גמרא וסיפא בג' כו' ואחת בשכירות כו'. כצ"ל:
רש"י ד"ה קמשכ"ל. דאי בדקיימא כו' ואחדא איני יודע כו'. כצ"ל:
רש"י ד"ה ולרמי. אלמא מדקאמר כו' ולא אמר צריכין הודאה. כצ"ל ובסה"ד אבל כו' וזה איני יודע או נגנב כו'. כצ"ל או בו'. ונ"ל דעתו ז"ל דלכן טענת נאנסה או נגנבה בש"ח לא חשיבה כפירה כיון דחבירו אינו טוענו בזה אלא בשמא ולזאת גם להיפך אם חבירו טוענו ודאי והוא משיב א"י ג"כ לא חשיב כפירה ע"כ כתב דל"ל הא דרבא אבל בהודה במקצת וכפר במקצת וא"י במקצת זה מיקרי שפיר מח"ש ואי"ל דדמי למשנתנו (ונ"ל דמשנתנו המ"ל ג"כ רישא דא"ל חדא בעידן שאלה וחדא בעידן שכירות ואידך ל"י דזה מיקרי נמי כפירה כיון דשניהם טענתם ודאי) וזה נלמד משבועת השומרין דהיכא דאיכא הודאה וכפירה מישתבע ג"כ אטענת שמא דה"ה אם משיב א"י ומתשאי"ל משלם ובהמשכיר אמר א"י והשוכר טוען ודאי דפטרתו המשנה משבועה אע"ג שיש הודאה וכפירה בלעדה ודמי לשבועת השומרין הוא מטעם הראשון דהתוס' או טעם הנ"י בהמשנה שם ובזה דבריו מיושבים בלי גמגום: