תד"ה אלא. דטעמא דחסימה לאו משום דחזיא כו'. כדלעיל (צ):
גמרא אר"א אמריתא לשמעתא קמיה דר"כ כו'. עי' מהרש"א שכתב דמשמע דל"א אלא מילתא דרב דלעיל ואנכי מצאתי בכ"מ דמשמעו על הא דלקמיה ומהם פסחים (ס ב) ב' פעמים יומא (סג) כתובות (פז) ב"ב (קמא) מנחות (קב) חולין (כו ב) ועמש"כ לעיל (לה) [נשמט מן המציינים כתובות (מ) וב"ב (קיד)] :
גמ' שם אוגיר בדנקא אכיל בזוזא. פרש"י וכי תוספת מרובה עה"ע לפ"ז אתיא כמין חומר תירוצא ה"נ רחמנא זכי ליה ור"ל דתוספתו של הקב"ה מרובה על העיקר ב"ר פס"א:
רש"י ד"ה ת"ק. א"ל דר"א. אין זה ד"ח אלא שייך לדבור דלעיל וכן לקמן ד"ה ת"ק ל"ל דאיסי:
תד"ה וא"א. אבל נזיר דתאב זכי ליה כשאר פועל. ק"ל דמ"מ לימעט מדישו דמשמע הראוי לו כמש"כ לעיל (רד"צ) וי"ל דשאני נזיר דאי בעי מיתשל אנזירותיה וחזי ליה כדאמרי' בעירובין (ל ב) ותרומה דלעיל הוא בבא ליד כהן דתו לא מצי לאיתשולי עלה אבל ממעשר קשה וצ"ל דשאני נזיר דמצוה לאיתשולי וכדאמרינן בנדרים (נט) או דשאני נזיר שהוא הפועל ובידו לאיתשולי אבל הבהמה שעושה לא שייך בה לאיתשולי: