גמרא למה חוזרין וממשכנין של"ת שביעית משמטתו. טע"ז לכאורה אינו מספיק על כסות יום דפשוט דצריך להיות אצל הלוה עד שקעה"ח ושביעית משמטת בסופה וגם אינו עולה על שאר ימה"ש ועל שאר שנים אלא דטעם הב' הוא העיקר:
במשנה אלמנה כו' א"מ אותה. ובגמרא בטעם ר"ש משיאה שם רע מוכח דלאו זה אינו אלא באלמנה וק"ל דכמו דדרשינן בבכורות (כה) גבי לא תעבוד בבכור שורך ולא תגוז בכור צאנך ליתן את האמור ש"ז בזה וע"ש בפרש"י ובמש"כ בס"ד בשבת (קנה) ה"נ כתיב לא תטה משפט גר יתום ול"ת בגד אלמנה נדרוש נמי דלא תחבול האמור באלמנה שב ג"כ לגר יתום ורש"י בנימוקיו כתב על הא דלא תטה ושנה בעני לעבור עליו בב' לאוין משמע לי משום דמפרש דלא תטה קאי ג"כ על אלמנה דבתריה וכההיא דבכורות וכן כתיב קרא אחרינא ארור מטה משפט גר יתום ואלמנה והיכא דכתיבי תלתיהן כל העניים במשמע כבפרשות שאחריו:
שם שנאמר ל"ת בגד אלמנה. ק"ל מנ"ל לרבויי שא"ד כיון דל"כ אלא בגד וראיתי להש"ג בשם ריא"ז שכתב באמת דלא אסרה תורה אלא בגד לבישתה ומצעותיה (ואולי מדרבנן מיהא אסור אף בשאר כלים דכ"מ מסתימת לשון המשנה והפוסקים) וקשה לתנא דברי"ש דא"ל דכל בגדים שנאמרו בתורה סתם אינן אלא צו"פ וא"כ ה"נ לענין חבול אלמנה ומדוע לא משני הש"ס בשבת (כז) דאף כל כו' לאתויי הא אתא:
גמרא אר"ה חבל ריחים כו' ומשום כ"נ הוא חובל רכב לוקה שתים משום רכב ומשום כ"נ הוא חובל ריחים ורכב כו'. כצ"ל וכ"ה ברי"ף ורא"ש: