אמר ליה רבא ולרבא מי ניחא, לפי מה שאתה מפרשה לזו סיפא, במאי מוקי לה. כלומר סיפא בין (סיפא) [כולה – לפי שי"מ] דסיפא, ואי נמי (סיפא) [סוף – לפי השי"מ] דרישא דהיינו לזה ולזה, בדאמר לכולכם כלומר, סיפא דרישא שאמר מעיקרא לזה ולזה, ועכשיו אמר לכולכם.
וסיפא דסיפא שאמר מתחלה ועד סוף לכולכם, הי ניהו ראשון והי ניהו אחרון, דקתני האחרון מותר. דהא כיון דאמר כולכם, ליכא למימר לא אחרון ולא ראשון. ספרים אחרים מאי שנא ראשון (מ"ז) [מאי שנא – לפי השי"מ] אחרון, והכל עולה לטעם אחד, אלא שהלשון הראשון קאי (אלישנא) [לרישא – לפי השי"מ] דסיפא, דהיינו דאמר מתחלה לכולכם ועכשיו לזה ולזה. ולשון השני קאי אסיפא דסיפא, ובדאמר מתחלה ועד סוף לזה ולזה. ועיקר הקושיא אינה אלא דלא הוה ליה למימר ראשון ואחרון, אלא הותר האחד הותרו כולם, אי נמי הוא מותר והשאר אסורין.
אלא סיפא בשתלאן זה בזה. כלומר וכולה סיפא דברי הכל היא, ולחדשה (בזה) [באה – לפי השי"מ] לאשמועינן דבתולה זה בזה, לא לאיסור בלבד תלאן זה בזה אלא לגמרי שאם (הותרה) [הותר – לפי השי"מ] הראשון, בין מחמת שגגה כגון שגגת אביו או אחיו, בין שהותר מחמת שרצה להתירו מחמת פתחים שמצא, או אפילו בחרטה, כל שלמטה (ממני) [ממנו – לפי השי"מ] מותר, דלגמרי תלאן זה בזה בין לאסור בין להתיר.
הכי גרסינן: איתיביה רב אדא בר אהבה [לקמן (נדרים סו, א)] קונם בצל שאני טועם. ולא גרסינן איתיביה לרבא, כי לתרוייהו קא פריך.
מעשה היה והתיר רבי מאיר לכל הבצלים מאי לאו דאמר אילו הייתי יודע שהכופרי יפה ללב הייתי אומר כל הבצלים אסורים וכופרי מותר, לא דאמר אילו הייתי יודע הייתי אומר בצל פלוני ופלוני אסורים וכופרי מותר. פירוש דלתרווייהו פריך, דלרבא דאמר דבית שמאי כרבי מאיר משמע נמי דרבי מאיר כבית שמאי, ובחד שיטתא קיימי, ואילו בית שמאי אליבא דרבא במעמיד דבריו מיהא אוסר, דתפיס לשון ראשון, וכל שכן דקשיא לרבה, דלדידיה לכולי עלמא באומר כל הבצלים אסורים חוץ מן הכופרי, כופרי מותר והשאר אסורין.
ופרקינן: באומר בצל פלוני ופלוני אסורים וכופרי מותר. והלכך לרבא אף על גב דרבי מאיר כבית שמאי, [הא – לפי השי"מ] מודו בית שמאי דמהפך דבריו שהותרו כולם, ואתיא דרבי מאי ככולי עלמא, ולרבה רבי מאיר דאמר כרבי עקיבא רביה דקאי כבית הלל. וקצת קשה דלהוין גירסא ופירושא קסבר רבא דרבי מאיר כבית שמאי, והיכי שביק בית הלל ועביד כבית שמאי, ותירצו בתוספות דאיכא למימר, דקסבר רבי מאיר דלא נחלקו בית שמאי ובית הלל בדבר זה. ואכתי אינו מחוור, דמכל מקום אית ליה דלא כרבי עקיבא רביה, ויש לי לומר דרבא לא קאמר אלא דבית שמאי אית להו דרבי מאיר דתפוס לשון ראשון, (אלא) [ואלא – לפי השי"מ] הא דבית שמאי עדיפא מדרבי מאיר, דרבי מאיר לא אמר אלא בתמורת עולה ותמורת שלמים, לפי שהוא גומר בלשון ראשון שתהא תמורת עולה, וכשחוזר ואומר תמורת שלמים הויא חזרה גמורה. אבל בכולכם אינו כלל גמור, דמה שאמר חוץ מאבא לאו חזרה היא, אלא אסוקי מלתא בעלמא, וכדכתיבנא לעיל אלא דרב אדא (לא ידע) [טעי – לפי השי"מ] בה, וקסבר דלרבא בית שמאי כרבי מאיר ורבי מאיר כבית שמאי. והכא הוא הדין דהוי מצי לתרוצי ליה הכין, אלא דניחא ליה לאוקמה להא דבצל ככולי עלמא, ואפילו למאי (דטעו) [דטעי – לפי השי"מ] בה רב אדא (כצ"ל) [כן נראה לי – לפי השי"מ] ויש גירסאות אחרות, וזו הנכונה שבגירסאות וכן נראה שגורסין בתוספות, וכן מצאתיה בקצת חבורי חכמי הראשונים.