גמרא בשלמא לרבנן כדי רשעתו כו'. למחלוקת הב' דלא לילקי שמונים אין די בטעם הזה דהא קיי"ל בכ"ד דעבירה שיש בה כמה לאוין לוקה כמנין הלאוין שבה דשתי רשעיות לא מקרי אלא ב' עונשין נפרדין:
שם אלא ר"מ מ"ט אמר עולא גמר ממוציא ש"ר כו'. מש"כ התוי"ט בד"ה משום דיליף ממוציא ש"ר לחייב בלא מעשה דברי שגגה הן דבגופייהו כתיבא מלקות והיה אם בן הכות הרשע ועי' לקמן בתד"ה ורבנן ובב"ק (ע"ד ב') ד"ה ה"ל:
שם ורבנן האי ל"ת ברעך ע"ש מאי דרשי ביה. ר"ל לאיזו דרשה מוקי ליה אשר בעבורה ל"מ למילקי שמונים א' משום כאשר זמם וא' משום (אותו) [ל"ת] דאילו הא דמבע"ל לאזהרת עדי ב"ג זאת לא ימנע שילקה גם הכא בעבורו ומיושב הצע"ג הא' שבתור"ע אות ה':
תד"ה בשלמא. וא"ת כו' והא בכתובות מוקי כו'. הוא שם ל"ז ב':
תד"ה סבר (בסופו). דהא משמע שפיר כו' בין קנס. כאן קצרו ובכתובות (ל"ב) ד"ה דאין בארו יותר ע"ש:
תד"ה הא. ופי' בערוך כו' בתוך שדהו. כצ"ל:
תד"ה ורבנן. וא"ת דלא לילקי משום דהוי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד כו' וי"ל דעדיפא מיניה משני. מה שהקשה בתור"ע אות ה' בקושייתו הב' דמ"מ יקשה באמת מדוע לקי בב"ג הא הוי לאו שניתן לאמב"ד (ר"ל ולא ענש אא"כ הזהיר כמ"ש התוס') וע"ש לכאורה ה"מ להקשות ג"כ איך לקי מכאשר זמם כשמעידין שחייב מלקות הא בעינן אזהרה גם לזה. אולם יפלא שלא ראה מש"כ המהרש"א דיישבו בטוב ע"ש: