גמרא מ"ט דר"נ ס"ל כריו"ח כו'. הן לקמן (מח סע"א) איתא דאמר כן להדיא:
רש"י ד"ה כיצד הא'. וה"ק כל הנישום כו'. ובקדושין פי' וה"ק כל הנעשה כו' דהיינו מטבע ע"ש והוא למאי דס"ד ואפ"ה לא תיפשוט דמטבע נ"ח דהכא בתורת דמים איירי והנה רש"י בתחלתו מפרש כאן דכשמכר לו השור היה על דמים רק אח"כ נתרצה לקחת הפרה בעד חוב דמי השור וכ"פ בקדושין ובסופו מפרש דבתחלה כשמכר לו השור היה ע"מ שיתן לו הפרה באותן מעות וכ"נ דאף בכה"ג קנה מדפשט ראב"א לקמן מהא דהרי שהיה תופס פרתו כו' דחליפין ומקפיד עליהם ל"ק ולא מוקי לה שהתנו שיקנה החמור בדמי הפרה אלא ש"מ דבכזה היה קני ואף שהתוס' בד"ה ופירי כתבו דלא מצי מיירי בדמים אינו מובן למה ועי' במלחמות:
רש"י ד"ה משיכה מפורשת. וכדשני ר"י כל הנישום כו'. עי' מהרש"א ול"נ כיון דריו"ח אמר לעיל דאין מטבע נעשה חליפין מסתמא גם ר"ל מודה ליה מדלא איפלוג עליה ועי' שבועות (מ ושם):
תד"ה ופירי. לרש"י דפסק לקמן כר"ל. הן לקמן לא נמצא ונ"ל דצ"ל כר"ל לקמן ופסקו של רש"י תמצא בבכורות (ג ב) ד"ה קנין גמור (ועי' תוס' שם ד"ה דקא בסופו) ובע"ז (עא) בתד"ה רב אשי:
בא"ד ועוד דתניא לקמן פרתך כו'. ובקדושין מסיימי וקתני דקני לה לחמור כו'. ולכאורה תמוה דאדרבה הא תני דלא קני בעה"ח אה"פ ואי דדייקי דדוקא משום שאמר בכך וכך הלא למאי דדחי רבא שם דמיירי דא"ל בפרה וטלה כו' ע"כ בלא אמר בכו"כ נמי ל"ק:
בא"ד וי"ל דמסתמא לא יחלוק ר"נ כו'. אבל מה יענו על הא דאמר לר"ל כו' ע"כ כר"ש ס"ל הלא הוא יכול לתרץ כל הנישום כפי האמת: