הפיגם. שקורין רודא:
הירבוזין. אישל"א בלע"ז וטעמו קרוב ללולבי גפנים:
שוטים. מין ירק הן:
חלגלוגות. פורפייר:
כוסבר. אליינדרא שגדל בהרים אבל כוסבר של גינה חשוב הוא:
כרפס של נהרות. אבל של גינה חשוב הוא יש אומרים כרפס אפי"א:
גרגר של אפר. אורגא הגדילה באחו אבל של גינה חשוב הוא:
פטורין במעשר בכל השנים משום דאין כיוצא בהן נשמר ומפקירים אותם והפקר פטור מן המעשר דכתיב (דברים י״ד:כ״ט) ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך בדבר שאין לו חלק יטול מעשר יצא הפקר לקט שכחה ופאה שיש לו חלק עמך וב"ה ילפי משמטה כדפרשינן במסכת פיאה פ"ו (מ"א):
וניקחין מכל אדם בשביעית. ואע"ג דשביעית נוהגת בהפקר לפי שאין כיוצא בהן נשמר והוה ליה לוקח מן המופקר ואע"ג דלא ידעי' ביה בהאי אם הפקיר מחזקי' בהכי דאין דרך לשומרו לפיכך מוסרין לו דמיהן דלא חשדינן ליה שיצניעם לסחורה ולא ינהוג בהם תורת שביעית ופרק לולב הגזול (סוכה דף לט:) פריך אהא דתניא התם אין מוסרין דמי פירות שביעית לעם הארץ יותר ממזון ג' סעודות בד"א בלוקח מן המופקר אבל בלוקח מן המשומר אפילו בחצי איסר אסור ומתני' קתני ונקחין אפילו טובא ומשני בכדי מן שנו כדי מזונו דהיינו ג' סעודות ומן לישנא דמזוני דכתיב (דניאל א׳:ה׳) וימן להם המלך וג' סעודות הן מזון יום א' דהרי שבת דבעי שלש סעודות:
כל הספיחין מותרין. כשגדלו בששית ונלקטו בשביעית איירי כדמוכח בירושלמי (הל' א) דפריך אספיחי כרוב ומפני שאין כיוצא בהן בירקות שדה יהיו אסורים ומשני חמא בר עוקבא בשם רבי יוסי בר"ח מפני שדרכן לגדל אמהות ופריך מפני שדרכן לגדל אמהות יהו אסורין ומשני אמר רבי שמואל בר יצחק כל ירק אתה יכול לעמוד עליו בין חדש הוא בין ישן הוא ברם הכא שלא ילך ויביא מן האיסור ויאמר מאמהות הבאתי כלומר בשאר ספיחין ניכרים אותן של ששית שגדילין מאותם של שביעית שהן קטנים אבל בכרוב לא מינכרי דבזמן מועט דרכו ליגדל אמהות שהן גדולים ורבנן אסרי דגזרי בשאר ספיחים אטו ספיחי כרוב רשב"י הוה עבר בשמטה חמא חד מלקט ספיחים א"ל אסור א"ל ולית את מתירן א"ל ואין חבריי חולקין עלי קרא עליו ופורץ גדר ישכנו נחש וכן הוות ליה וגירסא להפך בכל הספרים בפ' מקום שנהגו (פסחים ד' נא.) דתניא רש"א כל הספיחים אסורין חוץ מספיחי כרוב שאין כיוצא בהן בירק שדה וחכ"א כל הספיחין אסורים וההיא בספיחין שגדלו בשביעית ופירש שם בקונטרס דאיירי לאחר הביעור וספיחי כרוב דמותרים משום דכרוב אינה כלה לחיה כל ימות החורף וקשה דאם כן ליתני חוץ מעיקר לוף השוטה והדנדנה וכל הנך דחשיב לעיל (פ"ז מ"ב) דאין להן ביעור ועוד הביעור דרשינן מדכתיב ולבהמתך ולחיה אשר בארצך בפ' בא סימן (נדה דף נא:) ואיסור ספיחים דריש התם (בפסחים שם) מקרא אחרינא דאמרינן ותרוייהו אליבא דר' עקיבא דתניא הן לא נזרע ולא נאסף את תבואתנו אמר ר"ע וכי מאחר שאין זורעין מהיכן אוספין מכאן לספיחין שאסורין במאי קא מיפלגי רבנן סברי גזרה ספיחי כרוב אטו שאר ספיחין ורבי שמעון סבר לא גזרינן ועוד הקשה ר"ת מהא דאמרינן בפ"ק דמנחות (דף ה:) תיתי ממנחת העומר מה למנחת העומר שכן מתרת החדש ומשני בשביעית ופריך שכן מתרת ספיחין ומשני כר"ע דאמר ספיחין אסורין ועל כרחיך היינו קודם ביעור דבפסח של שביעית עדיין לא הוה ביעור דאינו כלה לחיה ואדרבה אז התבואה במלואה ובשמינית היה הביעור כדאמר במקום שנהגו (דף נג) אוכלים בענבים עד הפסח כו' והיינו בשמינית ועוד דאי לאחר הביעור מי פליגי רבנן עליה דר"ע הא כולהו מודו דכלה לחיה מן השדה כלה לבהמתך מן הבית ועוד דתניא בת"כ וכי תאמרו עתידין אתם אומרים מה נאכל בשנה השביעית הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו א"ר עקיבא אם אינן זורעין מה אוספין מכאן לספיחין שאסורים וחכ"א אין ספיחין מן התורה אלא מד"ס א"כ למה נאמר הן לא נזרע ולא נאסוף אמרת לנו לא תזרעו ומה שאנו כונסין אין אנו מכניסים לקיום אמרה לנו בערוהו מה אנו אוכלים מן הביעור ואילך אלמא דקודם הביעור פליגי אבל לאחר הביעור אפי' רבנן מודו ומפרש ר"ת דקודם הביעור איירי כדכתב בשנה השביעית וספיחי כרוב דשרו משום דכתב את ספיח קצירך דבר הנקצר כתבואה אסר הכתוב אבל כרוב יש לו קלח גדול וענפים כעין אילן כדאשכחן בסוף כתובות (דף קיא:) כרוב גדול הניח לנו אבא והיינו עולים ויורדים בו בסולם ועוד דלא נזרע כתיב משמע דלא אסרה תורה אלא כעין תבואה הנזרעת מה שאין כן בכרוב דהוי כאילן והא דתני במתני' דהכא אסורים ומותרים לאו לענין איסור אכולה דהא ר"ש שרי ספיחי כרוב בההיא דספיחין אלא מותרים לנהוג בהן מנהג חולין חוץ מספיחי כרוב דיש בהן קדושת שביעית ובמגילת סתרים דרבינו נסים פי' ההיא דספיחין בספיחי שביעית שיצאו למוצאי שביעית דאסורין עד שיעשו כיוצא בו (לפי שגדלו אמהות) כדתנן לעיל בסוף פ"ו (מ"ד) ודרך כרוב לעשות בזמן מועט כיוצא בו (לפי שגדל אמהות) ולא גזר ר"ש אטו שאר ספיחין ורבנן גזרי וכי אכל ר"ש בן יוסי בן לקוניא ספיחי כרוב במוצאי שביעית הוא דאכל והא דאמר תרוייהו אליבא דר"ע משום דלר"ע דאיסור ספיחין בשביעית דאוריי' הוא דאיכא למיגזר ספיחי כרוב אטו שאר ספיחין אבל לרבנן דאיסור ספיחין דרבנן ליכא למיגזר וא"ת ספיחי ששית שנלקטו בשביעית ליתסרו דהא בירק אזלינן בתר לקיטה בין למעשר בין לשביעית כדאי' בפ"ק דראש השנה (דף יד.) וכן מוכח בההיא דנודר מן הירק (דף נז:) דבצל שעקרו בשביעית ונטעו בשמינית ורבו גדוליו על עיקרו דגידולי היתר מעלין את האיסור למה לי עקרו לימא בצל שעברה עליו שביעית ורבו גידוליו בשמינית אלא ודאי משום דאזלינן בתר לקיטה ואי לא דעקרו בשביעית כי לא רבו נמי שרי ולרבי יוסי הגלילי דאמר התם (בר"ה דף יד) מה גורן ויקב שגדילין על מי שנה שעברה ניחא לאוקמינהו כגון שנגמר גידוליו בששית אי נמי רוב גידולין דתו לא גדלי על מי שנה הבאה כדאמרינן התם אמתני' דלעיל פ"ב (מ"ט) דבצלים הסריסים ופול המצרי כשמנע מהן מים אבל לר"ע דדריש מה גורן ויקב שגדלים על רוב מים קשה וכי תימא מ"מ בעי שיגדלו קצת בשביעית והכא כשנגמרו גידוליו בששית הא משמע התם דאגידול לא חיישינן אלא אלקיטה דתניא התם ליקט לו ירק ערב ר"ה עד שלא תבא השמש וחזר וליקט משתבא השמש אין תורמין ומעשרין מזה על זה ואם היתה שניה נכנסת לשלישית שניה מעשר שני ושלישית מעשר עני וכי האי גוונא תניא בהאי פרקא גבי אתרוג דבתר לקיטה משמע אע"פ שלא גדל ושמא יש לחלק בין מעשר לשביעית דלענין איסור שביעית בעינן גידול מקצת שביעית ואם באנו להשוותן צ"ל דר' שמעון ורבנן דהכא כר' יוסי הגלילי דאזיל בתר שנה שעברה אבל בההיא דפסחים [אי] אפשר לומר כן דתרוייהו כר' עקיבא ור"ע דריש על רוב מים ושמא אפי' ר"ע מודה דכיון דנגמר גידולין נעשו כבעל כדפרשינן לעיל בפ"ב (שם) גבי בצלים הסריסים מכח הירושלמי ויש לתמוה דהשתא ספיחי שביעית לר"ע אסורים מדאורייתא אפילו באכילה ואפילו רבנן מודו דמדברי סופרים מיהא אסירי כדקתני בהדיא בתורת כהנים ובכמה משניות אשכחן דשרו באכילה מתני' דהכא דהפיגם והירבוזים וההיא דהאומר לפועל הי לך סלע זה ולקט לי ירק היום בפ"ח (משנה ד) ולוקט ירקות שדה ובנו מוכר על ידו בפ"ז (מ"ג) וצ"ל דכולהו בשל ערב שביעית ומה שיש בהן תורת שביעית לפי שנלקטים בשביעית דבירק אזלינן בתר לקיטה אבל לענין איסור ספיחים דנפקא לן מדכתיב מה נאכל בשנה השביעית הן לא נזרע ולא נאסוף משמע דתחלת גידול בעינן בשביעית אבל ירק שגדל בששית והוסיף בשביעית הנהו ספיחי ששית מיקרי ולא ספיחי שביעית אע"ג דבתבואה ודאי דדינה בתר שליש אם לא הביאה שליש בששית אסורה משום ספיחי שביעית כדמוכח בירושל' בפ' בתרא דמעשרות (ה"ב) דאמרי' גבי תבואה לר"ע הביאה פחות משליש לפני שביעית ונכנסה שביעית אסורים משום ספיחים ולא חלה עליהן קדושת שביעית שכבר היו עשבים הביאה פחות משליש לפני שמינית ונכנסה שמינית מותרת משום ספיחין וחלה עליהן קדושת שביעית שכבר היו העשבים כלומר חלה ולא חלה דקאמר היינו אם ליקטן עשבים ומותרים משום ספיחין ואסורים היינו אם ליקטה תבואה שנגמר בישולה דהא אמרי' בפ"ק דר"ה (דף יב:) דכל תבואה שהביאה שליש לפני ר"ה אתה נוהג בו מנהג שביעית בשמינית הא לא הביאה לא וצריך לדקדק לר"ע במאי מיתוקם דין ביעור דדרשינן מכלה לחיה בשדה דהא יש ביעור בירק כדתנן לעיל בפ"ז (מ"ב) גבי עלה הלוף ולא משכחת לה אלא כגון שהיה תחלת גידול בששית והוסיף בשביעית ובפירות האילן משכחת לה שפיר אבל בתבואה לא משכחת לה כלל דאם הביאה שליש בששית לא חלה עליה קדושת שביעית כדאמרינן בירושלמי בפרק בתרא דמעשרות דאזלינן בתר שליש הראשון לכל דבר בין לענין נכרי לר"ע בין לענין סדר השנים דשני ועני בין לענין ספיחים בין לענין קדושת שביעית ואם הביאה שליש בשביעית אסורה משום ספיחין ובירק נמי תימא היכי משכחת בה דין ביעור לר"ש דאמר בפ"ק דר"ה (דף ט"ו.) גבי אתרוג דאין לך דבר שחייב בביעור אא"כ גדל בשביעית ונלקט בשביעית ואלו ירקות כי האי גוונא אסור משום ספיחים דרבי שמעון כר"ע וכי תימא ביעור לר' שמעון בירק לית ליה התנן בפירקין רבי שמעון אומר כל הירק חייב בביעור ומיהו משכחת לה כשהתחילו לצאת בששית ונגמר רוב גידולן בשביעית דלא מיתסרי משום ספיחים כדפרישית וקרינן ביה גדל בשביעית כיון דרוב גידולן בשביעית ואמרינן לעיל בירושלמי פרק ו' (הל' ג) ומייתי לה בפרק הנודר מן הירק דבצל שעקרו בשביעית ונטעו בשמינית כיון שרבה עליו החדש מותר ואפילו מאן דאסר מודה בנטוע ועומד ומדאזלינן בתר רובה להקל כל שכן להחמיר ובמס' תענית משמע דאיכא תנא דשרי ספיחים באכילה בריש פירקא דחסידי דתניא מתריעין על האילנות בשאר שני שביעית רשב"ג אומר אף על האילנות בשביעית מפני שיש בהן פרנסה לעניים תניא אידך מתריעין על האילנות כו' ר"ש בן אלעזר אומר אף על הספיחין בשביעית מפני שיש בהן פרנסה לעניים אבל יש ספרים דלא גרסי' תניא אידך ועוד קשה מההיא דמנחות אכתי לר"ע נמי משכחת לה כגון תבואה שנזרעה בששית לאחר העומר והביאה שליש לפני ר"ה שניתרת בעומר של שנה שביעית ומיהו י"ל דהא מילתא דלא שכיחא: