קונם ככר זה הקדש. פירוש קונם יהא כהקדש, וכיון שאסרו אכולי עלמא יש בו מעילה ונפדה כהקדש, אבל כשלא אסרו אלא עליו, ואי נמי על אדם אחד לבד ולא אכולי עלמא יש בו מעילה לפי שנאסר עליו, ואפילו הכי אינה כהקדש לפדיון שאין לו פדיון, ודאמרינן בריש פרק האשה רבה ביבמות [פח, א] דלמאן דאמר יש מעילה בקונמות יש להם פדיון רבי מאיר היא ובקונמות דכולי עלמא.
ירושלמי [כאן פרק רביעיי הלכה ב']: ר' בון ב"ר חייא בעי נדר מן הככר מהו לחמם בו את ידיו, נשמעינה מן הדא קונם הככר הזה ואכלו בין הוא בין אחר מעל לפיכך יש לו פדיון, אם אמר הרי הוא עלי אכלה מעל בו (אפילו) [בירושלמי לפנינו תיבה זו מיותר] בטובת הנאה שבו דברי רבי מאיר, אחרים אומרים לא מעל לפיכך אין לו פדיון, לא אמר אלא אכלו הא לחמם בו את ידיו מותר, תלמידו דרבי יונה משום ר' בון ב"ר חייא כיני באומר לא אוכלנו ולא אטעמנו לא אסרו עליו אלא לאכילה, עד כדון צריכא נדר מן הככר מהו לחמם בו את ידיו.
הא דבעי מיניה רב אחא בריה דרב אויא לרב אשי ככרי עליך ונתנה לו מי מעל. יש מי שפירש בשלא הוציאו המקבל, ויש מי שפירש בשהוציאו המקבל וזה נראה לי עיקר, מדקא מאריך בלישנא ואמר שכל מוציא מעות הקדש לחולין מעל אף זה מעל, אלמא בכך היתה שאלה.