גמרא אר"פ מודה ריו"ח כו'. כצ"ל בל"ו וכמו שהוא ברש"י:
גמ' שם אא"ב ל"מ למיהדר ביה מש"ה רשאי. ק"ל כיון דעדיין לא קנאו איך יכול להפריש משאינו שלו וי"ל דזה דמי להא דמוקי רב בגיטין (ל) הא דתנן התם המלוה כו' מפריש עליהן במכירי כהונה ופרש"י דאסחי כהני דעתייהו והוה כמאן דמטו לידייהו דהני וה"נ מסחי דעתייהו דודאי לא ישנה וכן התוס' בב"ב (קכג ב) השוו מכירי כהונה לדברים בעלמא וכתבו דכל כמה דלא הדר הוי כמוחזק וכ"מ מסדור הרמב"ם הני תרי דיני אהדדי בפ"ז מהל' מעשר (והע"מ והגרי"פ אישתמיט להו לציין דין זה להרמב"ם שם הל"ח) ועמש"כ בגיטין שם גם יש לדמות זה להא דבעי בירושלמי פ"א דתרומות ה"א על הא דתורם את שאינו שלו דאינה תרומה אם הפריש מהפקר (שהופקר אחר מירוח) שם מצייר בגוונא אחרינא אבל נראה דה"ה בכגון זה אם נאמר דאין ת"ת כיון שאינו שלו א"ד כיון דלא הוי של חבירו תרומתו תרומה ולא איפשיטא ונאמר דריו"ח יסבור כהצד דת"ת והכא ג"כ כהפקר דמי כנ"ל ונלע"ד דבזה יבא כפשטיה הא דא' רבא בנדרים (לד ב) היתה לפניו ככר של הפקר אמר ככר זו הקדש כו' ולא נצטרך לאוקמה שהיתה בד"א שלו כמש"כ הרא"ש והר"ן זה נ"ל נכון מאד בעז"ה שוב ראיתי בירושלמי שם בסמוך מביא הך דינא דריו"ח ומשמע שם דהטעם הוא דהוי כמו שעשאו שליח לתרום מזה ת"מ על שאר מעשרותיו וכר"י דאמר בעה"ב שתרם אהמ"ע מה שעשה עשוי וזהו כאבא אליעזר ב"ג בגיטין (סד"ל) ושם איתא עוד דאחר שעשאו הלוי ת"מ על מעשרותיו שוב אינו יכול הבעה"ב לתתם ללוי אחר ע"ש ותמיהני על הרמב"ם שהשמיט זה ואולי שסובר דגמרא דילן פליגא דלהירו' דמטעם שליחות קאתי עלה וכדמייתי מהא דאם משתרם בעל ת"ת לא שייך זה לדברים דשליחות א"צ קנין (חו"מ ר"ס קפ"ב):
גמ' שם אמר לי רבינא לדידי אמר לי ההוא כו'. כצ"ל:
תד"ה אלא. היינו משום דמעיקרא היה ש"ש כו'. ואף להועוד י"ל שבתוס' לעיל (מג) בד"ה מאי דהכא לריו"ח הוה אפי' כשואל מ"מ מיד דהדרו בהו אף בלא אמירת שקול זוזך לא מצי תו לאשתמושי בהו ולא הוו עלייהו אלא כש"ח אבל לפי מה שדקדקו בעצמם בס"פ חלון ד"ה שמא מלישנא דהכא דאי לא אמר שקול זוזך הוי עלייהו ש"ש קשה ואולי יכוונו דהתם ה"ט דהוי ש"ש משום דתפיש ליה אאגרי' לכן כשא"ל טול כו' אינו מכוון רק לומר דלא תפישנא ליה אאגראי אבל הכא ע"כ כוונתו שאינו חפץ תו לשמרם כלל: