רש"י ד"ה וחד להודאה ממה"ט. ממין טענת הכפירה. זה הלשון משמעו לאפוקי טענו חטין ושעורים והודה באחד מהן ומה דחקו לזה ל"י:
תד"ה למאן דאמר. תימה כו'. לכאורה יותר ה"ל להציג תמיהתם על תירוצא דא"נ כו':
תד"ה אי איתא. ה"נ אשכחנא בפ' המדיר דף ע (כצ"ל) דקאמר אם איתא כו'. וברא"ש דקדק עוד מלשון השתא נמי נחייבי' מדר"נ כו' ע"ש דמוכח דלא הוה גריס תיבות דליתא לדר"ח וכן ברי"ף ליתנייהו רק דלשון השתא משמעו דליתא לדר"ח ע"ש ונ"ל דהתוס' מפרשי השתא דאמרת דכוונתך לכשנגדו נחייבי' מדר"נ דבשלמא אם הרועה היה יכול לישבע הי' נ"מ דלר"ח מישתבע ש"ד שהוא בנק"ח ומדר"נ לא הוה בעי נק"ח כדעת רש"י והגאונים שהביא הרא"ש בפ' שה"ד סי' ט' ועי' לקמן (יד) בתד"ה דינא אבל שכנגדו אפי' מדר"נ ישבע בנק"ח כדין כה"נ ונוטלין שכ' הרא"ש שם והנ"י שכתב כאן השתא נמי כו' וישבע שכנגדו שבועת היסת ויטול א"נ להתוס' דיציבא בארעא כו' ועי' ברמ"א סי' פ"ז סי"א ויש לחלק וכן יל"פ דאם להרועה היית מחייב לישבע לדר"ח לא היה יכול להפך ודר"נ יכול להפך עי' שבועות (מא) אבל לכשנגדו מאי נ"מ:
תד"ה שכנגדו. לא שביק ליה חיי דכה"ע כו'. ק"ק משניהם חשודים שאביא לקמן דג"כ לא שביק ליה חיי מחשודים. ועמש"כ לקמן ע"ב בד"ה ותקנתא:
תד"ה אין לך. מדלא מייתי הכא סיפא כו'. משום דהכא נמי איכא דררא דממונא כמ"ש הרא"ש כאן והתוס' בשבועות שם להכי הוצרכו להכריע מדלא מייתי כו':