כלל גדול. הא דתנן הכא ובפרק קמא דפאה (משנה ד) כלל אמרו בפאה ולא תנן גדול מפרש במסכת שבת בריש כלל גדול (שבת סח.):
ולדמיו שביעית. אם מכרן וקבל דמים יש בדמיהן קדושת שביעית:
יש לו ביעור. כשכלה לחיה מן השדה ולקמן בפ"ט (משנה ח) מפרש דין ביעור:
עלה הלוף שוטה הא דלא נקט לוף פיקח לוף שוטה איצטריך ליה משום דתנן בפרק בתרא דעוקצין (משנה ד) עלה לוף שוטה אין מטמאין טומאת אוכלין עד שימתקם סד"א לא ליחול עלייהו קדושת שביעית כדמפרש בירושל' (הל' א') ופריך ולא כן אמר ר' יוסי בר' חנינא עולשי חשובין הן לטמא טומאת אוכלין בשביעית כלומר ב' מיני עולשין הן כדתנן בריש כלאים (משנה ב) עולשין ועולשי שדה ובשאר שנים דמצויין בשל גינה לא חשיבי דשדה לטמא טומאת אוכלין אבל בשביעית דאסור לזרוע ואין של גינה מצויין חשיבי להו דשדה ומאי איצטריך לתנא למתני ומשני אתמר טעמא הדא אמרה עד שלא התיר ר' להביא ירק מחו"ל לארץ אבל משהתיר היא שביעית היא שאר שני שבוע ובהא לא הוי חשיבות עד שיחשב עליהם דרבי יוסי בר' חנינא קודם שהתיר רבי כדאמר בפרקין דלעיל דהתקינו שיהא מותר להביא אבל לאחר שהתיר רבי איצטריך משום דצריכות חשיבות שיש להם ירק הרבה ולא חשיבו להו קמ"ל דחשיב עלייהו ומצינו דבר בתחלה אין קדושת שביעית חלה עליו ובסוף קדושת שביעית חלה עליו ומשני התיבון הרי (מכילתין פ"ח מ"א) הסיאה האזוב והקורנים שליקטם לעצים אין קדושת שביעי' חלה עליהן חישב עליהן לאוכלים קדושת שביעית חלה עליהם א"ר חנינא שכן אם ליקטן לאוכלין קדושת שביעית חלה עליהן מיד:
והכרישין. כמו שפירשנו בעולשין צריך לפרש בכרישין דיש כרישי גינה וכרישי שדה כדתנן בריש כלאים (פ"א מ"ב) כרשין וכרשי שדה וכן רגילה ונץ החלב כולם מאכל אדם ע"י הדחק דסתם חציר לבהמה כדכתיב מצמיח חציר (תהילים ק״ד:י״ד):
רגילה. יש אומר דהן חלגלוגות:
ונץ החלב. פירש בערוך פרחים לבנים ויש אומרים עשב כשמתחתך יוצא ממנו חלב:
יש להם שביעית. להאכיל בקדושת שביעית שלא להפסידן:
ולדמיהן שביעית. אם מכרן ולקח בהן דמים וקנה מהן בשר ומן הבשר דגים כדפרשינן בע"ז בפרק ר' ישמעאל (עבודה זרה דף נד:) כי יובל היא קודש (ויקרא כ״ה:י״ב) מה קודש תופס דמיו אף שביעית תופסת דמיה אי מה קודש תופס דמיו ויוצא לחולין אף שביעית תופסת דמיה ויוצאה לחולין ת"ל תהיה (שם) בהויתה תהא הא כיצד לקח בפירות שביעית בשר אלו ואלו מתבערין בשביעית כולה ברייתא כדאיתא התם:
יש להם ביעור. כשיבוא זמן הביעור ולדמיו ביעור ויתחלק לכל אדם כדנפרש לקמן פ"ט (מ"ט) ובפרק בא סימן (נדה דף נא:) דרשינן לה מדכתיב (שם) ולבהמתך ולחיה אשר בארצך כל זמן שחיה אוכלת מן השדה האכל לבהמתך בבית כלה לחיה בשדה כלה לבהמתך מן הבית והני כיון דאין מתקיימין כלו להן: