גמרא ואם איתא לדר"ה כו'. יש מקשים לדעת הרמב"ם ברפ"ו מהל' שאלה שבדבר המצוי בשוק מודה ר"ה דא"צ לישבע שא"ב מאי מקשה דלמא מיירי במצוי והבל הוא דהכא כיון שיש הכחשה ביניהם בשווי החפץ ובסיפא דרישא צריך הלוה לישבע וברישא דסיפא מפסיד לגמרי ודאי דצריך לישבע שא"ב לר"ה וכן בסיפא דסיפא מפסיד (רק שהמלוה צריך לישבע) ונ"ל דאפי' ברישא דרישא דאינו מפסיד כלום וגם אינו נשבע קודם תקנת היסת מ"מ יכול לומר לא ניחא לי דניפוק עלי קלא דאיני משלם וכן מתבאר בפי' הרמב"ם שם בשבועות למדקדק יפה בדבריו ז"ל:
גמ' שם אר"א אמריתא כו' אמר לי כו'. מהתוס' בשבועות שם משמע דל"ג תיבות א"ל ועמש"כ לקמן (צב) ע"ד המהרש"א שם:
גמ' שם ונהמני' כו' נמי בהא כמה היה שוה. לכאורה מ"ד בהא דא"ב הלוה א"י שפיר א"ל דמאמינו אבל בשוויה איך יאמינהו כיון שאומר היפך הידוע לו וי"ל דהכי פריך כיון דמחזיקו לנאמן ה"ל להאמינו נמי ולתלות טעות או שכחה בעצמו וא"ת דברי לו שלא טעה ולא שכח א"כ כיון דחזי ליה דמשקר ומעיז כש"כ שלא יאמינהו באמרו שא"ב שאין בה גם העזה אולם פרכת ונהמני' מלוה ללוה א"א ליישב בכה"ג וצ"ע:
גמ' שם התם כו' הכא אטרחי' לב"ד. משמע דבלא אטרחי' אע"ג דבטעות הויא כדמסיק שבחא דיוקרא דנפקד הוה ועי' בש"ך סי' רצ"ה סק"ו ודברי מהר"ם בגליון הרי"ף אות ג' תמוהים בזה ע"ש:
גמ' שם פשיטא כו' ואזל איהו ושמה לבע"ח דידי' כו'. לשון ואזל ושמה ל"ד דזהו כמו זבנה לחד מ"ד לקמן ועי' בש"ך סי' ק"ג סקט"ז אלא דר"ל דב"ד שמוה ואנכי מסתפק אי הדר מבע"ח שני לראשון אם לוה הראשון אינו חפץ או אין ידו משגת לפדות: