במשנה דברי ר"מ כו'. בתויו"ט כ' דהרע"ב ל"ג דר"מ ולכן לא הוצרך לומר דא"ה כר"י שזה כלל מפורסם דהל' כת"ק הן במקומות הרבה לא נמנע הר"ב בכה"ג מלכתוב דא"ה כהיחיד דוק ותשכח:
רש"י ד"ה של נחתום. כל ככרות הנחתומין שוין הן. בפ"ה דדמאי מ"ד הכריח הר"ש דמשונה דפוס של נחתום זה מזולתו ע"ש (ובמשנה גופה שם ודלעיל מינה מבואר דנחתום א' עושה ג"כ מדפוסים שונים) ולע"ד נל"פ דנחתום כיון שעושה למכור ללוקחים הרבה א"כ תו ל"י אם מהנחתום אם מהלוקח ומאיזה לוקח נפלו וכמש"כ התוס' כה"ג לקמן (כג ב) ד"ה אביי. וגיזי צמר הבאות (כ"נ עיקר הגי' וכמו שהעתיקו רש"י והרע"ב כאן וגם גי' הלקוחין יל"פ על כוונה שאבאר) מבית האומן דמתניתין לקמן נראה דדרך הבע"ב לקנות גיזים ונותנים לאומן לתקנם (או לצובען כדאיתא בטוש"ע) כ"א לפי רצונו:
תד"ה כריכות. סימן ולמ"ד סימן העשוי לידרס לה"ס כו'. והרע"ב פי' למתניתין אליבי' והיינו כרבה ולפ"ז גם מקום לה"ס דתלוים זה בזה וכמש"כ התוס' לקמן (ס"ד כב) ד"ה ורבה ותמה אנכי על התוי"ט שכפל ושילש דמקום ה"ס:
תד"ה וכמה. וכה"ג איכא כו' וכן פ' לא יחפור כו'. ואנכי מצאתי מפורש כה"ג בשלהי שבועות מאן תנא כו' אר"נ כו' א"ל הכי קאמינא לך מאן תנא כו' א"ר בר אבוה כו' ע"ש: