גמרא דתניא רא"א כו' יכול מיד ת"ל עד כו'. משמע דעכ"פ ב"ד דנין אותו להריגה ולכן מש"כ הכ"מ בפ"ה מהל' רוצח הל"י דאביי דלקמן דאמר מסתברא כו' ל"ל דר"א תמוה דהא שפיר מצי אתיא כוותי' ופי' במזיד נהרג היינו דב"ד דנין אותו להריגה בשוגג גולה ג"כ פירושו דב"ד דנין אותו שיגלה ואדרבה אם פי' ע"י ב"ד מדויק יותר הא דבשוגג גולה ומלשון הרמב"ם שם הי"א משמע דמפרש בשוגג גולה דר"ל ההורגו וא"כ לא דמי לרישא דנהרג דבמזיד קאי על הרוצח הראשון ועי' לקמן:
שם והתניא וההורגו במזיד כו'. עי' הגהת הגרי"פ וכן המל"מ בפ"ו מהל' דעות העתיק בלא מלת וההורגו ולגי' שלפניו יל"פ דקאי כולו על היוצא בשוגג (ואולי כי כן הי' גם גירסת הרמב"ם אבל א"כ מדוע השמיט הרישא דבמזיד נהרג) ובמזיד נהרג כו' לא יהיה דומה לכוונת לשון זה שבדברי אביי:
שם ערי מקלט בדירה תלה רחמנא כו'. עפירש"י וק"ק מהא דלעיל דלדור אינו רשאי בתחומה:
תד"ה אילן. עי"ל כו' ואויר ירושלים כירושלי'. עי' מהרש"א ועי' מל"מ בפי"א מהל' שגגות שהשיב עליו הרבה: