רש"י ד"ה ולא מטמא לה. והאי לאו שארו הוא כו'. וכ"ה לשון הגמרא דסנהדרין (כח ב) אכתי לאו שארו היא ובחדושי להרמב"ם בהל' אישות פ"י ה"ב הבאתי ראיות דבאירוסין נקרא ג"כ שאר והכא דממעט לארוסה לאו משארו לחודיה אלא מדכתיב גביה הקרוב אליו וכ"ה להדיא בתו"כ פ' אמור וכ"ה בהרי"ף בהל' טומאה ובירושלמי פ"ו דיבמות ה"ד תמן אינון אמרין הקרוב ולא ארוסה ולשון רש"י ביבמות (כט ב) דהא לאו שארו הקרוב אליו הוא וכן בירושה כתיב לשארו הקרוב אליו:
גמרא אר"ה חיישינן לשני שוירי. נ"ל דבלשון שאילה קאמר להעומדים לפניו ולא לפסק הדין בהחלט דכ"מ מהא דקאמר לקמן למ"ד לר"ז כו' ואע"ג שלא הוחזקו כו' פליגא דרבה במאי קמ"פ כו' ור"ז כו' ומדוע ל"א בפשיטות במאי קמ"פ רבה ור"ה וכן לישנא דלאורתא בעי מינך ר"ה משמע דלא פסיקא ליה [אח"ז מצאתי כן להתו' בב"ב (קעב ב) בד"ה מינך] :
תד"ה הא אמר (בסופו). ור"ז לא מוקי לה דומיא דסיפא. ומסיפא גופה דשטרי חליצה לא פריך וכמו דפשיט רבה לקמן (כ ב) מינה לענין גיטא אלמא דמשוה להו אהדדי אף דא"א הוא איסור חנק והחמירו בה הרבה כמש"כ התוס' שם ויבמה לשוק אינה אלא איסור לאו מצינו בב"ב (קלה) דקאמר עלה נקל בא"א הרי דקורא לה א"א וע"ש ברשב"ם ובמשכ"ע הרש"ל ועי' קידושין (יב ב) תד"ה אם ובמש"כ שם. מ"מ ר"ז ניחא ליה טפי למיפרך גיטא אגיטא: