דבר אל אהרן ואמרת אליו בהעלותך את הנרות וגו'. צוה שיהיו שש הקנים פונים אל האמצעי רמז לששה קצוות שקיומם הוא הקצה הפנימי המקיימם ומעמידם. וכבר בארתי זה בענין המנורה. ואמרו רבותינו ז"ל במנחות אל מול פני המנורה מלמד שהיו מצדדין פניהם כלפי נר מערבי אמר רבי נתן מכאן שאמצעי משובח וכבר פירשתי למעלה טעם למה נקרא נר האמצעי נר מערבי כי ראשו יוצא משורת הקנים ונוטה לצד מערב כחתן היוצא לקראת כלה והרמז מופלא. והוצרך לומר עד פרחה מקשה הוא רמז למה שכתבתי בפסוק ויתעצב אל לבו:
קח את הלוים מתוך בני ישראל וטהרת אותם וכה תעשה להם לטהרם וגו'. כאן נבחרו הלויים לעבודתם וכבר ידעת כחם ועל כן הם ממונים על השיר כד"א ובלילה שירה עמי (תהלים מב ט). ובערכין אמרינן תניא אמר רבי כנור של מקדש היה של שבע נימין שנאמר שובע שמחות את פניך (תהלים טז יא) אל תקרי שובע אלא שבע של ימות המשיח שמונה שנאמר למנצח על השמינית (תהלים יב א) על נימה שמינית של עולם הבא עשר שנאמר עלי עשור ועלי נבל (תהלים צב ד) וכן עוד במדרש רבי תנחומא ילמדנו רבינו כמה נימין היו בכנור שהיו הלוים מנגנין בו כך שנה רבי יהושע שבע שנאמר שובע שמחות את פניך אל תיקרי שובע אלא שבע וכן בדוד הוא אומר שבע ביום הללתיך (תהלים קיט קסד') ולימות המשיח נעשין שמונה שנאמר למנצח על השמינית ולעתיד לבא נעשו עשר שנאמר בנבל עשור וגו' (תהלים לג ב). ופירוש הענין כי בעולם הזה ישיגו החכמים שבעה ספירות וידבק אורן במקדש ובמשכן כמו שרמזנו במנורה ובקצת הקרבנות ולימות המשיח תושג ספירה שמינית וירמזו אותה ולעולם הבא תהיה ההשגה שלימה לעשר ספירות וירמזו אותן. מזה קצת ראיה שהעולם הבא יהיו בו הנשמות בגוייתן והיא הנקרא תחיית המתים וכבר רמזתי זה. והנך רואה כי בלוים יזכיר תמיד לשון טהרה וטהרת אותם. וכה תעשה להם לטהרם. אמנם בכהנים יזכיר לשון קדושה ואת אהרן ואת בניו אקדש ובנזיר קדש יהיה. וסוד הענין כי הקדושה הוא תוספת אצילות מאין סוף יתעלה ויתברך שהוא מקור הקדושה ולכך בנזיר המגדל פרע נאמר קדוש יהיה בתוספת השפעה ממקור האין לכחות הקדושה לאסור להשחיתן. אמנם סוד הטהרה הוא סוד הפסקת רוח הטומאה על כן בקרח כתיב קרח הוא טהור הוא. כי לאחר שהוסרו כחות הטומאה הוא טהור זהו סוד והעבירו תער על כל בשרם וכבסו בגדיהם והטהרו. וטעם וכה תעשה ידוע מפסוק כה תברכו וכו' וכבר פירשתי. וסוד הזה עליהם מי חטאת כי צריך להזות עליהם אפר ומים חיים מעורבין. ובסוד פרה אדומה אבאר בגזירת האל. וטעם והקרבת את הלוים לפני אהל מועד כי הם לשירות השכינה השורה באהל כד"א ששים גבורים סביב לה (שה"ש ג ז'):
וסמכו בני ישראל את ידיהם על הלוים. הכוונה בסמיכה זאת שיכנסו הלוים לרצות את מדת הדין ולעבוד עבודתה שלא תחול על ישראל וזהו טעם והניף אהרן את הלוים תנופה לפני יי' מאת בני ישראל והיו לעבוד את עבודת יי'. וטעם היות התנופה על ידי אהרן כי הוא איש החסד וכל זה הענין מבואר בפסוק ואתנה את הלוים נתונים לאהרן ולבניו מתוך בני ישראל עבוד את עבודת בני ישראל באהל מועד ולכפר על בני ישראל ולא יהיה בבני ישראל נגף בגשת בני ישראל אל הקדש והבן כל זה כי הוא מבאר כל מה שכתבתי. וטעם ואקח את הלוים תחת כל בכור בבני ישראל פירוש כי ראויין היו הלוים ליכנס תחת הבכורות כי מכח אחד הן:
זאת אשר ללוים מבן חמש ועשרים שנה וגו'. ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה וגו'. מלת זאת ידעת פירושה כי היא רומזת לשכינה ואומרו כי היא ללוים כלומר כי הם משרתיה לעבוד עבודתה. וטעם פסלות השנים בלוים פירשתי:
כן יהיה תמיד הענן יכסנו ומראה אש לילה. טעם זה פירשתי בפסוק לא ימיש ומשם תשכיל:
עשה לך שתי חצוצרות כסף מקשה תעשה אותם וגו'. שתי חצוצרות רמז לדיו פרצופין ועל כן הם מקשה גם רז"ל אמרו חצוצרת כתיב והרמז לייחוד גמור אמנם על דרך כלל הרמז יותר לרחמים ועל כן היו מכסף ולא מזהב. ואמרו רבותינו ז"ל כי בתעניות תוקעין בחצוצרות כענין שאמרו רז"ל עמוד מכסא הדין ושב על כסא רחמים. וכבר ידעת כי התקיעה רמז לרחמים על כן בעת אסיפת העם אמר ותקעו בהם ונועדו אליך העדה אל פתח אהל מועד כי אסיפתם ברחמים שנאמר שובה יי' רבבות אלפי ישראל. וכטעם ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם. אמנם נסיעתם היתה בתרועה שנאמר ותקעתם תרועה ונסעו המחנות כי השכינה היתה הולכת לפניהם וכתיב קומה יי' ויפוצו אויביך. וידעת כי התרועה רומז אליה וחומת יריחו נפלה בתרועה כי היא היתה הולכת לפניהם לכלות אויביהם ועל כן היתה יריחו חרם שלא תהיה מתוחה כנגדם שנתנו לה חלקה בתחלה. זהו שאמר עד יום אמרי אליכם הריעו והרעותם (יהושע ו י'). והיתה מצות תקיעת החצוצרות בכהנים שנאמר ובני אהרן הכהנים יתקעו בחצוצרות לסבת כחן ומדתן:
וכי תבאו מלחמה בארצכם וגו'. בעת המלחמה היו צריכין לתרועה כי אליה המלחמה ויהיה מלת ונזכרתם מענין ה' זכרנו והבן. וכן מלת זכרון האמור בפרשת וביום שמחתכם ובמועדיכם וגו'. ובעבור היות המועדים לרחמים על כן תוקעין ולא מריעין:
ויהי בנסע הארון ויאמר משה וגו'. בנס"ע בגימטריא יעקב ועל כן הנו"ן הפוכה כאדם הכורע על ברכיו לפני המלך ומבקש ממנו צרכיו וכן צורת יעקב אבינו חקוקה בכסא הכבוד. קומה יי' כבר ידעת כי הארון רמז למדת הדין והיא הנלחמת לישראל ועל כן בנסיעתה אמר קומה יי' ויפוצו אויביך ולא אמר קום יי' לרמוז לה"א אחרונה של שם הנרמזת בארון. ודוד אמר יקום אלהים יפוצו אויביו (תהלים סח ב) הזכיר מדת הדין לעשות נקמה בגוים וכאן אחר שרמז לה בה' שיתף עמה הרחמים ולכן הזכיר ביו"ד ה"א ומזה תבין טעם ובנחה יאמר שובה יי' שכתוב בה' ולשון שובה מלשון בשובה ונחת תושעון (ישעיה ל טו) והרמז למדת רחמים:
ויהי העם כמתאוננים וגו' ותבער בם אש יי'. כבר ידעת כי אש יי' היא מדת הדין הממונת ליפרע מן הרשעים ועל כן נידונו באש וזה מאמר משה ואם ככה את עושה לי שהדיבור בלשון נקבה כמה דאת אמר ואת עלית על כולנה (משלי לא כט) הנאמר באשת חיל. ספר הזוהר ואם ככה את עושה לי הוא דינא דדינין וכבר ביארתי זה בפסוק כי היום יי' נראה אליכם ויהיה פירוש הפסוק אם נגזר מלפניך שתפגע בי מדת הדין הרגני נא הרוג. וטעם ועינו כעין הבדולח כבר ידעת כי הבדולח כלול מאודם ולובן. ואמרו בספר הזוהר (אדרא רבא קכח ב) וחיזו דההוא טלא חיור כעין אבנא דבדולחא דאיתחזייא גוונים בגויה. <תרגום - והמראה של הטל ההוא לבן כעין אבני הבדולח שנראים כל הגוונים בתוכו>. הה"ד ועינו כעין הבדולח. <זה שכתוב "ועינו כעין הבדולח">. וכבר ביארתי זה בענין המן בפרשת בשלח:
אספה לי שבעים איש מזקני ישראל וגו'. כתב הרב הגדול ז"ל כבר הזכירו רז"ל כי שבעים אומות הם בשבעים לשון ויש לכל אחת ואחת מזל ברקיע ושר למעלה כענין הנאמר בדניאל שר מלכות פרס (דניאל י יג) וכתיב אצל מלכי יון והנה שר יון בא (שם כ') והוא שנאמר יפקוד יי' על צבא המרום במרום (ישעיה כד כא) ואמרו כי פרי החג ירמזו להם ובפירקי ר' אליעזר אמר הקב"ה לע' מלאכים הסובבים כסא כבודו בואו ונבלבל לשונם ולכן היה המספר ביורדי מצרים שבעים. וצוה במספר הזה בשופטי ישראל כי המספר הזה יכלול כל הדעות בהיותו כולל כל הכחות ולא יפלא מהם כל דבר וכן במתן תורה ושבעים מזקני ישראל כי ראוי במספר הזה שתשרה בהם שכינה באשר הוא כמחנה עליון כי ישראל צבאות יי' בארץ כמו שנעשה ארון וכפורת והמשכן בדמות המשמשין במרום ונעשו הדגלים כדמיון המרכבה שראה יחזקאל להשרות שכינה עליהם בארץ כאשר היתה השכינה בשמים והנה משה על גבי שבעים הזקנים רמז לישראל שהוא גוי אחד בארץ וקבלו רז"ל כי כל סנהדרי גדולה היושבת בבית יי' במקום אשר יבחר לשכנו כן יהיה מניינם שבעים והנשיא על גבן כמשה רבינו ע"ה. והנה הם ע"א וכן האותיות בשם הגדול המפורש ע"ב כנגד השרים והשם המיוחד שהוא אדון על כלם ולזה ירמוז הכתוב באמרו אלהים נצב בעדת אל בקרב אלהים ישפוט (תהלים פב א) כי השכינה עמהם להסכים על ידם ואמר הכתוב עד מתי תשפטו עול (שם) יזהיר בהם אחרי שהשם הנכבד עמהם אמר בדבר המשפט איך לא תיראו ממנו להטות משפט כטעם המכעיסים אותי על פני (ישעיה סה ג) ואמר אני אמרתי אלהים אתם (תהלים פב ו) כי מספרכם כשרי מעלה ואדון היחיד ואמרתי שתשבו מושב אלהים בארץ. אכן כאדם הראשון תמותון שגורש ממקומו הנכבד ומת כן תתגרשו מבית השם וכאחד השרים של מעלה הייתם ותפלו מן המעלה ההיא ע"כ. ובמדרש שיר השירים אמר שבעים שמות קרא הקב"ה לישראל ישורון בכור נער וכו' שבעים שמות להקב"ה עליון רם ונשא נשגב וכו'. כתב החכם רבי עזרא ז"ל האומר שבעים הולך אחרי הענפים ועם הקו האמצעי שהוא העיקר ע"א והאומר ע"ב ד"פ (דו פרצופין) רבי יוחנן אמר ע"ג כמנין חכמה. כמה יש לך להתעורר ולקנות לב איך היו דברי רבותינו נסתרים ונעלמים וכל דבריהם אמת וצדק כי לפעמים יאמרו המאמר האמתי מצד הקבלה או מתוך הראייה הברורה ויביאו לדבריהם שהוא עמוד שהכל נשען עליו ויתר שהכל תלוי בו פסוק לזכר ולראייה בעלמא בכאן אמת הוא כי שבעים שמות יש לו להקב"ה והם גלויים וידועים למשכילים וכנגדן שבעים למדת הדין וכן הוא אומר כי כשמך אלהים כן תהלתך (תהלים מח יא) והם לא רצו לגלות הדבר בפירוש ובקשו בפסוקים כנגדם שבעים שמות והכל אמת ויש לך לדעת כי כנגדם שבעים אומות ושבעים לשונו ושבעים סנהדרין ומשה על גביהן כן מדת הדין אדוני וזהו הנה אדני נצב על חומת אנ"ך (עמוס ז ז') ושבעים פנים לתורה. כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים וחשבון השם הגדול בין מלואו וסתרו שבעים כי הנגלה עולה כ"ו ויו"ד ה"א ו"ו ה"א עולה מ"ד הרי בין הכל שבעים:
וירדתי ודברתי עמך שם ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם וגו'. בעבור היות נבואת משה רבינו ע"ה כוללת שאר הנביאים כאשר אמר בתעניות מי איכא מידי בנביאי דלא רמזיא משה באורייתא על כן אמר ואצלתי ותרגום אונקלוס וארבי שמשמעותו התפשטות ואצילות ולא חסרון ועל כן המשילו רז"ל הענין הזה כנר הדולק מנר ואין נר ראשון חסר כלום. ועוד יש לפרש כי על כן אמר ואצלתי לרמוז כי נבואת שאר הנביאים נאצלת ממקור נבואת משה רבינו ע"ה כי ידעת כי תורה שבעל פה נאצלת מתורה שבכתב:
ויאמרו הרק אך במשה דבר יי' וגו' לא אמר הרק אך במשה הלא גם לנו. וכן רוח יי' דבר בי (שמואל ב' כג ב) לא אמר לי. פה אל פה אדבר בו. לא אמר לו. והטעם בכל אלו מפני שהיה הנביא כלי לרוח הקדש ככלי המקבל מה שמשימין בתוכו כן כשהיה הדבור עם הנביא היה מקבלו ואפילו בעל כרחו שנאמר ואמרתי לא אזכרנו ולא אדבר עוד בשמו והיה בלבי כאש בוערת עצור בעצמותי (ירמיה כ ט'):
ויאמר שמעו נא דברי אם יהיה נביאכם וגו' לא כן עבדי משה בכל וגו' פה אל פה אדבר בו וגו'. כבר פירשתי ההבדל אשר בין נבואת משה לשאר הנביאים בפרשת וארא ורמז כאן אם יהיה נביאכם נביא יי' שהוא למעלה ממדרגת רוח הקדש אינו מתנבא בשם הגדול המיוחד רק בשם אל שדי במראה או בחידות כענין רוח יי' דבר בי. ואמר במראה אליך אתודע. ולא אמר במראה אליו אראה אלא אתודע והנה הוא כטעם וארא אל אברהם וגו' ושמי יי' לא נודעתי להם. והענין שהשם הגדול הנרמז בענין אתודע יהיה במראה שהיא השכינה ולכך מלת במראה קמיצה ולא בסגול. ובשאר הנביאים ידבר בה לא בשמו הגדול כענין ושמי יי' לא נודעתי להם. ועוד אמר בחלום אדבר בו לפי שבשעת הנבואה יאבדו כחותיהן כידוע בשאר הנביאים ולפי האמת בחלום רמז למדת לילה מה שאין כן במשה כי לא נדבר עמו אלא ביום ואמר בכל ביתי אשר מתוכה יראו הנביאים חלומות נאמן הוא. ויתכן לפרש כי מלת בכל תרמוז למדת הכל ונרמז עוד הנה כי לא זכה שום נביא שישאר תמיד דירת קבע בפנים רק משה רבינו ע"ה כענין שבו לכם לאהליכם ואתה פה עמוד עמדי זהו בכל ביתי נאמן הוא כי קבע שם דירתו ונמצא נאמן בכל נכסי המלך בחדרים הנקראים ביתו של מלך. והסוד ולא יכול משה לבא אל אהל מועד וגו' ויקרא אל משה כי נכנס שם ברשות וקבע דירתו שם. ואמר פה אל פה אדבך בו כמו פנים אל פנים שהרמז להקב"ה ושכינת עוזו יאמר כי פה אל פה יהיה לו הדבור מאתי. ותמונת יי' יביט ולא יראנה בחלום. ולשון ספרי ותמונת יי' יביט זה מראה אחורים. לפיכך מה שאנו עתידים לפרש בפסוק ותמונה אינכם רואים זולתי קול שמלת תמונה תרמוז לתפארת ישראל אין להקשות כאן מפסוק לא תוכל לראות את פני כי לשון הבטה אינו דק ושכלי כמו ראייה ומראה אחורים שהזכיר בספרי ר"ל כי בראותו האחוריים יבין בפנים:
ויחר אף יי' בם וילך. והענן סר מעל האהל וגו':
ספר הזוהר [אדרא רבא קל"ג ע"א] מאי וילך. <תרגום - מהו וילך>. דנפיק רוחא דרוגזא. <שיוצא רוח של רוגז (מנקבי החוטם)>. ומאן דאשתכח קמיה אזיל ולא אשתכח. <ומי שנמצא לפניו הולך ומסתלק מן העולם ואינו נמצא>. הה"ד כי רוח יי' נשבה בו. <זה שכתוב "כי רוח יי' נשבה בו" ואיננו>. בההוא אורחא כתיב ועבר יי' לנגוף את מצרים. <בדרך ההיא כתוב "ועבר יי' לנגוף את מצרים">. באריך אפין כתיב עובר על פשע. <באריך אנפין כתוב "עובר על פשע">. וכתיב ורוח עברה ותטהרם. <וכתוב "ורוח עברה ותטהרם">. הכא כתיב עובר על פשע התם ועבר יי' לנגוף את מצרים. <כאן כתוב "עובר על פשע" ושם "ועבר יי' לנגוף את מצרים">. ולקתה בצרעת מפני לשון הרע והוא מפעולות מדת הדין: