משנה. אנשי עיר הנדחת אין להם חלק לעוה"ב שנא' יצאו אנשים בני בליעל וידיחו את יושבי עירם וכו' ואין הנרגין עד שיהיו מדיחיה מאותה העיר ומאותה השבט ועד שיודח רובה ועד שידיחוה אנשים וכו'.
לכאורה צ"ע למה קתני הכא במתני' דאנשי עיה"נ אין להם חלק לעוה"ב, והרי בפשטות המשנה באה לאשמועינן תנאי החיוב של עיר הנדחת, ואינה סתם המשך לתחילת הפרק דמיירי לענין אלו שאין להם חלק לעוה"ב.
ונראה ליישב דהנה עיין ברמב"ם (פ"ד מהל' עכו"ם ה"ו) שכתב וז"ל והיאך דין עיר הנדחת, בזמן שתהיה ראויה להעשות עיר הנדחת, בית דין הגדול שולחין ודורשין וחוקרין עד שידעו בראיה ברורה שהודחה כל העיר או רובה וחזרו לעבודת כוכבים אחר כך שולחים להם שני תלמידי חכמים להזהירם ולהחזירם אם חזרו ועשו תשובה מוטב ואם יעמדו באולתן בית דין מצוין לכל ישראל לעלות עליהן לצבא והן צרין עליהם ועורכין עמהן מלחמה עד שתבקע העיר כשתבקע מיד מרבין להם בתי דינין ודנים אותם, כל מי שבאו עליו שני עדים שעבד כוכבים אחר שהתרו אותו מפרישין אותו, נמצאו כל העובדים מיעוטה סוקלין אותן ושאר העיר ניצול, נמצאו רובה מעלין אותן לבית דין הגדול וגומרין שם דינם והורגין כל אלו שעבדו בסייף, ומכין את כל נפש אדם אשר בה לפי חרב טף ונשים אם הודחה כולה, ואם נמצאו העובדים רובה מכים את כל הטף ונשים של עובדים לפי חרב, ובין שהודחה כולה בין שהודחה רובה סוקלין את מדיחיה ומקבצין כל שללה אל תוך רחובה, אין לה רחוב עושין לה רחוב, היה רחובה חוצה לה בונין חומה חוץ ממנו עד שיכנס לתוכה שנאמר אל תוך רחובה, והורגין כל נפש חיה אשר בה ושורפין את כל שללה עם המדינה באש, ושריפתה מצות עשה שנאמר ושרפת באש את כל העיר ואת כל שללה עכ"ל. ומדברי הרמב"ם משמע דתשובה מועילה להפקיע את העונש והחיוב של עיר הנדחת, והשיג עליו הראב"ד וז"ל טוב הדבר שתועיל להם התשובה אבל לא מצאתי תשובה מועלת אחר התראה ומעשה עכ"ל. ונראה לבאר שיטת הרמב"ם דבודאי אין התשובה מועלת ביחס למעשה העבירה של עבודה זרה אלא דהתשובה מועילה להפקיע מהם חלות שם רשע ואנשים בני בליעל, ומתנאי החיוב דעיר הנדחת הוא דלהוי אנשי עיר הנדחת חלות שם רשעים שאין להם חלק לעוה"ב, ולאחר שעשו תשובה מועילה התשובה להפקיע מהם חלות שם רשע והויין בני עוה"ב, וממילא לא חל עלייהו חיוב מיתה דסייף כאנשי עיר הנדחת אלא דנידונים בסקילה וממונם פלט כדין יחידים שעבדו ע"ז. ובזה חלוק חיוב מיתה דעיר הנדחת משאר חייבי מיתות ב"ד, דבשאר חייבי מיתות ב"ד לא איכפת לן אי עשו תשובה לאחר שנגמר הדין לחייבם מיתה, דאע"פ שפקע מהם חלות שם רשע ע"י התשובה מ"מ לא פקע מהם חיוב מיתת ב"ד. משא"כ חיוב מיתה דאנשי עה"נ תלוי בחלות שם רשע ובחלות שם אנשים בני בליעל. ומבואר לפי"ז דבאמת הא דאין להם חלק לעוה"ב הוי מתנאי החיוב דעיר הנדחת, ושפיר קתני לה במתני'.613ועיין עוד מש"כ רבינו זצ"ל באגרות הגרי"ד הלוי פ"ג מהל' עכו"ם ה"ט בסוף אות ב' (עמ' י"ב). ובאגרות הגרי"ד פי"ג מהל' סנה' ה"ז (עמ' ר"ס).
ועיין בתוס' לעיל (דף מז. ד"ה ואמאי) שכתבו שאם דנו ונהרגו אנשי עיר הנדחת אזי יש להם חלק לעוה"ב, והא דתנן במשנה שאין להם חלק לעוה"ב מיירי לפני שנהרגו ולא עשו תשובה. ומבואר מדבריהם כמש"נ דמתנאי החיוב דאנשי עיה"נ הוא שאין להם חלק לעוה"ב, וכשלא עשו תשובה חל עלייהו חלות שם אנשי עיר הנדחת ונהרגין בסייף כדין עיר הנדחת.
משנה. וצריכין שני עדים והתראה לכל אחד ואחד.
ועיין ברש"י (ד"ה לאמר נלכה ונעבדה) וז"ל משמע שצריכים להיות לפנינו, שכך אומרים נלכה ונעבדה, ואין אמירה אלא בעדים, אלמא צריך עדים לכל אחד ואחד שיעידו עליהם מה שאמרו, וה"נ צריך התראה לכל אחד ואחד מהם עכ"ל. וברש"י (דף קיב. ד"ה היכי עבדינן) וז"ל היאך נעשין רובא נדחים הואיל דצריכין עדים והתראה לכל אחד ואחד עכ"ל. ומשמע דס"ל דכדי להתחייב משום עיה"נ בעינן התראה לכל א' וא' מבני העיר. אמנם עיין ברמב"ם (פ"ד מהל' עכו"ם ה"ה) שכתב וז"ל אין עושין עיר הנדחת עד שידיחוה מדיחיה בלשון רבים ויאמרו להן נלך ונעבוד או נלך ונזבח או נלך ונקטיר או נלך וננסך או נלך ונשתחוה או נלך ונקבל באלוה והם שומעים ועבדו אותה דרך עבודתה או באחת מארבע עבודות או שקבלוה באלוה, עיר הנדחת שלא נתקיימו בה ובמדיחיה כל התנאים האלו היאך עושים להם, מתרין ומעידין בכל אחד ואחד מהן שעבד עבודת כוכבים וסוקלין אותם כיחידים שעבדו וממונם ליורשיהם עכ"ל. ועיין בלחם משנה (שם) שדייק דמלשון הרמב"ם משמע דדוקא כשהנדחין הן יחידים אז צריך התראה לכל אחד ואחד, אבל כשהודחה רובה כששולחין השני תלמידי חכמים אזי אין צריך אלא להתרות לכולם יחד, ומשום הכי לא כתב רבינו שם ומתרין לכל אחד ואחד. וכתב הלח"מ דמה שאמרו בגמרא שצריכין התראה לכל אחד ואחד היינו למדיחים וכדמשמע מדברי רש"י שם. ועיין בהגהות הגר"א על הרמב"ם (רמב"ם פ"ד מהל' עכו"ם ה"ה – ו' דפוס פרנקל) שג"כ נקט דהא דבעי התראה לכל א' וא' היינו כשדנין אותן כיחידים אבל אי הידוחוה אנשים והידיחו את רוב אנשי העיר והו"ל עיר הנידחת אזי א"צ התראה. וחומר מרובים מביחידים דמרובים א"צ התראה ויחידים צריכים התראה. וביאר הגר"א (שם) דהטעם מדוע מרובים בסייף ויחידים בסקילה, ומרובים א"צ התראה ויחידים צריכים התראה ויחידים ממונם פלט ואילו מרובים ממונם אבד הוא משום דבמרובים שעבדו ע"ז וחל על העיר שם עיר הנדחת אזי י"ל דהתורה עשאה את עיר הנדחת כדין גוי שחטא, ובגוי לכל העבירות שעשה מיתתו בסייף, וגוי א"צ התראה, וגם ממונו של גוי הוא הפקר, אבל יחידים שעברו דינם כישראל לכך יחידים צריכים התראה ומיתתם בסקילה וממונם פלט כדין הרוגי ב"ד שנכסיהם ליורשים, והמרובים בסייף דדינם כגוים שעבדו ע"ז ומיתתם בסייף לפיכך ממונם אבד שממונם הוא הפקר.
אמנם הגר"ח זצ"ל ביאר באופן אחר את שיטת הרמב"ם דאנשי עיה"נ נהרגין בלי התראה לכל א' וא'. דהנה פסק הרמב"ם (פ"כ מהל' עדות ה"ד) וז"ל ואין לעדים זוממין שגגה לפי שאין בה מעשה, לפיכך אין צריכים התראה כמו שבארנו עכ"ל. והשיג עליו הראב"ד וז"ל א"א זה הטעם לא ידעתי מהו ואם מפני שאמר הכתוב תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה א"כ מגדף לדעת חכמים לא יהא צריך התראה עכ"ל. הראב"ד הקשה דאם כוונת הרמב"ם הוא דמכיון דעדים זוממים חייבים מחמת דיבור שאינו מעשה, ומשו"ה א"צ התראה, א"כ כמו"כ נימא דמגדף א"צ התראה, וזה לא שמענו מעולם.
והגר"ח זצ"ל אמר דיש לתרץ את קושיית הראב"ד דיש חילוק בין המחייב דמגדף למחייב בעדים זוממים, דהמחייב במגדף הויא מעשה העבירה, והיכא דהמחייב הוי המעשה עבירה אזי בעינן התראה ואי עבר בשוגג אינו נענש, משא"כ בעדים זוממים דהמחייב הוי החלות שם עד זומם ואין המחייב מעשה העבירה ומשו"ה חייבין אף בשגגה ואין צריכים התראה.614ועיין בשיעורים לעיל דף ח: ד"ה ושאר כל חייבי מיתות, וע"ע ברשימות שיעורים למס' שבועות ח"א בענין לאו שאין בו מעשה אות ח' (עמ' קפ"ה – קפ"ז), וברשימות שיעורים למס' ב"ק דף כב: ד"ה ור"ת מפרש (עמ' קנ"ט – קס"א), ודף עב: ד"ה עד זומם (עמ' תמ"ח – תנ"ב) שרבינו זצ"ל האריך ביסוד הנ"ל של מרן הגר"ח זצ"ל. וכמו"כ קיי"ל דבן סורר ומורה נידון על שם סופו (עא:), וביאר הגר"ח זצ"ל דבסו"מ אינו נהרג משום מעשה העבירה שעשה אלא דנהרג מפאת חלות שם בן סורר ומורה שחל בגברא.615עיין בחידושי רבנו חיים הלוי (פ"ד מהל' ממרים ה"ז) וז"ל ומשום דכל הנך דינים הנאמרים בבן סורר ומורה, שלא יהא איש ולא אב ועוד הרבה פרטים דבחסר אחד מהם אינו נעשה בן סורר ומורה, עיקרן לענין חיוב מיתה הוא דנאמרו, דעיקר חיובה הוא מדין בן סורר ומורה, ותליא בשם בן סורר ומורה, ועלה קיימי כל הנך דינים, דאי לאו הכי לית ביה שם בן סורר ומורה עכ"ל.
ובדומה לזה ביאר הגר"ח זצ"ל את שיטת הרמב"ם דס"ל דאנשי עיר הנדחת א"צ התראה לכל א' וא' מכיון דאין העונש מפאת מעשה העבירה אלא העונש חל מחמת חלות שם עיה"נ שחל על העיר ובני העיר, ומשו"ה א"צ אלא התראה כללית לאנשי העיר בכלל, ואין צריך התראה מיוחדת לכל א' וא'.
ונראה להוסיף דאע"פ שאנשי עיה"נ חייבים מחמת חלות שם עיה"נ ולא משום עצם מעשה העבירה דעבודה זרה, מ"מ אינם נהרגים אלא כשהן מזידין דוקא ולא כשהם שוגגים, דבתורה הם קרויים "בני בליעל". ומסתבר דהיו מזידין. וצ"ל דההתראה הכללית של שני ת"ח קובעת שהם מזידין ולא שוגגים. וצ"ע בזה.
משנה. זה חומר ביחידים במרובים שהיחידים בסקילה לפיכך ממונם פלט והמרובים בסייף לפיכך ממונם אבד.
צ"ב בלשון המשנה "לפיכך ממונם פלט וכו' לפיכך ממונם אבד", ופרש"י (ד"ה וצריכים ב' עדים וכו') וז"ל ומתוך שהחמרת עליו במיתתו הקלת עליו בממונו עכ"ל. ויתכן לומר דמעיקר הדין היה ראוי להיות שבכל עובד ע"ז ממונו אבד ולא ליורשין אלא שאין הגמר דין חל אלא על הגברא העובד ע"ז ואין שייכות בין גמר דינו למיתה לממונו, ומשו"ה קיי"ל דממונו פלט. משא"כ היכא דרוב העיר עבדו ע"ז דחל דין עיר הנדחת דאזי חל הגמר דין על העיר להיקרא עיר הנדחת וחל גמר הדין אף על ממונם ליאבד. ואילו ביחידים העובדים ע"ז ממונם פלט דליכא חלות גמר דין על הממון, משא"כ בעיר הנדחת אפילו ממונם של הצדיקים נאבד, וצ"ע והרי הצדיקים לא חטאו וא"כ אמאי קיי"ל דממונם אבד. ומוכח מזה דבעיר הנדחת חל גמר דין על העיר דהויא חלות שם עיה"נ וחל דין על כל הממון שבעיר להאבד.
משנה. הכה תכה את יושבי העיר הזאת לפי חרב.
עיין ברמב"ם (פ"ד מהל' עבודה זרה ה"ו) וז"ל ומכין את כל נפש אדם אשר בה לפי חרב טף ונשים אם הודחה כולה עכ"ל. והקשה הגר"ח זצ"ל דהיאך הורגין את הטף והרי קטנים לאו בני עונשים הם. ותירץ הגר"ח זצ"ל דרק קטנים שעבדו עבודה זרה נהרגין בעיה"נ ולא קטנים שלא עבדו ע"ז616עיין באגרות הגרי"ד הלוי פ"ד מהל' עכו"ם ה"ח, (עמ' י"א – י"ב). ובאגרות הגרי"ד הלוי פ"ג מהל' עכו"ם ה"ט בתשובת הגר"מ זצ"ל (ער"ה תרפ"ט - עמ' ט"ו.), ובעבודת המלך (פ"ד מהל' עכו"ם ה"ו בד"ה עוד זאת) בשם הגר"ח זצ"ל.. והדין דקטן בכהת"כ הוא דמעשה עבירה של קטן נחשב כמעשה עבירה אלא דפטור מעונשין. אך בעיר הנדחת אין אנשי עיה"נ נהרגין מחמת עצם החטא של ע"ז אלא דנהרגין מחמת חלות שם עיה"נ, דחל על העיר ועל תושביה. ומשום כך גם הקטנים שבה שעבדו ע"ז נהרגין כי גם עליהם חל חלות שם תושבים ואנשי עיה"נ מכיון שעשו עבירה דעבודה זרה עם שאר אנשי העיר שהודחו. ומשו"ה אף קטנים שעבדו ע"ז נהרגין, דחל עליהם חלות שם אנשי עיר הנדחת ותושבי עיר הנדחת כמו שחל על הגדולים שבעיר.617ועיין במרדכי (פרק נגמר הדין אות תשט"ז) דהביא מחלוקת בין ר"ת והר"י בביאור דין דר"א שבתוספתא (פי"ד:א) דקטני עיר הנדחת נהרגין, דר"ת סובר דכל קטן וטף במשמע, והר"י נקט דמיירי שגדולין קצת ועבדו ע"ז. ומבואר דהגר"ח זצ"ל נקט כשיטת הר"י.
ועיין במנחת חינוך (מצוה תס"ד) שכתב וז"ל והנה בנמצא רוב דמעלין אותם לב"ד הגדול גומרים דינם שם והורגים כל העובדים בסייף וגם הנשים והטף של העובדים הורגים בסייף אף על פי שהנשים לא עבדו וגם הטף אינן בני עונשין בכ"מ מ"מ כאן גזה"כ כ"ה לדעת הר"מ. וכבר תמהו עליה חכמי דורות מנלן דנשים וטף נהרגין, וע' במגדול עוז באריכות מה שהשיבו חכמי לינול, וכו' והנה טף הם כל שלא באו לכלל גדלות, ונשים לא נתבאר אפשר דדוקא נשואות להם ולא ארוסות ולא בארו לנו וצריך לימוד וכו', והנה לדעת הר"מ דהורגין נשים וטף צריך לעיין, דהנה מבואר במכות דף ב' דעדים ב"ג וב"ח אין אומרים יעשה זה ב"ג וכו', ואמרי' בגמ' דכתיב ועשיתם לו כאשר זמם ולא לזרעו, ואם נעשה לו כאשר זמם נפסל זרעו גם כן, ומקשינן ונפסל לו ולא לזרעו, ומתרץ בעינן כאשר זמם לעשות וליכא. וע' בתוס' שם בד"ה בעינן כאשר וכו' וה"ה דדרשינן לו ולא לאשתו, והתוס' בדיבור המתחיל מעידין הקשו א"כ איך יעשה ב"ג עפ"י הא הוי עדות שאאי"ל דהעדים לא יעשו ב"ג, ותירצו כיון דלוקין שפיר נתקיים דין הזמה ודוקא בלאו אבל בזממו להרוג את הנפש לא הוי יכול להזימה מחמת המלקות ע"ש. ועוד תרצו דגבי עדות ב"ג לא בעינן כלל שיכול להזימה דמהיכי נפקא לן דבעינן יכול להזימה מכאשר זמם וע"ז לא קאי כאשר זמם דלא משכחת לה בשום צד וכו'. אם כן כאן אם העדים העידו על הרוב או אותם עדים שמעידים על אותן אנשים שמשלימים לרוב וע"י נגמר הדין דהורגין הנשים והטף של כל העובדים, א"כ אם יזימו אותם בודאי לא נהרוג הנשים והטף של הזוממים דועשיתם לו ולא לאשתו ולזרעו, וא"כ ממילא לא יהרגו הזוממים ג"כ דבעינן כאשר זמם וליכא, א"כ הדר הו"ל עדות שאאי"ל וכאן לא שייך כיון דלוקין הא זממו להרוג נפשות א"כ עהנ"ד האיך משכחת לה הא הוי עדות שאאי"ל וכו' עכ"ל.
ולפי"ד הגר"ח זצ"ל יש לתרץ את קושיית המנ"ח, דהרי הגר"ח זצ"ל קבע דאין הורגין את הטף מחמת החטא שעבדו אבותם ע"ז618וכשיטת חכמי לוניל שהובא במגדל עוז (פ"ד מהל' עכו"ם ה"ו) וז"ל וכבר תמה ר"מ הלוי מטוליטולא עליו למה העניש הנשים והקטנים שאינן בני חיוב והשיבו חכמי לוניל ז"ל בראיה דגרס בספרי הכה תכה את יושבי העיר מכאן אמרו חכמים אין מקיימין את הטפלים כלל שהורגין אותן דדריש את רבויא ועוד דבכריתות פלוגתא דר' אליעזר ור"ע דר' אליעזר סבר קטנים בני רשעי ישראל נהרגין ור"ע סבר אין נהרגין ופסק כר' אליעזר משום דסתם ספרי ר"ש וקאי כר' אליעזר ועוד דאיכא למילף מעדת קרח ואנשי יבש גלעד שהרגו הנשים והטף אף על פי שהן לא חטאו נענשו בעבור הגדולים משני טעמים, חדא שהם סבה וגורמים לישיבת הגדולים ועוד לרדות הגדולים בהריגתן שהן חביבין עליהן עכ"ל. וע"ע באגרות הגרי"ד הלוי פ"ד מהל' עכו"ם ה"ח עמ' י"א – י"ב., אלא מפאת שהקטנים עצמם עבדו ע"ז, וא"כ י"ל שהעדים שהעידו על עיה"נ זממו להרוג את הטף מחמת שחטאו ועבדו ע"ז ושפיר הויין עדות שאתה יכול להזימה, ואע"פ שאם יזומו עדי עיה"נ לא נהרוג את טפם, מ"מ כיון דהעדים נהרגין מחמת שהעידו להרוג את הטף משום שחטאו ועבדו ע"ז הו"ל עדות שאתה יכול להזימה.
ב
והנה יש לעיין האם בעינן גמר דין מיוחד להרוג את הטף שבעיה"נ, דהיינו שצריך גמ"ד מיוחד על כל א' וא' מהטף שיהרג בסייף, או דחל חיוב מיתה על הטף ממילא לאחר שגמרו את דין העיר כעיר הנדחת, וחל על העיר חלות שם עיר הנדחת. ולפי"ד הגר"ח זצ"ל דהורגין רק את הטף שעבדו ע"ז והודחו יחד עם כל העיר י"ל דבעינן גמ"ד מיוחד על כל א' וא' מהטף דהן נהרגין מדין עובדי ע"ז כשאר העובדים. והנה עיין ברמב"ם (פ"ד מהל' עכו"ם ה"ו) וז"ל והיאך דין עיר הנדחת, בזמן שתהיה ראויה להעשות עיר הנדחת, בית דין הגדול שולחין ודורשין וחוקרין עד שידעו בראיה ברורה שהודחה כל העיר או רובה וחזרו לעבודת כוכבים אחר כך שולחים להם שני תלמידי חכמים להזהירם ולהחזירם אם חזרו ועשו תשובה מוטב ואם יעמדו באולתן בית דין מצוין לכל ישראל לעלות עליהן לצבא והן צרין עליהם ועורכין עמהן מלחמה עד שתבקע העיר כשתבקע מיד מרבין להם בתי דינין ודנים אותם, כל מי שבאו עליו שני עדים שעבד כוכבים אחר שהתרו אותו מפרישין אותו, נמצאו כל העובדים מיעוטה סוקלין אותן ושאר העיר ניצול, נמצאו רובה מעלין אותן לבית דין הגדול וגומרין שם דינם והורגין כל אלו שעבדו בסייף, ומכין את כל נפש אדם אשר בה לפי חרב טף ונשים אם הודחה כולה, ואם נמצאו העובדים רובה מכים את כל הטף ונשים של עובדים לפי חרב עכ"ל. ומשמע דמעלין רק את העובדים לב"ד הגדול וגומרים שם את דינם להרוג אותם בסייף, ואילו הטף והנשים מתחייבים ממילא ע"י גמר דין של המודחין מחמת שחל חלות שם עיה"נ על גוף העיר, וממילא מתחייבים הטף והנשים מיתה. ובשלמא לפי שיטת חכמי לוניל (עיין במגדל עוז על הרמב"ם פ"ד מהל' עכו"ם ה"ו) שהרגו הנשים והטף אף על פי שהן עצמם לא חטאו, ונהרגין בעון אבותיהם י"ל דחל חיוב מיתה על הטף ונשים בממילא לאחר שקבעו ב"ד דהעיר הוי עיה"נ. אך לפי"ד הגר"ח זצ"ל לכאורה צריך גמר דין על כל יחיד ויחיד בפנ"ע ליהרג בסייף, וצ"ע.
ונראה דיש להסתפק בכוונת דברי הגר"ח זצ"ל שביאר דהא דהורגין את הטף היינו רק בקטנים שעבדו ע"ז והודחו עם העיר, דנהרגין בסייף כמו שאר העובדים, האם הגר"ח זצ"ל נקט דיש דין מסוים דבעיר הנדחת קטנים נהרגין מפאת מעשה העבירה של ע"ז כדין המודחין, או דילמא דחל הלכה מסוימת מחמת חלות שם עיר הנדחת דקטנים שעבדו ע"ז יחד עם שאר המודחין נהרגין בסייף, והוא דין מיוחד דחל מדיני עיה"נ דהטף שעבדו ע"ז נהרגין, וכדין דהורגין את הבהמות ושאר דיני עיה"נ, דשורפין כל שללה וכו'. והא דהורגין רק קטנים שעבדו ע"ז הוא משום דחל דין מסוים בעיה"נ דהורגין רק את הרשעים ולא הצדיקים. ואלה שלא עבדו ע"ז הם צדיקים שבתוכה שאין נהרגין.
ועיין עוד ברמב"ם (פ"ד מהל' עכו"ם ה"ו) וז"ל אחר כך שולחים להם שני תלמידי חכמים להזהירם ולהחזירם אם חזרו ועשו תשובה מוטב ואם יעמדו בעולתן ב"ד מצוין לכל ישראל לעלות עליהן וכו' מרבין להם בתי דינין ודנין אותם עכ"ל. והשיג עליו הראב"ד וז"ל א"א טוב הדבר שתועיל להם התשובה אבל לא מצאתי תשובה מועלת אחר התראה ומעשה עכ"ל. ומבואר דהרמב"ם סובר דאם עשו תשובה אין נהרגין בתורת עיר הנדחת, דעיה"נ שאני מכל שאר חייבי מיתות שבתורה, דבעינן שיחול חלות שם רשע בגברא כדי לקיים דין עיה"נ. ונראה דשיטת הרמב"ם היא דבודאי אין התשובה מועלת ביחס למעשה העבירה של עבודה זרה, אלא דהתשובה מועילה להפקיע מהם חלות שם רשע ואנשים בני בליעל, ומתנאי החיוב דעיר הנדחת הוא שחל על אנשי עיר הנדחת חלות שם רשעים שאין להם חלק לעוה"ב ושהם קרויים בני בליעל, ולאחר שעשו תשובה מועילה התשובה להפקיע מהם חלות שם רשע והויין בני עוה"ב, וממילא לא חל עלייהו חיוב מיתה דסייף כאנשי עיר הנדחת אלא דנידונים בסקילה וממונם פלט כדין יחידים שעבדו ע"ז. ובזה חלוק חיוב מיתה דעיר הנדחת משאר חייבי מיתות ב"ד, דבשאר חייבי מיתות ב"ד לא איכפת לן אי עשו תשובה לאחר שנגמר הדין לחייבם מיתה, דאע"פ שפקע מהם חלות שם רשע ע"י התשובה מ"מ לא פקע מהם חיוב מיתת ב"ד. משא"כ חיוב מיתה דאנשי עה"נ תלוי בחלות שם רשע ובחלות שם אנשים בני בליעל. ומבואר לפי"ז דבאמת הא דאין להם חלק לעוה"ב הוי מתנאי החיוב דעיר הנדחת, ושפיר קתני לה במתני'.619עיין לעיל בשיעורים דף קיא: ד"ה משנה. אנשי עיר הנדחת אין להם חלק לעוה"ב שנא' יצאו אנשים בני בליעל וידיחו את יושבי עירם וכו'.
ולפי"ז יתכן לומר דכוונת הגר"ח זצ"ל דרק הורגין את הקטנים שעבדו ע"ז אינו דחל גזה"כ מיוחדת דקטנים נהרגין על מעשה עבירה דעבודה זרה בעיר הנדחת, אלא דיסוד הדין הוא דנהרגין מדין מסוים של חלות שם עיה"נ אך רק קטנים שעבדו נהרגין משום שחל בהם חלות שם רשעים ואילו קטנים שלא עבדו הויין בכלל צדיקי העיר שאינן נהרגים. ולפי"ז י"ל דאין צריך גמר דין מיוחד בפנ"ע על כל קטן שעבד ע"ז, אלא דחל דין מיתה להרוג את הקטנים שעבדו ממילא לאחר שחל על העיר חלות שם עיר הנדחת, וכדמשמע מדברי הרמב"ם הנ"ל. ולא קשיא מהרמב"ם על דברי הגר"ח זצ"ל.620עיין באגרות הגרי"ד הלוי (פ"ד מהל' עכו"ם ה"ח עמ' י"א – י"ב). ובאגרות הגרי"ד הלוי בתשובת הגר"מ זצ"ל לרבינו זצ"ל מתאריך ער"ה תרפ"ט (עמ' ט"ו).
גמרא. תנו רבנן יצאו הן ולא שלוחין.
ופרש"י (בד"ה יצאו הם ולא שלוחם) וז"ל אם המדיחין עצמן יצאו והדיחן והרי הם מרובים ודנין בסייף, אבל אם הדיחו על ידי שליח כיחידים הם בסקילה וממונם פלט עכ"ל. והנה מפשטות גירסת רש"י משמע דמיירי דשנים עשו שליח אחד להדיח אחרים, וצ"ע דקיי"ל דבעינן שני מדיחים ולמה צריך פסוק לפטור את המשלחים. ועוד צ"ע דקיי"ל דאין שליח לדבר עבירה, ולפי דעה אחת בתוס' (ב"מ דף י: ד"ה אמר) לא חלה חלות שליחות כלל בדבר עבירה, וא"כ צ"ע למה בעינן אליבא דרש"י גזה"כ לפטור את המשלחים תיפוק ליה דפטורין משום דאשלד"ע. ובשלמא לפי הגירסה שבגמ' שלפנינו "יצאו הן ולא שלוחין", דמשמע דבא למעט ציור דשלחו שנים להדיח, קמ"ל מגזה"כ דאע"פ דבעלמא שנים שהדיחו מיקרי מדיחים אולם כשהן נשלחו ע"י אחרים הן פטורים. דאין חייבים משום הדחה אא"כ הדיחו מעצמם את אחרים לעבוד ע"ז, ולא באופן שהשלוחים אמרו דברים שאחרים אמרו להם לומר. אך פרש"י צ"ע.
וי"ל דבאמת אין שליח לדבר עבירה ואעפ"כ אף בשלחו סד"א דהשולחים נקראו מדיחים, דאע"פ שהן עצמן לא הסיתו ודיברו על לב אנשי העיר מ"מ סוף כל סוף הודחו אנשי העיר מחמתם. וקמ"ל מגזה"כ דבעינן שידיחו בפיהם דוקא כדי להקרא מדיחים. ולפי"ז י"ל דאפילו אם הדיחו את אנשי העיר ע"י אגרת נמי אין נחשבים מדיחי עיר הנדחת דבעינן הדחה בפה. אמנם יש לדחות דיתכן דרק היכא דבר דעת מדיח את אנשי העיר בפה אזי פקע שם מדיחים מהשולחים, משא"כ בהדיחו ע"י אגרת דליכא בר דעת המדיח עדיין חל על השולחים חלות שם מדיחים ונעשה העיר עיה"נ.
גמ'. לומר שצריכים עדים והתראה לכל אחד ואחד.
לכאורה צ"ע ל"ל גזה"כ שצריכים עדים והתראה לכל א' וא' הרי זה דין בכהת"כ, דאין מענישין אדם אלא בעדים ובהתראה. והנה הבאנו לעיל דפרש"י דצריכים עדים והתראה לכל א' וא' ואי רובם עבדו ע"ז נעשה העיר עיה"נ. ויש לעיין האם הדין דאם נמצא א' מהם קרוב או פסול עדותן בטילה חל בעדי עיר הנדחת שמעידים על כל א' וא' לבדו, שאם יש קרוב או פסול בכת אחת אזי כל כתות העדות כולן בטלות. וי"ל דהחידוש דגזה"כ שצריכים עדים לכל א' וא', היינו שאין כאן חלות דין הגדת כת אחת על כל העיר, אלא דהעדות וההתראה הן על כל א' וא' מאנשי העיר בפני עצמו שהוא עבד ע"ז. ולפיכך לא חל דין נמצא א' מהם קרוב או פסול עדותן בטילהד, מכיון דהעדים אינם מעידים על כל העיר ביחד דהוי עיה"נ, אלא הן מעידים על כל יחיד ויחיד שבעיר, והעדות חלה רק עליו לבדו לחייבו בסקילה. והא דנעשה העיר עיה"נ הוא משום דב"ד הגדול קובעים על העיר חלות שם עיה"נ, אך אין זה גוף העדות של העדים המעידים רק על כל עובד ועובד בפנ"ע, ולא על העיר כולה שהיא עיה"נ.