דאמר רב הונא אמר רב כולה פרקין רבי יוסי. הכא לא הוה צריך להא דאמר רב הונא אמר רב, דבהני מתניתין דפירות בהדיא תני בהו דברי רבי יוסי, אלא משום דבתר משנה זו תנינן כיוצא בהן, קונם שאני נהנה לבריות אינו יכול להפר, והוה מצי לאקשויי מיניה אקדים ואמר דכוליה פרקין רבי יוסי תני לה.
ומאי אינו יכול להפר משום נדר עינוי נפש. אסוקי מלתא היא, כלומר ואפילו לרבי יוסי נמי מפר הוא בפירות חנוני ופירות מדינה, משום דברים שבינו לבינה, אבל לעולם שמואל לרבנן קאמר, ומשום נדרי עינוי נפש. ויש מי שפירש דשינוייא אחרינא היא, ולומר דאף לרבי יוסי מפר משום דברים שבינו לבינה. ומורי הרב ז"ל הקשה ואי אפשר לומר כן, דשמואל מפר משום דברים שבינו לבינה קאמר, אלא משום עינוי נפש, דהא הנאת פלוני עלי לא שייך כלל בדברים שבינו לבינה, דמאי איכפת לו לא תקבל היא מאחרים, כיון שהיא מותרת בכל מה שיקח הוא או מקבל ממנו, אבל בפירות חנוני עלי לא שייך דברים שבינו לבינה, מפני שרגיל הוא לקנות מן החנוני, ואם נדרה על הבעל שלא לקנות מזה אלא מאחר, או ממדינה אחרת נמצאת היא מטרחתו ומיגעתו, ושפיר הוי דברים שבינו לבינה, אלא על כרחך יפר דקאמר שמואל לאו משום דברים שבינו לבינה קאמר.
תנן בנגעים [פרק ב' משנה ה'] כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו, רבי מאיר אומר אף לא נגעי קרוביו, כל הנדרים אדם מתיר חוץ מנדרי עצמו, רבי יהודה אומר אף לא נדרי אשתו שבינה לבין אחרים. וגרסינן בירושלמי [כאן פרק עשירי הלכה ח'] נדרה אשה ושמע בעלה ולא הפר לה פשיטא שאינו מפר לה, לענין הבעל, מהו שיפר לה לענין הזקן, מה נן קיימין בנדרים שבינו לבינה נדרי עצמו הן, אלא כי נן קיימין בנדרים שבינה לבין אחרים, ולאו רבי יהודה היא דתנינן בשם רבי יהודה, רבי חייא תני לה בשם חכמים. ופסק הרמב"ן נר"ו בפסקי הלכותיו כרבי יהודה, מדתני לה רבי חייא בשם חכמים. ולעולם אין הבעל מתיר נדרי אשתו, ואפילו לענין זקן, מאי טעמא אשתו כגופו דמי, ואין חכם מתיר נדרי (עצמו) [אשתו – לפי השי"מ]. ומיהו בפרק ראשון דמכלתין [לעיל (נדרים ח, ב)] משמע איפכא, דאמרינן התם רבינא הוה לה נדרא לדביתהו, אתא לקמיה דרב אשי אמר בעל מהו שיעשה שליח לחרטת אשתו [וכו' – לפי השי"מ] ואמרינן עלה שמע מינה לא שרי למשרא נדרא במקום רביה, כלומר מדאיצטריך רבינא למיטרח למבעי מדרב אשי, אי מצי איהו למהוי שליח אשתו לחרטתה בה כדי שיתירנו רב אשי, דאי לאו משום כבודו דרב אשי דהוה רביה איהו גופיה הוה מתיר לה מחמת זקן, אלמא מתיר הוא הבעל לענין הזקן דלא כרבי יהודה, כמתניתין, דתני לה לסתם מתניתין דלא כרבי יהודה, ואף על גב דרבי חייא (דמתניתין) [הירושלמי – לפי השי"מ] תני לה בשם חכמים, אנן אמתניתין ואגמרא דילן סמכינן. אלא שכבר הורה זקן נר"ו ולחומרא בשל תורה והלך אחריו. ירושלמי [כאן פרק חמישי הלכה ה']: קונם הנייתי על בני עירי אינו נשאל לזקן שיש שם, הנאת בני עירי עלי נשאל לזקן שיש שם, אית תנויי תני אפילו על קמייתא נשאל, שאינו כמפר נדרו לעצמו, עד כאן בירושלמי. והוא בפרק השותפין דמכלתין. [נדרים פרק ב' הלכה י"ב] תוספתא המודר הנאה מבני עירו ובא אחד וישב שם שלשים יום מותר בו, מיושבי עירו ובא אחר וישב שם שלשים יום אסור בו. [שם פרק ה' הלכה ו'] תוספתא: הנודר מן העיר ונשאל לחכם שבעיר אינו חושש שמא נשאל על פי עצמו [והנודר מן ישראל ונשאל לחכם שבישראל, אינו חושש שמא נשאל על פי עצמו].
נדרה משתי ככרות באחת מתענה ובאחת אין מתענה מתוך שמפר למתענה מפר לשאינו מתענה. והא דתנן [לקמן (נדרים פז, א)] תאנים וענבים אלו שאני טועמת, הפר לתאנים אינו מופר עד שיפר אף לענבים, דאלמא אין הפרת מקצת הנדר גורר מקת הראשון, דלמא התם כשהפר בפירוש לתאנים בלבד ולא לענבים.