גמרא דבר לחוד ידבר לחוד. פי' כי דבר הוא מבנין פעל הדגוש (וכן וידבר) וידבר הוא מהפעיל והוראותיהם מתחלפות והא דמייתי הברייתא ראיה מן ידבר על נדברו שהוא מבנין נפעל. לסמך בעלמא קמייתי אשר שרש זה מובנו לפעמים נחת ולכן אפשר לפרש גם נדברו על מובן זה ולשון אין כו' אלא כו' במקום זה קאמר וכמ"ש המזרחי בכ"מ על לשון כיוצא בזה:
שם בהסימן רבנ"ן מהמנ"י וספר"י. לא יכולתי לעמוד עליו אם לא בט"ס:
במשנה ואחד שעבר ממשיחתו. ל"י מדוע תני ממשיחתו דמשמע דוקא שהיה נמשח מתחלה ובאמת נראה דגם במרובה בגדים שעבר חוזר ואולי שיגרת לישנא דרפ"ג דהוריות נקט או דכאן פירושו מגדולתו כמו דדרשינן למשחה לגדולה כו':
גמרא ומבגאי גזר. עי' בגליון בשם הערוך אולם בעירובין (ס"ד ב') מוכח כפירש"י שהוא שם עצם:
רש"י ד"ה מי שרי. ואבדתם את שמם. המציין לדברים ז' השתבש כי פשוט שהכוונה הוא על ואבדתם א"ש הכתוב לפני לא תעשון כן כו' (שם י"ב) וגם שם (ז') הלשון והאבדתם א"ש ולקמן (כ"ב) בגמרא מצויין כהוגן:
רש"י ד"ה ימחה. וקללה זו בחנם היתה שלא כו'. אלא אם אינו אומר א"כ היא על תנאי כדלקמן ולמש"כ רש"י בסוכה דדוד לא היה מורה הלכה בפני רבו כו' משמע משום דזה פשוט לכל שמותר שהוא פק"נ דכה"ע וא"כ באמת על חנם קללו דגם אם לא הי' אומר בעצמו הוה שרי ליה: