הא דאמר ישיבת סוכה עלי הא דאמר שלא אשב בסוכה. כלומר נדרים היינו דאסר חפצא אנפשיה, ואמר ישיבת סוכה עלי והלכך אסור, לפי שאין מאכילין לו לאדם דבר האסור לו, אבל שבועה דאסר נפשיה אחפצא, דהיינו שבועה שלא אשב בסוכה משום הכי לא חייל דהא משועבד הוא לכך מהר סיני. ולפיכך נדרש לפניו [להשם – לפי השי"מ] לנדר ולא [לאחריו – לפי השי"מ] לשבועה. ובפירושים לא פירש כן, אלא בנדרים עצמן חלק רבא, בין אמר קונם ישיבת סוכה עלי, ובין אמר קונם שלא אשב בסוכה. ואין נכון כלל, חדא דמאי שנא דבר מצוה, אפילו בדבר הרשות נמי, כל שאמר קונם שלא אוכל ככר זה לא אמר כלום, ועוד דהכא לא אתא רבא לפלוגי בין נדר לנדר, אלא למימר טעמא מה בין נדר לשבועה.
הא דאמר ישיבת סוכה עלי. ואם תאמר ליתי עשה דסוכה ולידחי לא תעשה דלא יחל דברו, ויש לומר דנדרים עשה ולא תעשה הם עשה ככל היוצא מפיו יעשה, לא תעשה לא יחל דברו. ואם תאמר עוד ומי עדיף קונם ישיבת סוכה והנחת תפילין עלי, מהמקדיש הסוכה עצמה או התפילין עצמן, דקיימא לן בשופר של עולה אם תקע יצא, משום דמצות לא ליהנות ניתנו. תירצו בתוספות, דהתם הוא משום שלא נאסר מחמת ההקדש אלא הנאה שבו, ומצות לאו ליהנות ניתנו, אבל הכא שהוא אוסר על עצמו נטילת הלולב, והנחת התפילין, וישיבת הסוכה בפירוש, לפיכך אסור. ואם תאמר אף על פי שהוא אוסר נטילת הלולב, והנחת התפילין, מפני מה אסור, והלא הנדרים הוי איסור חפצא אנפשיה, והכי נמי מאי חפצא איכא, כיון דליכא הנאה בנטילתן. ותירצו בתוספות, דכל היכא שמזכיר האיסור על החפץ חל איסור בל יחל על החפץ, לא שנא לעשות ממנו דבר הנאה ולא שנא לעשות ממנו דבר שאינו של הנאה. ולפי דבריהם, אפילו באומר זריקת צרור לים עלי הרי זה אסור, ואע"פ שאין הנאה בזריקת הצרור לים כלל, וזה על דרך מה שכתב למעלה משמע בפסקת שאני משמשך, וכבר הקשיתי על זה מקונם שאני עושה לפיך, וצריך עיון.