רש"י ד"ה ומ"ס ל"י. ממונא מאיסורא. לע"ד נל"פ משום דגט איתא בע"כ וכדקאמר הש"ס להדיא סברא זו בריש הזורק בהצריכותא בזה ע"ש:
בא"ד וגבי ממונא חצר מאם המצא איתרבאי. לכאורה לשיטתו (כפי הבנת מהרש"א ומהר"ם עי' בהם) הכא דאיירי במציאה דלכ"ע יכול לעשות שליח לפי מה שפי' לעיל (י) ד"ה חב לאחרים ל"ק ל"צ לימוד אלא מסברא דלא גרע משליח ואולי י"ל דע"כ לא כתב רש"י דשליח מהני במציאה אלא דלאחר דילפינן מאם המצא דחצר קונה ומטעם שליחות א"כ מוכח דכש"כ דע"י שליח ממש קונה ובזה ינצל מתפיסת התוס' עליו שם מהא דיימר בר חשו בהכותב דשם מייתא מדריו"ח ואיהו סובר כאן דחצר משום יד הוא ולכן אין לנו להיות מועיל אפי' שליח ממש אבל ל"נ דכוונת רש"י במש"כ לעיל בסמוך דאי משום שליחות הא כבר כתיבא כו' ושלחה כו' היינו משום דילפינן מאם המצא דחצר מיקרי ג"כ שליחות (ודלא כהבנת רש"א ור"מ דממילא מישתמע משליחות דבאמת קושיית מהר"ם חזקה דמי עדיף מחש"ו וכן הרש"א רמזה) וכמש"כ כאן וגבי ממונא מאם המצא איתרבאי והא דכתב ומשום דאשלד"ע כו' הוא לתת טעם מדוע כתיב' גבי גניבה וזהו שסיים בתיבת התם אלא דק"ל דהא ליכא למילף מאם המצא משום דא"ל דקנסי' רחמנא כדאמר בר"פ הזורק ואכמ"ל:
ומה שהקשה בתור"ע אות ט' בסופו דמנ"ל דאם המצא איצטריך משום דאשלד"ע דלמא איתרבי משום ידו ובעומד בצדו נ"ל דלק"מ דחזינן דס"ל להש"ס דכל היכא דא"ל דאיתרבי משום שליחות ל"א דאיתרבי משום יד רק דבגט הוא מוכרח משום דלשליחות ל"צ כמש"כ רש"י:
גמרא ותיקני ליה שדהו דאריב"ח כו' ה"מ כו' אי עומד בצד שדהו אין כו'. משמע דהקושיא לא קאי רק אדשמואל וכן הבין הרש"א בתד"ה זכתה וקשה דליפריך אמתניתין דל"ל ראה אותן רצין דמשמע דוקא שראה טרם שזכו בה אפי' נתוודע לו אחר שזכו בה נמי מדריב"ח וי"ל משום דהמ"ל לשנויי דמשום סיפא נקט כמש"כ התוס' לענין ואמר אבל לפמש"כ התוס' בב"ב (נד) סד"ה אדעתא דבדבר שאין הווה שימצא ל"ק שלא מדעת (ועי' לקמן (כו) בתד"ה דשתיך) א"ש בפשיטות דודאי אין הווה מציאות בשדה שאין ב"א רגילים שם שיאבד אחד מהם וכן צבי שבור כו' ונ"ל הא דלא משני דריב"ח נמי והוא שעומד כו' דכיון דלא ידע עמידתו לא מהני מידי וזה דלא כמש"כ בב"ק בכוונת רש"י דשם:
גמ' שם ונסיב ליה גמרא. אולי צ"ל תלמודא:
תד"ה ה"מ. ומסיק דליתיה פי' למלוה. נ"ל דצ"ל ופרש"י דמש"כ ומסיק כוונתם על הא דמשני שם הב"ע כו' לא על והלכתא ועמש"כ שם:
תד"ה זה"כ. עי' רש"א ועמש"כ בפאה שם מ"ג:
תד"ה עישור. ועוד דאין זה קר"ש דל"א עישור כו' יהא מעשר אלא כו'. כ"נ דצ"ל:
ואולי יכוונו כאן גם למש"כ בקדושין ועוד ה"ל לפרש כי ההיא כו' עשרה מע"ר כו' ע"ש:
בא"ד וכבר הפרישם. עי' מהרש"א בקדושין שם: