין דין דבר הגורם לממון כממון דמי.
ותירץ הגר"מ זצ"ל דיש חילוק בין אחריות דשמירה בפקדון לבין אחריות דקדשים, דבפקדון האחריות חלה על החפץ שאם יאבד החפץ הריהו חייב לשלם עבור החפץ, וא"כ יש בזה הבדל בין היכא שהחפץ הוי בעין להיכא שאינו בעין, דכל זמן שהחפץ הוי בעין לא גרם לשום ממון, ובכה"ג השומר אינו נחשב כבעלים על החפץ. משא"כ בקדשים שאמר "הרי עלי קרבן" אזי אין האחריות חלה על הבהמה אלא שחל חיוב לקיים את נדרו, ומכיון דהחפץ שבו יוצא את נדרו שוה ממון הוא לו הריהו נחשב כבעלים למ"ד דבר הגורם לממון כממון דמי. ומשו"ה אמרינן בגמ' דלר"ש דס"ל דבר הגורם לממון כממון דמי קדשי מזבח דעיה"נ ימותו. ואילו בסוגיין מיירי בפקדון ולגבי פקדון סובר ר"ח דכל זמן שהפקדון בעין לא הוי ממון אף למ"ד גורם לממון כממון דמי.
והנה עיין בירושלמי בפסחים (פ"ב ה"ב) וז"ל לא יראה לך אית תניי תני לא יראה לך לך אין את רואה אבל רואה את לגבוה אית תניי תני אפי' לגבוה. מאן דאמר לך אין את רואה רואה את לגבוה בשהקדישו קודם לביעורו מאן דאמר אפילו לגבוה כשהקדישו לאחר ביעורו. א"ר בון בר חייה קומי רבי זעירא תיפתר בקדשים שהוא חייב באחריותן כר"ש", וצ"ע דמהבבלי משמע דלר"ש דבר הגורם לממון הוי כממון דמי רק באופן שהחפץ אינו בעין, ואילו הכא בציור שבירושלמי החמץ שהקדיש לגבוה הוי בעין וא"כ למה עובר בב"י אליבא דר"ש. וצ"ל דמגזה"כ דלא ימצא נתרבה דאף בכה"ג עובר בב"י. אמנם קשה דמהגמ' בפסחים משמע דלכו"ע בחמץ אמרינן דדבר הגורם לממון כממון וחייב בב"י וב"י וא"כ למה תלה הירושלמי דין חמץ שהקדיש לגבוה במחלוקת בין ר"ש ורבנן. וביאר הגר"מ זצ"ל דאין סתירה בין הבבלי והירושלמי אלא דיש חילוק בין אחריות דקדשים ובין אחריות דפקדון, דבפקדון האחריות הוא משום שאם נאבד החפץ הריהו חייב בתשלומין ולכן כל זמן שהחפץ קיים בעין לא גרם לשום ממון ולגבי זה חילקו הבבלי בין כשהיה בעין לבין כשאינו בעין דאי הוי בעין השומר לא נחשב כבעלים על החפץ. משא"כ בהקדש חיוב האחריות אינו חל מפאת שחייב עבור החפץ אלא דחייב באחריות מחמת נדרו, והחפץ הזה שבו הוא יוצא יד"ח להקדש ומקיים את נדרו שוה ממון הוא לו, ובזה ס"ל לירושלמי דאין חילוק בין כשהחפץ בעין לאינו בעין, דאפילו כשהחפץ בעין הוא נחשב לבעלים. ומשו"ה ס"ל לר"ש דקדשי מזבח ימותו דאע"פ דהויין בעין חל עליו חובת אחריות לקיים את נדרו. ובזה מבואר דברי הירושלמי דבקדשים שהן חמץ תלוי במחלוקת בין ר"ש ורבנן ודלא כהבבלי דנקט דלא פליגי, די"ל דהבבלי מיירי בפקדון דהאחריות חלה מחמת החפץ ואזי יש לחלק בין כשהחפץ בעין לאינו בעין, משא"כ הירושלמי מיירי בקדשים דהאחריות הוא מחמת נדרו ואזי אין נפ"מ בין אי הוי בעין או לא, ולכן לר"ש צריך לבער אף חמץ קדשים.
גמ'. אמר רב חסדא בהמה, חציה של עיר הנדחת וחציה של עיר אחרת אסורה. עיסה חציה של עיר הנדחת וחציה של עיר אחרת מותרת. מאי טעמא בהמה כמאן דלא פליגא דמיא, עיסה כמאן דפליגא דמיא. בעי רב חסדא בהמת עיר הנדחת מהו דתיתהני בה שחיטה לטהרה מידי נבילה לפי חרב אמר רחמנא, לא שנא שחטה משחט לא שנא קטלא מקטל או דלמא כיון דשחטה מהניא לה שחיטה, מאי תיקו
ופרש"י דכי שחט לחצי של עיר הנדחת אינו שוחט אלא ממית ולא מהני שחיטה אף לחצי השני. יוצא דלפי רש"י החצי השני מותר מצד עיה"נ ואסור רק מדין נבילה. ורב חסדא מסתפק לענין טומאת נבילה ולא לענין איסור אכילתה. ועיין בחידושי הר"ן (ד"ה בהמה חציה של עיר הנדחת וחציה של עיר אחרת אסורה) וז"ל וא"א לכזית בשר בלא שחיטה. משמע דהאי איסורא ליתיה אלא איסור אכילה שאחר שכל זית וזית שבה טעון שחיטה של שני סימנין א"א להתירה באכילה שהסימן האחד שהוא של עיר הנדחת אינו מתיר שהרי הוא אסור בהנאה ועד כאן לא איבעי להו אלא אם תיהני בה שחיטה לטהרה מידי נבלה למ"ד שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה דאיכא למימר דהא לאו שחיטה היא אלא הדין שדנה בה תורה שאמרה לפי חרב אבל ודאי פשוט שאין השחיטה עושה היתר אף בבהמה של שותפו' שאותו הסימן של חלק עיר הנדחת אין בו שחיטה שהרי אסור הוא בהנאה והיא שחיטה שאינה ראויה ואינה מתרת באכילה לדברי הכל אבל החלק של עיר האחרת מותר הוא בהנאה שהרי בלא שחיטה ודאי בתר חלוקה היא ולענין טומאת נבלה היא השאלה של רב חסדא ופשוט הוא. אלא שרש"י ז"ל כתב א"א לכזית בשר בלא שחיטה ואפילו שחטה משחט אין בכך כלום דלאו לשחיטה קיימה אלא למיתה ושחיטתו זו היא כמיתה ממש א"כ הרי אמרת דלא תיהני לה לטהרה מידי נבל' ומאי קא בעי רב חסדא אם השחיטה מיטהרת מידי נבלה עכ"ל.
ועיין ברמב"ם (פ"ד מהל' עכו"ם הי"א) וז"ל בהמה חציה של עיר הנדחת וחציה של עיר אחרת שהיתה בתוכה הרי זו אסורה, ועיסה שהיא כן מותרת לפי שאפשר לחלקה עכ"ל. כלומר בעיסה שייך להיות גמר דין על חצי אחד בלי גמר דין על החצי השני דהב"ד יכולים לפסוק שיחלקו העיסה וישרפו רק החצי, אבל בבהמה לא שייך לפסוק שיחלקו ואח"כ יהרגו חציו האחד, שהרי לאחר שחילקוה שוב אי אפשר לקיים בה מצות סייף, דאי אפשר להרוג רק חצי בהמה, ולכן צ"ל שחל גמר הדין אפילו על החצי שאינו של עיר הנדחת.