גמרא לפי שאינה בסוף הקדש. עפרש"י ולכאורה חזיא להוליך עליה אבנים וקורות לצורך בנין בד"ה עי' ברשב"ם ב"ב עט ד"ה כל הראוי ובמש"כ עליו:
תד"ה פרה. אבל אין לפרש דמיירי אפי' קדם כו' וכגון כו'. וכ' המהרש"א דרבותא טפי הנ"ל אפי' תמימים כו' ותמוה מאד דקמ"ז תמימים אינם יוצאים לחולין ע"י פדיון כדתנן תמורה (כו ב) מחוללת ע"ז אין זה תמורה ופרש"י שאין בהמת קדש תמימה יוצאה לחולין וכ"כ לקמן (נו) ד"ה אם היה קדש בע"מ ועי' קדושין (ר"ד נה) דמשמע מפרש"י דלר"מ נפדין תמימים והתוס' כ"ע דל"מ דיסבור כן ולפרש"י בתמורה (כז) דרע ברע ל"ע תמורה יל"פ דהכא מיירי דגם פרת חולין בע"מ ואפי' בקדם הקדשו למומו וכן אפי' לפר"י בתוס' שם יל"פ כן ע"ש:
תד"ה טלית. הכא ל"ג כו' דכיון כו' מחולל כו' אבל ברישא כו' לכך ישלים. משמע דבסיפא א"צ להשלים כלל אפי' מדרבנן וצ"ע בסוגיא דלקמן נז ובתוס' שם:
גמרא אין אונאה לפרוטות. מפרש"י לקמן (נו ב) משמע לי דמפרש אם המקח הוא משוער בפרוטות דהיינו שאינו מגיע לשיווי איסר וממילא אין אונאה בפרוטה שהיא אחד מח' באיסר והוי' מחילה עד שתהא פרוטה ושליש שהוא שתות איסר אבל מדברי הרא"ש שכ' והא דקתני כו' ואוקמה רבא פחתה איסר לדינר כו' ע"ש מוכח שלא הבין כן אלא דההונאה עצמה איננה בפחות ממעה לשיטתו או בפחות מאיסר לשיטת רש"י והרמב"ם בפי"ב מהל' מכירה ה"ד כ' עד שתהא ההוני' יתר על פרוטה כו' ע"ש מוכח דמפרש דדוקא פרוטה מכוונת אבל יתר כ"ש הוי' אונאה אפי' לר"כ ופסק כוותיה וכ"כ הה"מ והנ"י שכתב אחר דברי הרי"ף שפסק כלוי וכ"כ הרמב"ם כו' לכאורה תמוה ואולי כוונתו כלפי שכ' תחלה בשם רש"י בדר"כ אא"כ הוא בכאיסר כ' אבל הרי"ף פסק כלוי וכן הרמב"ם לא הצריך אלא יתר מפרוטה דמשמעו אפי' מעט אולם לקמן (נו ב) משמע דלר"כ לא מהני יתר מפרוטה כ"ש דא"ת דמהני מאי פסקא דבנייר אונאת פרוטה משכחת לה יתר כ"ש לא ולכן נראה יותר לומר דהוא ז"ל כוון למש"כ בשטת רש"י ולכן מסיים שאין הונייה לפרוטות ועי' סמ"ע סי' רכ"ז סקי"ב: